על מקורותיו של חג פורים ושמו האשורי
מגילת אסתר מעשה ידי החרט הנודע שלום איטליה, אמסטרדם, 1641 בקירוב. Bibliothèque de Genève, Ms. heb. 4.
מדוע החג קרוי "פורים"? לפי המגילה, מקור שמו של החג (ט:כו) בגורל – המכונה פור – שהטיל המן, הנבל בסיפור המגילה, כדי לבחור את היום שבו ישמידו את היהודים (ג:ז, ט:כד).
הסיבה שהמגילה נותנת למקור השם מוזרה, משום שהפור ממלא תפקיד שולי בסיפור. הסיפור על הטלת הפור בעיקר נועד ללמד שלא היתה חשיבות ליום שנבחר ולאופן בחירתו. מדוע אפוא נקרא החג על שם המרכיב הזניח הזה בסיפור?[1]
המלחמה בפרק ט
סיפור מגילת אסתר מתואר כמתרחש בראשית התקופה הפרסית, ונכתב ככל הנראה לקראת סופה. אף שנראה שהסופר הכיר היטב את חצר המלוכה האחמנית ואת מנהגיה, קרוב לוודאי שמגילת אסתר אינה תיעוד היסטורי נאמן של שנות שלטונו הראשונות של חְשַׁיַרְשַׁ הראשון. הסיפור כולל מפני עלילה מפתיעים ואמצעים ספרותיים,[2] האופייניים לבדיון היסטורי ולא להיסטוריוגרפיה.[3]
הפרק התשיעי במגילה שונה במקצת. אין בו נרטיב קצבי המונע על ידי הדמויות, אלא תיאור ארוך ומייגע של המלחמה בין היהודים ואויביהם. ייתכן שהדבר מעיד כי הפרק לא היה במקור חלק אורגני מסיפורם של אסתר ומרדכי אלא נוצר בנפרד, כתיאור מופרז של פוגרום שאכן נערך ביהודי פרס בתקופה האחמנית, ושהיהודים ניצחו בו.[4] אם אכן כך הדבר, זהו התיעוד היחיד לעוינות כלפי יהודי התפוצות בעולם הקדם-הלניסטי, ויש בכך להסביר מדוע תקרית זו בלטה ונחשבה ראויה לחג בפני עצמה.[5]
היות שעל פי הטקסט הקרב ניטש בי"ג באדר, ובעיר שושן נמשך גם בי"ד באדר, נקבע חג – פורים – בימים י"ד וט"ו באדר. אולם זוהי השערה בעייתית, או למצער לוקה בחסר, משום שאין בה הסבר לשם החג.
הגורל של המן כתוספת לסיפור הראשוני
הגורל שהטיל המן מוזכר שלוש פעמים במגילת אסתר, ובכל פעם קוטע את רצף הסיפור. האזכור הראשון מופיע בתיאור חמתו של המן על מרדכי ובעקבותיה ניסיונו לשכנע את המלך להשמיד את כל היהודים:
אסתר ג:ו וַיִּבֶז בְּעֵינָיו לִשְׁלֹח יָד בְּמָרְדֳּכַי לְבַדּוֹ כִּי הִגִּידוּ לוֹ אֶת עַם מָרְדֳּכָי וַיְבַקֵּשׁ הָמָן לְהַשְׁמִיד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל מַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ עַם מָרְדֳּכָי.
ג:ז בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן הוּא חֹדֶשׁ נִיסָן בִּשְׁנַת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל לִפְנֵי הָמָן מִיּוֹם לְיוֹם וּמֵחֹדֶשׁ לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר.
ג:ח וַיֹּאמֶר הָמָן לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ…
בהיעדר פסוק ז, הטקסט זורם באופן חלק יותר: המן מבקש להשמיד את כל היהודים (פס' ו) ופונה לאחשוורוש בבקשה להתחיל במלאכה (פס' ח). זאת ועוד, מקומו של פס' ז כאן מתמיה: כיצד ייתכן שהמן הטיל את הגורל עוד לפני שדיבר עם המלך? סביר להניח שהפסוק נוסף מאוחר יותר בידי עורך שביקש לקשר את שם החג לסיפור.
הגורל של המן ושני ימי הפורים
שני האזכורים הנוספים של הגורל מופיעים בסוף הסיפור, ואף הם נושאים מאפיינים המעידים על הוספה בעריכה. בשלב זה של הסיפור מרדכי כותב מכתבים ליהודי פרס, ומורה להם לחגוג את ניצחונם על אויביהם בימים י"ד באדר וט"ו באדר. היהודים מקבלים עליהם את הוראת החג ומקיימים אותו.
מבנה הקטע נסוב סביב ההיגד "וקיבלו" המופיע בפסוק כג וחוזר בפסוק כז בחזרה מגשרת (Wiederaufnahme).[6] ראו את המילים המודגשות בשני הפסוקים:
אסתר ט:כג וְקִבֵּל הַיְּהוּדִים אֵת אֲשֶׁר הֵחֵלּוּ לַעֲשׂוֹת וְאֵת אֲשֶׁר כָּתַב מָרְדֳּכַי אֲלֵיהֶם…
ט:כז קִיְּמוּ (וקבל) [וְקִבְּלוּ] הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם וְעַל זַרְעָם וְעַל כָּל הַנִּלְוִים עֲלֵיהֶם וְלֹא יַעֲבוֹר לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת שְׁנֵי הַיָּמִים הָאֵלֶּה כִּכְתָבָם וְכִזְמַנָּם בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה.
הפסוקים בתווך (פס' כד–כו) מתארים בקצרה את הרקע לחג, לצד ניסיון להסביר את מקור שמו של החג, ניסיון שנראה כטלאי על גבי הסיפור (מוצג עם הזחה):
אסתר ט:כג וְקִבֵּל הַיְּהוּדִים אֵת אֲשֶׁר הֵחֵלּוּ לַעֲשׂוֹת וְאֵת אֲשֶׁר כָּתַב מָרְדֳּכַי אֲלֵיהֶם…
ט:כד כִּי הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי צֹרֵר כָּל הַיְּהוּדִים חָשַׁב עַל הַיְּהוּדִים לְאַבְּדָם
וְהִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל לְהֻמָּם וּלְאַבְּדָם.
ט:כה וּבְבֹאָהּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ אָמַר עִם הַסֵּפֶר יָשׁוּב מַחֲשַׁבְתּוֹ הָרָעָה אֲשֶׁר חָשַׁב עַל הַיְּהוּדִים עַל רֹאשׁוֹ וְתָלוּ אֹתוֹ וְאֶת בָּנָיו עַל הָעֵץ.
ט:כו עַל כֵּן קָרְאוּ לַיָּמִים הָאֵלֶּה פוּרִים עַל שֵׁם הַפּוּר
עַל כֵּן עַל כָּל דִּבְרֵי הָאִגֶּרֶת הַזֹּאת וּמָה רָאוּ עַל כָּכָה וּמָה הִגִּיעַ אֲלֵיהֶם. ט:כזקִיְּמוּ (וקבל) [וְקִבְּלוּ] הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם…
נראה ששני אזכורי הפור נוספו באופן מלאכותי כדי לקשור את השם "פורים" לסיפור. המילים המודגשות חוזרות על ביטויים מן האמירות שבתוכן שולבו (פס' כד, כו1), ולפיכך מסייעות להסוות את ההוספה ויוצרות מצג של טקסט אחיד.
אני טוען כי שם החג, "פורים", קודם להסבר שלפיו המן בחר את היום למתקפה בעזרת גורל. הסבר הטלת הגורל הוא משני, והתפתח בשלב שבו היהודים כבר לא ידעו הסבר אחר לשמו של חג פורים. אכן, במקרא רווחת התופעה של מתן הסברים עממיים, בדיעבד, לשמות רווחים. אם חג הפורים אינו קרוי על שם הפור של המן, מה משמעותו?
מושג אכדי (ולא פרסי!)
המגילה מכירה את היותה של המילה "פור" זרה, ומתרגמת אותה לעברית כ"גורל" (ג:ז, ט:כד). גם הפרשנים המסורתיים הניחו שהמילה "פור" היא המילה הפרסית שמשמעה גורל.[7] כיום ידוע לנו שלמעשה המילה נגזרת מן המילה האכדית פּוּרֻ הבאה מן המילה השומרית בֻּר, שמשמעה "צלחת" או "קערה". בניב האשורי של האכדית משמעה גם "גורל, חלק", משמעות המשקפת ככל הנראה את השימוש בכלים אלו להטלת גורל.[8]
מדוע ניתן שם אכדי-אשורי לחג יהודי-פרסי?
לוחות שנה מסופוטמיים
לוח השנה, ובכלל זאת חישוב השנים, הוא עניין העומד בליבה של כל ציוויליזציה. לוחות השנה המודרניים שלנו מונים את השנים בסדר עוקב שתחילתו בנקודה קבועה: "בריאת העולם" (בלוח השנה היהודי", "לידת ישוע" (בלוח השנה הגרגוריאני) או "הגירת מוחמד למכה" (בלוח השנה המוסלמי).
שנות המלכים
חברות במזרח הקרוב בעת העתיקה מנו את השנים באופנים שונים. השיטה המוכרת לנו, ששימשה בממלכות ישראל ויהודה ושתועדה במקרא היא שיטת 'שנות המלכים', כלומר, מניין שנות מלכותו של מלך נתון. שיטה פשוטה זו שימשה גם במצרים העתיקה וכן בבבל, החל מאמצע האלף השני לפני הספירה.
השיטה הבבלית הקודמת – כינוי שנים על שם אירועים חשובים
על פי שיטת התיארוך שנהגה בבבל לפני מניין שנות המלכים, כל שנה קיבלה שם משלה. מצויות בידינו רשימות של שמות השנים ממסופוטמיה הקדומה, שסופריה נודעו בחיבתם לעריכת רשימות.[9]
הבבלים קראו לשנים על שם אירועים בולטים, כגון תרומה מלכותית משמעותית לחיי הדת או הישגים אחרים של המלך שהושגו באותה שנה. לדוגמה:
- "השנה (שבה חמורבי) כבש את (ערי המדינה) ארך ואִסִן".
- "השנה (שבה חמורבי) עשה כס ל(אלה) זַרְפַּנִתֻם".[10]
דוגמאות אלה הם שמות שניתנו לשנה השביעית ולשנה השתים-עשרה למניין שנות מלכות חמורבי, כלומר, 1785 ו-1780 לפני הספירה בקירוב, על פי הכרונולוגיה האבסולוטית המקובלת.
יתרונה התעמולתי של השיטה ברור, אולם כך גם חסרונותיה; אפשר להעניק שם לשנה קלנדרית נתונה רק לאחר שהתרחש בה מאורע חשוב דיו, בעוד שבחלקה הראשון של השנה עוד יהיה צורך לכנותה "השנה שאחרי..."[11]
שיטות אשוריות – קריאת שנים על שם פקידי ממשל בכירים
האשורים היו קוראים לשנים על שמם של פקידים בכירים בממלכה, בשיטה המכונה השיטה האפונימית; "אֶפּוֹנִים", מיוונית, משמעו "מי שמעניק את שמו לדבר מה". השליט האשורי ופקידים בכירים אחרים העניקו את שמותיהם הפרטיים לשנים מסוימות. בהמשך, בתקופת האימפריה, שבה האשורים שלטו בחבלי ארץ נרחבים מעבר לשטחי מולדתם, כובדו בכך גם מושלי הערים הגדולות והמחוזות.[12]
לדוגמה, סנחריב עלה לכס המלכות באשור ביום השנים-עשר בחודש אב בשנת "נַסְחֻ'ר-בֵּל, מושל (העיר) אַמֶדִ", כלומר, בשנת 705 לפני הספירה. שנים רבות לאחר מכן העניק סנחריב את שמו לשנה הקלנדרית שהחלה בחודש ניסן 687 ותמה בחודש אדר 686 לפני הספירה.[13]
המילה האכדית המתארת את תפקידו זה של פקיד הממשל שהעניק את שמו לשנה היא "לִימֻ", הנגזרת ככל הנראה מהשורש לו"י, lawûm, שמשמעו "סבב". שורש המילה מדגיש את טבעו המחזורי של הלִימֻ בתפקידו כאפונים. שיטת הלִימֻ מתועדת במסמכים כלכליים, משפטיים ואחרים במהלך ההיסטוריה האשורית, מן המאה העשרים עד למאה השביעית לפני הספירה, ואומצה לאחר מכן גם בערים יווניות.
מתי הוכרז הלִימֻ?
מהו השלב המוקדם ביותר שבו היה ידוע שם השנה האפונימי? לכאורה שמות השנים יכלו להינתן שנים רבות מראש, אך סביר שהאשורים לא רצו להסתכן בקריאת שנה על שם אדם שעלול למות לפני שתגיע; הדבר עשוי להיחשב מבשר רעות.[14]
מצד שני, בתקופת האימפריה, האשורים לא יכלו להמתין לתחילת השנה כדי להכריז על שמה. אפילו כאשר שם השנה הוכרז מראש, לפני חודש ניסן, לא תמיד הגיע השם הנבחר למחוזות שבשליטת אשור לפני תחילת השנה. לדוגמה, מסמך מנהלי מתל גזר נוקב בתאריך כדלהלן:
שבעה עשר בסיון, השנה שאחרי (שנת האפונים) אשור-דוּר-אֻצֻר, מושל בַּרְחַ'לְזִ.[15]
בתקופה זו עמד בשיאו המרד הגדול שהנהיג שַׁמַשׁ-שֻׁם-אֻכִּין, מלך בבל, נגד אחיו אשורבניפל מלך אשור והאימפריה (652–648 לפני הספירה). יש בכך כדי להסביר את האיחור – כחודשיים וחצי – בהודעה על שם השנה החדשה.[16] אולם מצב זה לא היה הנורמה, ויש לשער כי האשורים השתדלו להימנע ממנו ככל האפשר.
ערב השנה החדשה
סביר להניח ששם השנה האפונימי הוכרז קרוב ככל האפשר לראשית חודש ניסן, החודש הראשון בשנה, במועד שהיה מוקדם דיו כדי לאפשר להודיע את השם לכל מחוזות האימפריה. אף שתאריך ההודעה המדויק אינו ידוע לנו, אמצע חודש אדר, החודש השנים-עשר והאחרון בשנה, נראה מועד מתאים. לרשות מנהלני הממשל עמדו שבועיים להודיע לכל האימפריה על השם הנבחר, והאדם שעל שמו נקראה השנה היה צריך לשרוד בבריאות טובה שבועיים בלבד.[17]
בחירת הלִימֻ באצעות פּוּרֻ (גורל טקסי)
איננו יודעים כיצד האשורים בחרו את פקיד המדינה שעל שמו תיקרא השנה החדשה. אולם מעט העדויות הקיימות מלמדות כי ההחלטה התקבלה באמצעות גורל (פּורֻ). בכתובת מלכותית של שלמנאסר השלישי הוא מתארך מסע מלחמה שהוא ערך לשנה השלושים ואחת למלכותו. על פי מקורות אחרים (כגון רשימות אפונימים) שנה זו הייתה השנה השנייה שבה שימש כלִימֻ (827 לפני הספירה):
בשנת שלושים ואחת למלכותי הפלתי את הגורל (פּוּרֻ) בשנית בפני האלים אשור (ו)הדד.[18]
בהיגד "הפלתי את הגורל" (פּוּרֻ) כוונת המלך לתאר את תפקידו כמי שהעניק את שמו לשנה.
זאת ועוד, בידינו מצויה קוביית חומר ועל ארבע מפאותיה כתובת בכתב יתדות. הכתובת מודיעה כי זהו הפּוּרֻ של יַחַ'לֻ, הממונה על משק ביתו של שלמנאסר השלישי:
הו אשור, האדון הגדול! הו הדד, האדון הגדול! זה הפּוּרֻ של יַחַ'לֻ, הממונה על משק ביתו של שלמנאסר מלך אשור, מושל כִּפְּשֻנִ, קֻמֶנִ, מַחְ'רַנִ, אֻקִ, הרי הארזים, (ו)פקיד המכס. יהי רצון שבתקופת הלִימֻ שלו, תקופת הפּוּרֻ שלו, יעלה יפה יבול ארץ אשור; יהי רצון שהפּוּרֻ שלו יוטל לפני אשור והדד.[19]
קובייה זו שימשה בטקס הרשמי שבו הוכרזה הבחירה ביַחַ'לֻ לאפונים של השנה החדשה. הקובייה מתוארכת לשנת 833 לפני הספירה, השנה ה-26 למלכותו של שלמנאסר השלישי.[20]
על אף תפילתו של יַחַ'לֻ שיעלה בגורל בשנה זו, רשימות מלאות של שנים אפונימיות שהשתמרו מתקופות שונות מלמדות שבמשך השנים התפתח סדר קבוע למדי בשמות השנים: המלך, שר הצבא (תרתן), שר המשקים (רבשקה), ופקידים בכירים נוספים, ולאחריהם מושלי ערים מרכזיות ומחוזות.
מכך עולה שהטלת הגורל הפכה לעניין טקסי; סדר האפונימים נקבע מראש על פי פרוטוקול קבוע, אולם היה צורך לאשרר אותו באופן רשמי באמצעות הטלת גורל. הטלת הגורל לא שמשה גורם בהחלטה בחסות האלים, אלא הייתה סמלית וטקסית.[21]
פורים – שריד לחג הפּוּרֻ?
סביר להניח כי אירוע חשוב כמו קביעת האפונים לשנה הקרובה בהטלת גורל המעידה לכאורה על רצון האלים צוין באופן זה או אחר. אם כי יש לציין שבמקרה של הפּוּרֻ האשורי אין לכך כל ראיות. ההיכרות שלנו עם לוח השנה הפולחני האשורי מקוטעת, נקודתית וחלקית ביותר.[22]
עם זאת, צירוף המקרים של שם חג הפורים ומיקומו בלוח העברי באמצע חודש אדר מעלים על הדעת כי ייתכן שהחג הוא שריד לחג האשורי הקדום שנחוג ערב השנה החדשה לציון הטלת הגורל לכבוד האפונים של השנה הבאה.[23]
אם אכן כך, נראה שהחג שרד במשך מאות שנים במחוזות שהיו בעבר בשליטת אשור, כגון בבל, אף שטקס הטלת הגורל שנועד לבחור את הלִימֻ של השנה החדשה לא נערך עוד.[24] לאור העובדה שהחברה הבבלית אימצה מנהגים אשוריים אחרים, השתמרות זכרו של חג זה אינה מפתיעה.[25]
חג אשורי שהפך לחג עברי: ונהפוך הוא
חג הפורים (פּוּרֻ) האשורי המשוער אומץ בידי היהודים בשטחי השליטה האשוריים לשעבר והתפרש כזכר למקרה שבו היהודים הותקפו אך שרדו, או שאוחד עם חג קיים לזכר מאורע זה.[26] בשלב מאוחר יותר החג קיבל סיפור רקע שבו תוארו תככי חצר המלכות בשושן שבפרס-עילם ומזימתם של אסתר ומרדכי נגד המן.
סיפור רקע זה שימש בתורו השראה להסבר חדש לשמו האשורי החידתי של החג, פורים, שמשמעותו המקורית אבדה מזמן. מחגיגה הנערכת על מנת לציין את הטלת הגורל לשם בחירה באפונים הפך החג דרך לציון הגורל שהטיל המן כדי לבחור את יום ההשמדה של היהודים. כך הפך החג האשורי הנשכח לחג יהודי לחלוטין. עם זאת, שמו ומועדו שימרו מאפיינים מהשלב של היותו חג קלנדרי אשורי.
השתלשלות אירועים זו אירונית משהו. אף על פי שבידינו אלפי לוחות אכדיים מימיה הגדולים של האמפריה האשורית, ובכלל זאת אזכורים לפּוּרֻ שבעזרתו נבחר האפונים, המקור הקדום היחיד המשמר את מועדו של הטקס ומקשר אותו לחג כלשהו הוא מגילת אסתר, חיבור שנכתב בידי מיעוט קטן של יהודים שחיו באחד ממחוזות האימפריה לשעבר.[27] מוזרות הן תהפוכות הגורל, אולם כבר נכתב על החג: "ונהפוך הוא" (אס' ט:א). פורים הוא יומה של התהפכות היוצרות.
"התורה" היא עמותת 501(c)(3) ללא מטרות רווח.
אנא תמכו בנו. אנו מסתמכים על תמיכת קוראים כמוכם.
הערות שוליים
פורסם
3 במרץ 2023
|
עודכן לאחרונה
7 במרץ 2023
מאמר זה הוא תרגום של "On the Origins of Purim and Its Assyrian Name" שפורסם במקור על ידי TheTorah.com בפברואר 2018. תורגם על ידי ALE ומחבר המאמר.
פרשנים רבים עמדו על בעיה זו. ראו לדוגמה:
Adele Berlin, Esther (JPS Bible Commentary; Philadelphia: JPS, 2001), xxxviii; Lewis B. Paton, The Book of Esther (ICC; Edinburgh: T&T Clark, 1908), 74.
אפילו שמות גיבורי הסיפור, מרדכי ואסתר משקפים את המגמה הזו. שמו של מרדכי מזכיר את מרדוך, ראש האלים בפנתיאון האלים הבבלי ופטרונה של העיר הממלכה והאימפריה בבל. שמה של אסתר דומה לשם אשתר, האלה המסופוטמית החשובה ביותר. ראו שמואל אחיטוב, "פורים", אנציקלופדיה מקראית, כרך ו, עמ' 448–451.
להרחבה ראו:
Lawrence Wills, “Rejoicing on Purim with a Jewish Novel,” TheTorah (2015).
פרק ט וייתר המגילה נערכו בהתאמה לחיבור כולו. הדוגמה הבולטת ביותר לכך היא האופן שבו סיפור המגילה מוצג כמלחמתו של מרדכי איש שבט בנימין בהמן האגגי, והמלחמה בפרק ט משחזרת את מלחמתו של שאול המלך באגג העמלקי. להרחבה, ראו:
Marc Zvi Brettler, “Megillat Esther: Reversing the Legacy of King Saul,” TheTorah (2017).
בספר עזרא (ד:ו) מסופר שבימי המלך אחשוורוש "כתבו שטנה" על יהודה וירושלים. עם זאת, כתבי השטנה לא חלו על יהודי התפוצות ה"מפוזרים והמפורדים", לדברי המן, אלא על אזרחיו של חבל ארץ מסוים שבשליטת פרס. אחד מן החריגים לכלל זה הוא חורבן מקדש יב (אלפנטינה) בימי שלטונו של דריווש השני (409 לפני הספירה), אולם אירוע זה היה עניין מקומי ונקודתי למצרים. להרחבה ראו:
Jan Assmann and Zev Farber, “Sacrificing a Lamb in Egypt,” TheTorah (2016); Zev Farber, “The 220-Year History of the Achaemenid Persian Empire,” TheTorah (2017).
ייתכן שהפסוקים בתווך הם תוספת מוקדמת, לאור החזרה המגשרת והייתור בטקסט. להרחבה על מנהג סופרים זה, ראו:
Zev Farber, “The Resumptive Repetition (Wiederaufnahme),” TheTorah (2013).
ראו, לדוגמה, לקח טוב ואבן עזרא למגילה.
ראו במילון האשורי של אוניברסיטת שיקגו (CAD), עמ' 526–529, ערכים pūru A ו-pūru B. הקשר בין פורים ופּוּרֻ הוצע לפני זמן רב, אך חוקרים ניסו להסבירו באופנים אחרים. וויליאם האלו כבר הוכיח כי מקורו של השם דווקא באכדית אשורית (ולא באכדית בבלית), ולכן עליו להיות קשור באופן זה או אחר למנהג הטלת הפּוּרֻ האשורי, אולם הוא לא דן באופן שבו קיבל פורים, חג יהודי שמקורו בתפוצה היהודית בפרס, את שמו. ראו:
William W. Hallo, “The First Purim,” Biblical Archaeologist 46.1 (1983): 19-27 [21-22].
ראו:
Arthur Ungnad, ‘Datenlisten,’ Reallexikon Assyriologie und Vorderasiatischen Archäologie, Vol. 2 (1938), pp. 131-194.
ראו:
Ibid., pp. 178-179, lines 109, 114.
ראו עוד:
Kirk Grayson, A.K. Grayson, Assyrian and Babylonian Chronicles(Locust Valley, NY: Augustin, 1975; reprint Eisenbrauns, 2000), p. 193; Malcolm J.A. Horsnell, The Year-Names of the First Dynasty of Babylon(Hamilton, Ontario, Canada: McMaster University Press, 1999).
בניגוד לבבלים, האשורים לא החליפו את שיטת מניין השנים לשיטת שנות המלכים, כפי הנראה משום שבשיטתם לא נפלו הפגמים שאפיינו את השיטה הבבלית.
ראו:
Allan R. Millard, The Eponyms of the Assyrian Empire 910-612 BC (State Archives of Assyria – Studies 1; Helsinki: The Neo-Assyrian Text Corpus Project, 1994), pp. 48, 51.
ואף על פי כן, הדבר קרה מדי פעם, שכן נראה שהאפונים שנבחר לשנה 786 לפנה"ס מת לפני שנכנס לתפקידו, כפי שמעידה ההערה "בַּלָטֻ", שמשמעה "חיים", שהוצמדה לשם השנה באחד מן הלוחות המתעדים רשימת אפונימים קנונית. ראו:
Millard, Eponyms, p. 47. Cf. Forrer, ‘Zur Chronologie der neuassyrischen Zeit,’ Mitteilungen der Vorderasiatischen Gesellschaft 20 (1915), p. 3.
כלומר, השנה שאחרי שנת 652 – שנות 651 לפנה"ס. ראו:
Wayne Horowitz and Takayoshi Oshima, Cuneiform in Canaan: Cuneiform Sources from the Land of Israel in Ancient Time (Jerusalem: Israel Exploration Society, 2006), pp. 55-8.
ראו:
Millard, Eponyms, p. 68
ראו:
Millard, Eponyms, pp. 7-9
ראו:
A.0.102.14 ll. 174-5; A. Kirk Grayson, Assyrian Rulers of the Early First Millennium BC, Part II: 858-745 BC (Royal Inscriptions of Mesopotamia – Assyrian Periods 3; Toronto: University of Toronto Press, 1996), p. 70.
יש לציין שכפי הנראה הייתה זו שנתו השלושים ושתיים. ראו:
Sh. Yamada, The Construction of the Assyrian Empire: A Historical Study of the Inscriptions of Shalmanesar III (859-824 B.C.) Relating to his Campaigns to the West(Culture and History of the Ancient Near East 3; Leiden 2000), p. 66.
ראו:
A.0.102.2003; Grayson, Assyrian Rulers, p. 179.
חלק מן התרגום על פי בנימין מזר, אנציקלופדיה מקראית, כרך ו, עמ' 447.
יַחַ'לֻ שימש לִימֻ פעמיים נוספות, בשנת 824 ובשנת 821 לפני הספירה, כאשר שימש כשר צבא אשור.
השוו:
Millard, Eponyms, p. 8.
ראו עוד:
Mark E. Cohen, The Cultic Calendars of the Ancient Near East (Bethesda, Mariland: CDL Press, 1993), pp. 340-342.
ברשימת יינות שנתרמו בידי עשירים למקדש האל אשור מוזכר חג בשם קַרַּתִים החל בשבעה עשר ובשמונה עשר באדר. ראו:
Laura Kataja and Robert M. Whiting, Grants, Decrees and Gifts of the Neo-Assyrian Period (State Archives of Assyria 12; Helsinki: Neo-Assyrian Text Corpus Project, 1995), #80 reverse line 9.
חיים תדמור, "פור", אנציקלופדיה מקראית, כרך ז (תשל"ב), עמ' 446–448; השוו:
Sindey Smith, Early History of Assyria to 1000 B.C., London: Chatto and Windus, 1928, p. 116.
דוגמה נוספת למנהגים אשוריים ששרדו בקרב היהודים היא עבודת מלכת השמיים האשורית שהביאו איתם למצרים כאשר ברחו מפני הבבלים (ראו ירמיהו מד).
ראו:
Stephanie Dalley, “The Transition from Neo-Assyrains to Neo-Babylonians: Break or Continuity?,” Eretz-Israel 27 (2003; FS H. and M. Tadmor), pp. 25*-28*.
מאמרים קשורים :
