שבעה טיעונים נגד ביקורת המקרא

התפנית הפרדיגמטית בעולם הדתי

זוהי כותרת מאמרו של הפרופסור מלך (מארק) שפירא אשר הופיעה לפני כמה שנים מעל דפי כתב העת (באנגלית) "יהדות מודרנית": "האם האורותודקסיה המודרנית צועדת לקראת קבלת ביקורת המקרא?".^[1] שפירא השיב בחיוב. במשך מאות שנים, כתב, יהודים שומרי מסורת "ראו ככפירה כל טענה שחלקים מן התורה נכתבו בתקופות שונות בידי אנשים שונים". לעומת זאת, הוא ממשיך, "בערך בעשור האחרון התחלתי לראות שינוי. כעת חלק מסוים מתוך העולם הדתי מוכן להודות כי חמשת חומשי התורה נכתבו בידי כמה מחברים".^[2]

שפירא הולך רחוק מזה ומציע כי אפילו בקרב אלו שעדיין מסרבים לקבל את ממצאי חקר המקרא המודרני, עיקר ההתנגדות כבר אינה נובעת מדוֹגמה אלא מפני שהספקנים אינם סוברים שהראיות לריבוי המחברים הן ראיות מוחצות. כלומר לפחות באופן תיאורטי, ראיות נוספות עשויות לשנות את דעתם.^[3]

לראייה על הקבלה הגוברת של נקודת המבט הביקורתית שפירא מצטט מדבריהם של כמה וכמה רבנים וחוקרים דתיים בני זמננו. הוא מדגיש את ביטחונם בהישרדותה של האורתודוקסיה גם לאחר שהתפיסה שהתורה היא חיבור אחיד ועקבי תלך לעולמה, בדיוק כפי שידעה לשרוד את הפשטת האל של ימי הביניים וכפי שבעת החדשה הגיעה לעמק השווה עם המודל ההליוצנטרי של היקום (שבו השמש במרכז) ועם תורת האבולוציה.

בהערת אגב, שפירא מתייחס למקומו של אתר התורה, אתר שבלשונו נועד "לעודד יהודים אורתודוקסיים למזג בין ממצאי חקר המקרא המודרני ובין יהדות דתית". שפירא סבור כי זהו מיזם "שלא לפני הרבה זמן אי אפשר היה להעלות על הדעת".^[4]

ההתנגדות: מענה לביקורת המקרא

אף ששפירא טוען בצורה משכנעת שזרמים מסוימים בעולם הדתי נעשו פתוחים יותר לגישות ביקורתיות, אין בנמצא שום ישיבה או מוסד דתי, ואפילו לא כאלה המגדירים את עצמם "דתיים ליברליים", המאמץ אותה באופן רשמי. עבוד הממסד הדתי הנוכחי, ואף העתידי, ביקורת המקרא נותרה תיבת פנדורה שאיש לא מעוניין לפתוח במסגרת המחשבה הדתית.

עם כל זאת, אנשים שאינם חיים בתוך מובלעות חרדיות פוגשים בהכרח את האקלים התרבותי השולט. אנשים העסוקים ב"קירוב" נתקלים ללא ספק באנשים המוטרדים מקושיות שנולדו מהמחקר המודרני.^[5]כיצד הם מגיבים?

לפניכם מיון ראשוני ותמציתי של שבעה סוגי תגובה שונים, כולל דוגמאות.

1. הטיעון המסורתי

ב־1963 שלח הרב מנחם מנדל שניאורסון, "הרבי מלובביץ'", מכתב תשובה לאדם ששלח לו סדרת שאלות על מהימנותן ואמיתותן של התורה שבכתב והתורה שבעל פה. בהתבסס על ההבחנה הידועה של ר' יהודה הלוי בין היהדות ויתר הדתות, כתב שם הרבי כי בניגוד להתגלויות האישיות העומדות בבסיסן של דתות מונותאיסטיות אחרות, התורה ניתנה בהר סיני כגילוי קולקטיבי לעם היהודי. הטקסט שלה "עבר מדור לדור על ידי מאות ואלפי הורים שונים ומשונים וילדיהם... על כן זוהי שרשרת שמעולם לא נשברה". לטענתו התיאוריות של מבקרי המקרא הן "ספקולטיביות... לא מדעיות ולא לוגיות, רעיונות חדשים המכחישים את הקבלה המוסכמת של דורות על גבי דורות של יהודים".^[6]

2. מבקרי המקרא הם חסרי דעת

הרב אדם ג'ייקובס מישיבת אש התורה טוען שהאתגרים שמעלה ביקורת המקרא נובעים בעיקר מתרגומים לקויים ומטעים שאינם מצליחים ללכוד את מהות העברית המקראית. תרגומים אלה מתעלמים מכך שיש "מידות שהתורה נדרשת בהן", שהם כללים החיוניים לפרשנות נכונה של הכתוב. כלומר "הכפל והחזרתיות של מילים וקטעים" שלטענת המבקרים מעידים על מחברים מרובים, הם למעשה צפנים מורכבים ש"בעלי עין מיומנת" מבחינים בם ו"מבינים באינטואיציה שלפניהם יש קטע המזמין אותם לצלילה עמוקה יותר" ולחשיפה של משמעויות נסתרות.^[7]

ג'ייקובס מוסיף המלצה מוזרה לפיה כל מי שמבקש "הבנה מגובשת יותר של המורכבות והיופי של הדברים" ילך ויקרא את חיבורים של משה דוד קאסוטו ושל רוברט אלטר, הגם ששניהם לא מקבלים את העיקרון המסורתי של תורה מן השמיים.^[8]

3. השגות המבקרים כבר קיבלו מענה

הרב שלמה חן, רב קמפוס מטעם חב"ד, טוען כי "הפרופסורים לא תמיד יודעים על מה הם מדברים" ובדרך כלל נסמאת מעיניהם העובדה כי לכל קושיה על המקרא "כבר ניתנה לפחות תשובה אחת בתוך עשרות אלפי העמודים של ספרי בית המדרש", ומכאן שאין כל כך צורך בנקודת המבט הביקורתית. הרב דוחק בסטודנטים: "דרשו מהמרצה שלכם להיות הוגן ומאוזן ולהראות לכם גם את השאלות והתשובות המסורתיות!"^[9]

4. הארכיאולוגיה היא קנה רצוץ

היעדרותן של הוכחות ארכיאולוגיות כלשהן לסיפור המקראי על שעבוד בני ישראל במצרים והיציאה ממנו מהווה בעיה משמעותית לכל מי שמקבל את המקרא כפשוטו. הבעיה הזו עוררה טיעוני נגד נמרצים. איש קירוב (ששמו אינו נזכר), הגיב לאדם אחר הבטיח לו שיתייחס ליהדות ברצינות אם יצליח להוכיח לו כי "סיפור יציאת מצרים הוא אמת היסטורית". הוא פתח את תשובתו בטענה כי הארכיאולוגיה "תלויה מאוד בעיני המתבונן" ועל כן אינה יכולה להוכיח דבר.

עם זאת, הכותב מודה שהיעדר עדויות כלשהן לשהות בני ישראל במצרים הוא אכן בעיה, ועל כן מציע תשובה: בעולם העתיק המושג "תיעוד אובייקטיבי" של ההיסטוריה כלל לא היה קיים. שליטים ואומות תיעדו אך ורק אירועים שחיזקו את תדמיתם. בעיני המצרים סיפור יציאת מצרים היה סיפור מביש ועל כן הם מחקו כל זכר לבני ישראל והותירו את הארכיאולוגים בידיים ריקות. בעניין היעדרם של ממצאים חומריים כלשהם מארבעים שנות הנדודים של בני ישראל במדבר מסביר הרב כי "עד לימינו נחפרו רק מעט מזעיר מן האתרים הארכיאולוגיים הקשורים למקרא", ועל כן הארכיאולוגים "אינם יכולים להפריך מה שטרם מצאו".^[10]

5. המדע המודרני מוכיח את מקורה האלוהי של התורה

במקום להטיל ספק במהימנותן של הגישות המודרניות, יש המבקשים לחזק את האמינות ההיסטורית של התורה דרך ההתאמתה לממצאים חדשים . לפי תפיסה זו התורה למעשה הקדימה את זמנה, מה שמרמז על מקורה האלוהי.

הרב ברני פוקס, למשל, מנסה לעשות זאת בקשר לסיפור המבול. במבט ראשון הסיפור הזה "סותר את המדע המודרני", אולם האמת היא, טוען פוקס, שהתיאור המקראי והמדע אינם מעכבים זה את זה כי אם "שזורים זה בזה". אף שכבר לפני זמן רב הסבירו חוקרים כי ממדיה העצומים של תיבת נוח המתוארים בתורה שייכים לעולמות המיתוס, פוקס מציין כי סטודנטים לתואר שני באוניברסיטת לסטר שהשתמשו "באלגוריתמים מתוחכמים לחיזוי המידות הכדאיות ביותר של כלי שיט גדולים במיוחד למטרות שונות" מצאו כי כלי שיט במדדים כאלה "יהיה יציב מאוד". במילים אחרות כבר לפני אלפי שנים, גם ללא האלגוריתם, סיפקה לנו התורה "מודל מדויק".^[11]

6. הקושי להבין את התורה מוכיח את מקורה האלוהי

מן העבר השני לתפיסה הקודמת ניצבת תפיסה הגורסת כי דווקא הקשיים הטיפוסיים העולים מן הטקסט המקראי, אותם קשיים שהביאו את החוקרים המודרניים להציע כי הטקסט מורכב מכמה חיבורים, הם שמוכיחים את מקורה האלוהי והאחיד. הרב דב ברל ויין, מחבר ומרצה נודע, תוהה על החזרה של הכתוב מילה במילה על 12 מתנות הנשיאים לחנוכת המשכן בפרק ז בספר במדבר. לדבריו זוהי "תעלומה" שאינה עניין לניתוח אקדמי כי אם "סימן למקורה האלוהי", שכן "תורה המובנת לגמרי לבני אנוש לא יכולה להיות תורה אלוהית". לטענתו זהו "עוד מקום מני רבים שבו הקוראים יכולים רק לעמוד מרחוק ולהתבונן ביראה".^[12] יש בדברים אלו דמיון מטריד לאמירה שאיתה ביקש טרטוליאנוס, מאבותיה הקדומים של הכנסייה, להוכיח שישו היה בן האלוהים שקם לתחייה: Credo quia impossibile, "אני מאמין בזה מפני שזה בלתי אפשרי!"

הרב אהרן מוס מחב"ד הולך צעד נוסף מהרב ויין ומסביר כי אלוהים רצה שנקבל את התורה בבחירה חופשית ועל כן חיבר בכוונה טקסט שאינו חף מקשיים. כך "תמיד יהיו טיעונים של ממש לכפור בו ובתורתו. בכוחנו לקנות את הטיעונים האלה או לראות מעבר להם".^[13] האמירה הזו מזכירה תגובה נוצרית (ויהודית) נושנה לתורת האבולוציה של דרווין: כדי לבחון את אמונתנו אלוהים יצר במכוון עולם שנראה כאילו הגיע למצבו הנוכחי באבולוציה.

7. הצלחתה של הציונות תומכת בתורה מן השמיים

ההתנגדות לקריאה הביקורתית של התורה אינה נובעת רק מתפיסות אנטי־מודרניות. הרב והח"כ לשעבר דב ליפמן העלה פעם את הטענה, תוך הכרה בכך שהיא אינה "הוכחה מדעית", כי התגשמותה בימינו של "הנבואה המגוחכת לכאורה" של התורה על עם מובס, גולה ומפוזר בין העמים השב לארצו ובונה אותה מחדשה, יכולה להביא גם אדם "רציונלי ובעל חשיבה ביקורתית" להאמין בתורה מן השמיים.^[14]

פסיכולוגיה מוסרית וטבעה של האפולוגטיקה

לאן אנחנו ממשיכים מכאן? ברור שהמודרנה הצליחה לחלחל גם אל החוגים הדתיים המאמינים בתורה מן השמיים כפשוטו ולהותיר שם חותם. כפי שראינו, התפיסה המסורתית מוצגת כאן במגננה ונתמכת בהוכחות מאולצות. יתר על כן, בחיפוש אחר טיעונים משכנעים, דובריה של התפיסה הזו משתמשים בטיעונים סותרים.

עם כל זאת קשה לי מאוד להאמין כי העלאת העניין למודעותם של בעלי התפיסה הזו תחולל השפעה כלשהי לטווח הקצר. הפסיכולוגיה החברתית של זמננו מבינה כי דיוויד יום, ההוגה הגדול מן המאה ה־18, צדק באומרו כי "ההיגיון אינו אלא משרתן של התשוקות".^[15] או בלשונו של פרופסור ג'ונתן היידט, "ההנמקה המוסרית היתה בעיקר חיפוש בדיעבד של סיבות להצדקת שיקול הדעת".^[16] היידט מצטט את עבודתו של חוקר שערך ניסויים בנושא "הטיית האישוש", וממצאיו שופכים אור על דרכי ההנמקה השונות הנשמעים מפי המאמינים שהתורה הוא חיבור אחיד ועקבי:

"כאשר אנו רוצים להאמין במשהו, אנחנו שואלים את עצמנו, 'האם אני יכול להאמין בזה?'... ואם נמצא אפילו פיסת פסאודו־ראיה בודדת, נוכל להפסיק לחשוב... לעומת זאת כשאנחנו לא רוצים להאמין במשהו, אנחנו שואלים את עצמנו 'האם עלי להאמין בזה'?... ואם נמצא סיבה אחת להטיל ספק בטענה, נוכל לדחות אותה".^[17]

הסתגלות האמונה לאמת המתבררת עם הזמנים

היידט כותב כי "מוחותינו תוכננו לשם צדקנות קבוצתית,"^[18] לא לחיפוש חסר פניות אחר האמת. עם זאת הוא מוסיף כי לאורך זמן "ניתן לעצב אינטואיציה על ידי חשיבה."^[19] אנשים יכולים להתרגל לרעיונות חדשים ולמצוא דרך להתאים אותם לצרכים הרגשיים העמוקים ביותר שלהם. בעת הזאת הגישה הביקורתית לתורה מאיימת על "הצדקנות הקבוצתית" של רוב העולם הדתי ועל כן רבים מרגישים את הצורך להדוף אותה בכל מחיר. אף על פי כן אין לי ספק כי בעתיד יימצאו דרכים להצדיק דבקות אמיתית באורח החיים התורני לצד פתיחות לחקר ביקורתי של אותה תורה. זה מה שקרה כאשר היהדות עמדה בפני האתגרים של הפשטת האל, היקום ההליוצנטרי והאבולוציה. וזה ישוב ויקרה.