המפגש שלי עם הרקיע
קטגוריות:
ים סוף בעדשת עין הדג, תחילת האביב.
הקוסמולוגיה המודרנית מעוררת כמה וכמה קשיים מטרידים על הפרק הראשון בספר בראשית – מסגרת זמן בלתי מספקת של שישה ימים (ולא מיליארדי שנים) עד להופעת האדם, צמיחה פורייה לפני קיומם של שמש ופוטוסינתזה, ועוד. בשבילי הקושי החריף ביותר הוא יצירתו של הרקיע, ביום השני לבריאה.
אם אתם לא מכירים את המשמעות המקראית של המונח "רקיע", דמיינו לרגע את האופק, במקום שבו האדמה פוגשת בשמיים. שוו בנפשכם שמדובר בנקודת חיבור בין שני עצמים מוצקים – פלטה שטוחה כמו הקרקע, וכיפה קשוחה בצורה של קערה הפוכה. דמיינו קערה זו בצבע כחול כאוקיינוס בשל מאגרי המים הרבים שבתוכה.
אם הצלחתם להשתעשע במחשבה הזו ולחוש כאילו אתם מצויים תחת חומת השמיים הקעורה והמסיבית הכורעת תחת משקל מי הגשמים העצורים מעליה, אזי חייתם לרגע בתוך העולם שאותו הכירו חז"ל, העולם והיקום על פי המקרא:
בראשית א:ו וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם. א:ז וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת הָרָקִיעַ וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ וַיְהִי כֵן. א:ח וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ שָׁמָיִם...
רעיון הרקיע סותר לגמרי את המדעים הפלנטריים המודרניים, אך בתורה שלנו אלוהים מנצל את כל היום השני לבריאה לשם יצירת הרקיע.
האמונה הקדם־מודרנית ברקיע
כמעט בכל התרבויות הקדם־מודרניות חשבו כי השמיים שמעלינו הם מבנה מוצק. מדובר בתוצר של חשיבה קדם־מדעית, אשר מנסה למצוא היגיון במה שעיניה רואות בדרך אינטואיטיבית – אך שגויה עובדתית.
השמיים כחולים כי הם מלאים במים, כמו הים.[1] המים לא נופלים עלינו כי דבר מה עוצר אותם, ודבר מה זה הוא שקוף שהרי אנו רואים את הצבע הכחול של הנוזל שמעבר לו.[2] הסכר הזה הוא בצורת כיפה, שהרי אנו רואים את השמיים ממעל מתקמרים אל תוך האופק עד שהם פוגשים בארץ שטוחה. האמונה הזו הייתה נפוצה כל כך עד שכמה אנתרופולוגים מכנים אותה "אמונה אנושית כללית".[3] הנה הדברים שכתב פול סילי, חוקר מקרא העוסק בקשר שבין ספרות המזרח הקדום והמדע:
בשונה מהחינוך המדעי, אין טבעי מן המחשבה כי השמיים הם דבר מה מוצק.[4]
סיפורי האגדה על הרקיע בתרבויות קדומות היו ממשיים להפליא, והם מתארים חצים שנורו אל תוך הרקיע ונשארו בו (יפן, האינדיאנים, הצ'וקצ'ים), הרפתקנים שטיפסו עד לשמיים (הודו), אנשים שטיפסו מעלה דרך חור ברקיע (שבט הנאוואחו) או נפלו למטה דרכו (סנקה) וגיבורים שהפליגו בספינה למקום שבו השמיים פוגשים את הארץ (הבוריאטים) או למקום שבו הרקיע הוא כה נמוך עד שתָּרְנֶיהָ של אנייה יכולים לשרוט אותו.[5]
האמונה הזו ברקיע מוצק הייתה ברירת המחדל בקרב אנשי המזרחי הקדום, אשר הבדילו בין "האטמוספירה" שבה אנו חיים ובין השמיים המוצקים שמעלינו. כך במיתולוגיה השומרית אל השמיים נקרא בשם אנוּ , ואילו אנליל (מילולית "אל הרוח"[6]) הוא האל האחראי על מה שמתרחש בין הקרקע (הנשלטת על ידי אנְכי, "אל הארץ") ובין הרקיע.
במצרים העתיקה ציירו את השמיים בצלמה של האלילה נוּת, עם כוכבים לאורך כל גופה, כאשר ידיה נשענות על צד אחד של הארץ ורגליה על הצד השני, בעוד שו, אל האוויר, מותח את ידיו באוויר כדי להרים אותה. בסיפור הבריאה הבבלי, ה"אנומה אליש" (לוח מספר 5), מרדוך הורג את אלילת הענק הבוראת תיאמת ומשתמש בחלק אחד מגווייתה כדי ליצור את הארץ ובחלק אחר כדי ליצור את השמיים:
את הפגר חצה כדי לברוא מופלאים; הוא ביתר אותה לשניים כמו דג מיובש. חציה הוא כונן כרקיע השמים.[7]
נמצאנו למדים כי על פי הקדמונים היקום הוא מעין אקווריום, אשר מכיל מרחב שמור היטב שנוצר על ידי בורא או בוראים במיוחד בשבילם. הם מצויים במעין "בועה" בתוך אוקיינוס אינסופי המוגנת באמצעות חומות או "ארובות השמיים" (בראשית ז:יא) מפני פורענות מחרידה בדמות מבול. אם כן לבני ישראל הקדומים התיאור של היום השני לבריאה היה טבעי למדי: הבורא בנה עבורם את הרקיע, כיפת השמיים הגדולה, והגן עליהם מפני טביעה במים העליונים.
הכיפה הקדם־קופרניקאית
כל פרשן טרם ימיו של קופרניקוס שכתב על הרקיע ידע בדיוק במה מדובר.[9] התלמוד למשל מזכיר כמה וכמה אפשרויות לשאלה מה היה עוביו של הרקיע שללא ספק נתפס כמוצק – החל משבע שכבות הרקיע של ריש לקיש (חגיגה דף יב ע"ב), לשתי השכבות של רב יהודה (שם), ומן הרקיע שבעוביה של אצבע של רב יהושע בן רבי נחמיה (בראשית רבה פרק ד פסקה ה) עד לזה ש"מהלך חמשים שנה" של רב יהודה (ירושלמי ברכות פרק א הלכה א).
החכמים אף חלקו על הדרך שבה השמש נעלמת מן השמיים הגלויים שתחת הכיפה – אם עולה היא מעל הרקיע או יורדת מתחת לארץ (בראשית רבה פרק ה פסקה ח; פסחים דף צד ע"ב). האפשרות השנייה הובילה את החכמים לאסור על שאיבת מים לאפיית מצות אחר רדת החשכה, מחשש שמא השמש העוברת תחת הארץ השטוחה תחמם את המים מלמטה לפני שתחזור אל הכיפה בבוקר (פסחים דף מב עמוד א).[10] על כן גם עד ימינו אנו במעגלים דתיים שונים מי אפיית המצות חייבים להיות "מים שלנו" (מלשון לינה), כלומר מים שנשאבו מראש ואין סיכוי שהתחממו מן השמש,[11] ובכך התפיסה הקוסמולוגית של התלמוד הופכת מספקולציה אגדית גרידא לפרקטיקה הלכתית.[12]
אנו, חניכי המדע המודרני, יודעים כי השמש לא מחממת את המים כאשר היא עוברת תחת ארץ שטוחה. הארץ עגולה והירח, הכוכבים, והשמש לא שוכנים בתוך כיפה הסובבת את הארץ. הארץ מקיפה את השמש, הירח חג סביב הארץ, והכוכבים הם שמשות מרוחקות יותר. אבל כדור הארץ העגול שלנו, הסובב סביב שמש ענקית ומצוי בתוך חלל עצום מתפשט בתוך יקום חסר גבול, הוא לא עולמם של התורה או של חז"ל.
מה שלימדו אותנו
גם ואני וגם אשתי בוגרי הישיבה־יוניברסיטי. כאשר דנתי איתה על הנושא, היא סיפרה לי שבשנה האחרונה של שלה בתיכון בסמינר האורתודוקסי שבו למדה הוקדשה כמות מכובדת למדי של זמן ללימוד על היום הראשון והשני של הבריאה. המוקד של הדיון כולו היה ההבלטה של הפאר הגלום בעשייה של "יש מאין". סדרת השיעורים הזדקקה לעזרתם של כמה וכמה מושגים פיזיקליים חדשניים וכן בלימוד הנסתר. הרקיע עצמו לא תואר ככיפה מעל ארץ שטוחה, והמים שחצץ ביניהם כלל לא היו מים. הכל נלמד כמאטפורה לתהליך בריאה חומרי שמעבר לידיעתנו, ולמעשה מעבר לדמיון שלנו. ואיכשהו, אותו תהליך בריאה נקשר באופן מעורפל לאותם תהליכים הלכאורה מדעיים שהוזכרו בשיעורים.
הניסיון החינוכי שלי בעניין הרקיע החל בכיתה ט בישיבה, כאשר למדנו את מסכת נדרים. בשונה מן החוויה של אשתי הוא לא קושר באופן ישיר לפסאודו-מדע. כאשר שאלתי את הרב שלי מה הוא הרקיע, התשובה הייתה שזהו "הנְדָן " שבתוכו נעה השמש. לא היה אזכור לאמונות קדם־מודרניות אודות כיפה המכסה את הארץ. במקום זאת הרב שלי בחר לתאר כוח טבע חדש, אשר פשוט טרם נודע למדע. "מה הוא הנדן הזה, ואיך מישהו יודע עליו?" התשובה של הרב שלי הייתה ברורה למדי – חז"ל ידעו דברים שאנחנו לא. תשובתו של הרב לא הייתה זרה לי וגם לא לאף תלמיד אחר בעולם הישיבות. זהו הרעיון של "דעת תורה"[13], הדבקות הגדולה של חז"ל בלימוד התורה הקנתה להם גם מומחיות מדעית שיש לסמוך עליה יותר מכל הצהרה מדעית (לדוגמא בת זמננו, תורת האבולוציה).
אחר שמצאתי את פירושו של רש"י על הרקיע (בראשית א:ו), פירוש שמקורו בדברי חז"ל[14], חזרתי לא מסופק אל הרב שלי. על פי מדרש חז"ל על פסוק באיוב רש"י מסביר כי הרקיע נוצר למעשה ביום הראשון וביום השני רק נקרש.
יהי רקיע - יחזק הרקיע. שאף על פי שנבראו שמים ביום ראשון, עדיין לחים היו, וקרשו בשני מגערת הקדוש ברוך הוא באומרו יהי רקיע וזהו שכתוב (איוב כו יא) עמודי שמים ירופפו כל יום ראשון. ובשני יתמהו מגערתו, כאדם שמשתומם ועומד מגערת המאיים עליו:
"מניין רש"י ידע זאת?", שאלתי. קיבלתי את אותה התשובה. לרש"י הייתה גישה לידע רוחני שכבר אינו בנמצא.[15] לנו אין יכולת לדעת איך רש"י ידע את מה שידע, ועל כן אנו נאלצים לקרוא על מה שהיה ידוע בעבר, להרהר בדברים ולהשתוקק אל שובם של הסודות וההבנה העמוקה של המציאות כולה.
המשמעות של "ירידת הדורות", התפיסה לפיה ככל שהדור רחוק יותר מן ההתגלות בסיני כך הרמה הרוחנית שלו פחותה יותר, היא שככל שחולפות המאות אנו נעשים בורים יותר, ואין לנו דרך חזרה. על פי הרב שלי הרקיע היה סוג של אנרגיה או כוח שחז"ל היו מודעים אליו, ואנו כבר לא.
המפגש שלי עם רעיון הרקיע בבגרותי
כבן שלוש־עשרה ומחונך בישיבה לא הייתה לי דרך לעקוף את האידאולוגיה הקשוחה הזו. אולם הייתה לי התמודדות אחת נוספת עם הרקיע כמבוגר, כאשר הגעתי לפני שנתיים לשבת בר מצווה בשבת בראשית. בחדר צדדי התייצב מרצה אורח לפתור עבורנו את כל הבעיות הקוסמולוגית שבפרשת בראשית. כבר אחרי כחצי שעה היה נראה שהחדר, אשר היה מלא באנשים ונשים בעלי חינוך טוב בני האורתודוקסיה המודרנית, היה מסופק למדי עם ההסבר ש"יום" אין משמעו יום של ממש, וכי ביום השלישי נטמנו "זרעים" אך רק ביום רביעי עם יצירתה של השמש הם צמחו (זרעים מן החלל החיצון גם שימשו כהסבר מתקבל על הדעת).
כשהצלחתי לתפוס את מבטו של הדובר שאלתי אותו על הרקיע. קלקלתי את החגיגה. "מדובר במבנה דמיוני", אמרתי, אך כשהסתכלתי סביב ראיתי רק פרצופים מופתעים ועיניים תוהות. הבנתי שאף אחד חוץ מן הדובר לא הבין את השאלה, ובמקום לענות עליה הדובר דרש ממני להזדהות: "מי אתה?"[16]
הייתי נבוך לחלוטין להציג את עצמי כסתם יהודי פשוט. לאכזבת כל הנוכחים לא כתבתי אף ספר, לא הייתי חלק באף תכנית אקדמית ללימודי מקרא ואפילו הפודקאסט שיצרתי לא ממש הצליח. אחרי ההקדמה הזו הודיע לי הדובר שהשאלה הזו מצוינת ושהוא יענה עליה אחרי השיעור. נאמן לדבריו, הוא בא למצוא אותי בקידוש שלאחר מכן. "הרקיע פירושו כנראה אוויר או עננים", אמר לי בארבע עיניים ונעלם במהירות להרצאה הבאה שלו.
אפולוגטיקה והרקיע – אוויר או עננים
הקהילה הדתית המודרנית היא לא הקהילה הראשונה שהתיאור הדמיוני של הרקיע,המרכזי כל כך במקרא (יצירה שמימית לכאורה), מטריד אותה. יישוב הסתירה הזו הטריד מאוד גם את הנצרות המסורתית.
בתגובה למהפכה הקופנריקאית במאה ה־16, הציע ב־1554 התיאולוג הצרפתי ג'ון קלווין (ממייסדיה של התנועה הפרוטסטנטית הקלוויניסטית) שהרקיע פירושו אוויר או עננים.[17] (כנראה שדובר השיעור בשבת לא ידע שהוא מצטט את לא פחות מאשר ג'ון קלווין!). מאז הרעיון מופיע מפעם לפעם בפרשנות האורתודוקסית לנושא, כפי שעשה המרצה בבית הכנסת. מי שהכניס אותו לראשונה אל האורתודוקסיה היה הרש"ר הירש (1888-1808).[18]
תשובות מעין אלו אמנם מדלגות באלגנטיות מעל הקושי היסודי של אל היוצר מבנה שאיננו קיים, אך מעלות קשיים אחרים. אוויר למשל איננו מפריד "בין מים למים" כדברי הפסוק, וכן ההיתכנות שהאוויר או העננים יקדימו את יצירת השמש והירח ביום הרביעי של הבריאה (גם אם מדובר בתקופת זמן כלשהי) היא בלתי אפשרית בעליל בכל תיאוריה קוסמולוגיה המנסה להצטייר כמדעית. כמו כן משמעות המילה רקיע היא פשוט לא אוויר או עננים. כאשר המקרא מספר על עננים הוא משתמש במונחים "ענן" או "עב", לא רקיע. יתר על כן הכתוב בבראשית א מספר בפירוש כי השמש, הירח והכוכבים מקומם בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם ואילו העופות – הטסים דרך האוויר – מקומם עַל פְּנֵי רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם, כלומר תחת הרקיע. אם כן לא יכול להיות שהרקיע הוא האוויר. בנוסף לכך, כפי שכבר מציין התלמוד[19] וכפי שמילונים מקראיים מודרניים כמו BDB או HALOT מבהירים, האטימולוגיה של המילה רקיע קושרת אותו עם מעשה גיבוש של חומר מוצק, פעולה הנעשית על מנת להפוך פח או נחושת לכיפה משוטחת. ברור שהם לא מדברים על אוויר ועננים.[20]
אולי הראיה הטובה מכל לכך שעננים או אוויר הם לא באמת "התשובה" היא שאף תרגום לאנגלית של החומש או של המקרא לא משתמש בה. אם מדובר בהסבר כה משכנע היינו מצפים לראות אותו בכל מקום. אני נזכר במפגש שלי עם המרצה האורח לפני שנתיים. מדוע הוא הסכים לדבר על הנושא הזה רק אחרי שההרצאה נגמרה ובארבע עיניים? ההסבר הזה פשוט לא יכול לשמש תשובה רשמית בציבור, שכן הוא מוביל לקושי עוד יותר יסודי.
מסורת ללא טעות
על פי התפיסה היהודית המסורתית, המסורת נמשכת ללא קיטוע מאלוהים בסיני ועד לימינו אנו (ראו למשל אבות א משנה א). במשך מאות שנים ההבנה המקובלת במסורת הייתה שהרקיע הוא כיפה מוצקה. דובר מודרני לא יכול פשוט לשנות את אותה המסורת בגלל מסקנות המדע המודרני מבלי לעורר שאלות חמורות על המקור של המסורת הרציפה הזו, בייחוד במקרה של הרקיע שבו הצהרות היסוד מגיעות מן המקרא עצמו.
יתר על כן אותה המסורת היא גם זו הנושאת באחריות שהדברים שאנו יודעים על המנהגים והאמונות שלנו אכן אמיתיים. כל ההוכחות והטענות המרכזיות בהגנה על האמונה היסודית שלנו חוזרות אל הרעיון של ידע שהגיע במסורת רציפה ממשה על פי ה' בסיני.
לא קל להיפרד מאף חלק של התפיסה הזו. זה קשה במיוחד כאשר עלינו בבת אחת להשליך חלק מן המסורת שלנו ולהודות שהדבקות בלימוד התורה ("דעת תורה") לא מעניקה הבנה נכונה של היקום, אפילו בקרב חכמינו הגדולים ביותר, ובמקום זאת להודות בקיומו של אסטרונום לא יהודי שמוטט את התפיסה הזו של היקום, ובאמצעות תצפיות וחשיבה לוגית גרם לכיפה של חז"ל ושל המקרא להתפוגג.
למה נתון כה ידוע – היעדרו של הרקיע במדע המודרני – לא הוזכר בישיבה שבה למדתי? יכול להיות שקשה להציג בפני התלמידים את הרעיון שאי אפשר לסמוך על המסורת הרבנית בכל עניין. לספר לתלמידים בחודש הראשון של הישיבה התיכונית שהתורה שלנו ניתנה על ידי בורא העולם ושהפרשנות הנכונה שלה נמסרה לידנו דרך דורות של חכמים גדולים עם גישה חסרת תקדים לסודות הבריאה, ובד בבד לגשת אל הלוח ולצייר קו וחצי עיגול ולהצהיר שזהו היקום על פי התורה ועל פי חז"ל – עולם שבו אנשים פחדו שהספינות שלהם יפלו אם יגיעו לקצהו – הם כניסה לבור שיהיה קשה מאוד לצאת ממנו, בטח בתקופה שבה קוראים בתורה את פרשת בראשית.
על כן נוצר פתרון אחר – להישאר עמומים ולא לדון במשמעות הפשוטה של הכתוב. הגישה שגורסת "בעיות עם פרשת בראשית? אלו בעיות?" נעשתה דרך המלך. למעשה במקום להסביר שהפסוקים הללו סותרים את המדע, מחנכים משייכים אותם לעולמות בלתי ידועים או לתיאורים מעורפלים ומסתוריים של תהליכים מדעיים. באופן אירוני התיאורים הללו משמשים פתאום כחיזוק לדעת תורה (רק רש"י יכל לדעת על האנרגיה של הרקיע!) ולמסורת (עניינים שהמדע המודרני רק מתחיל להבין, כמו תיאורית המפץ הגדול, האנרגיה הקוסמית והפיזיקה הקוונטית, חז"ל כבר הכירו מזמן).
מה אומרים המפרשים
מה כוונת חז"ל באמירה שביום הראשון לבריאה היה הרקיע נוזלי וביום השני הוא נעשה מוצק? בדיון על המילה שמיים בפרק ד במדרש בראשית רבה (מהדורת אלבק) נאמר כך:
ר' יצחק אמר: שא־מים, טעון מים, (משל ל)חלב שהיה נתון בקערה. עד שלא תרד לתוכו טיפה אחת שלמסו (אנזים ליצירת גבינה) הוא מרפרף (משתכשך), כיון שתרד לתוכו טיפה אחת שלמסו מיד הוא קופה (מתמצק) ועומד, כך עמודי שמים ירופפו (איוב כו יא) ניתן בהם את המסו ויהי ערב ויהי בקר יום שני, אתיא כההיא דאמר (כפי שאמר) רב לחים היו [נ]עשים [ביום ראשון][21] ובשיני קרשו.
כפי שציינו לעיל רש"י משתמש באותו הפסוק באיוב ורק מוסיף שגערתו של אלוהים הייתה החומר המקריש המחבר את שני חלקי הפסוק זה לזה. מים נקיים שקופים, ועל כן המחשבה על רקיע בהיר שנוצר על ידי מים קפואים, הגיונית בהחלט בתפיסה המדעית הקדם־מודרנית. על כן, ביום הראשון אלוהים מרים מעלה את המים אך נושא אותם בעצמו. ביום השני, הוא "גוער" בשכבה התחתונה של המים וכך הם מתגבשים ועוברים לשאת את המים העליונים במקומו.
ההסבר הזה מושפע ככל הנראה מן התקבולת בין השמיים והרקיע שבתהילים:
תהלים יט:ב הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ.
ככל הנראה היא גם זו שהובילה את המדרש מן המאה ה־18, "פרקי דרבי אליעזר" (פרק ד) לטעון שהרקיע נוצר כבר ביום הראשון, שהרי השמיים, שבתוכם הרקיע, נוצרו כבר ביום הראשון:
וַהֲלֹא הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ נִבְרְאוּ בְּיוֹם רִאשׁוֹן... וְאֵיזֶה רָקִיעַ בָּרָא בְּיוֹם שֵׁנִי?[21]
דברים מפורשים עוד יותר מצינו בפסוק אחר מאיוב, בתיאור של אליהוא, "רעו" של איוב, את בריאת העולם:
איוב לז:יח תַּרְקִיעַ עִמּוֹ לִשְׁחָקִים חֲזָקִים כִּרְאִי מוּצָק.
אם השמיים ("שחקים") גם הם הרקיע, אזי מצד אחד הרקיע והשמיים הם אותו הדבר, ומצד שני הם לא. כאשר אנו מחברים את כל הדברים יחד אפשר להבין את שיטתו של רש"י – הרקיע אכן עשוי מאותו החומר שממנו עשויים השמיים, כלומר מים, אולם אלוהים גיבש אותו עד שנעשה "חזק כראי מוצק" ובד בבד שקוף כזכוכית או כמים צלולים.
לפרש את רש"י ללא משוא פנים - דבר התורה שלי והיתרון שבהקשר הנכון
כאנשים החיים בעידן מדעי התרגלנו שטענות על הטבע צריכות להיות מבוססות על מחקר אמפירי. אולם ככלל בתקופות קדם־מודרניות זה לא עבד כך. במיוחד בימי הביניים היה מקובל לגמרי לבסס טענה מדעית על פי דדוקציה של פסוקים מקראיים, כפי שאנו רואים לפנינו. יתר על כן, הטענות שפרשנו לעיל מתקבלות על הדעת רק אם נקבל שהחכמים הבינו את הרקיע במשמעותו הפשוטה, כסכר גדול כחול החוסם את המים העליונים.
כאשר אנו מנסים להציג פרשנות "מודרנית" של הרקיע ולהסביר שמדובר בסוג של אנרגיה מיסטית או בעננים או באוויר, אז כבר לא מובן מדוע הפרשנים המסורתיים מצאו עניין בתיאור רקיע או תמך אחר שהיה קיים ביום הראשון.. לשם מה? מדוע העולם זקוק לענן או לאיזושהי אנרגיה מסתורית כבר ביום הראשון?
אך כאשר אנו מתבוננים ביקום בעיניהם שלהם, במים עליונים שעשויים להתרסק מטה אם לא יוחזקו במקומם, אזי ברור שההפרדה בין "השמיים והארץ" כבר ביום הראשון של הבריאה מעניקה מנדט לסוג כלשהו של מחיצה; אם השמיים (המים העליונים) נפרדים מן הארץ חייב להיות רקיע כלשהו שיחזיק אותם. ההסבר הזה מסתבר לוגית כאשר אנו מבינים את טבעו של היקום הקדם־מודרני. האירוניה היא שאנו מסוגלים להבין ולהעריך את התובנות של המפרשים שלנו רק כאשר אנו מביטים בהן בעיניים קדם־מודרניות, ולא כאשר אנו כופים עליהם עגה מדעית עכשווית.
לימוד תורה בעידן הגוגל
אני מבין את החשבון הפשוט שמוביל את עולם הישיבות להימנע מלדבר על הרקיע בכנות. הסיכויים ש"בעל בית" ממוצע יחבר את הפסוקים הללו עם תפיסות המזרח הקדום של היקום נמוכים, ועל כן הגיוני לספוג את הסיכויים הללו ולהימנע מכל זה לחלוטין, שכן האלטרנטיבה היא לחשוף כיתות שלמות לבעיה ועל כן לאתגר את בני הנוער הללו "ללא צורך". אבל האסטרטגיה הזו לא מצליחה תמיד; אצלי היא נכשלה.
כאשר בסופו של דבר המשכתי לחקור את היהדות מחוץ לבועה הישיבתית והבנתי מה הסתירו ממני – הרקיע הוא רק דוגמאת אחת – חלשה דעתי. הרגשתי כאילו "נלקחתי בשבי" של תפיסות דעת תורה והמסורת מסיני שקידמו המחנכים ועל כן נשארתי בור. עבר זמן רב, עוד הרבה אחרי שסיימתי את התיכון, עד שבאתי במגע עם רעיונות עכשוויים במדעי המקרא המסבירים תפיסות כמו זו של הרקיע בצורה הגיונית.
מאז שנות התיכון שלי חלפו כבר כמה עשורים, והיום כבר לא קשה למצוא מידע על משמעות המקרא בהקשר המזרח הקדום ולסתור ברגע אחד אפולוגטיקה ישיבתית של שנה שלמה. אולי קהילת המחנכים שבתוך המערכת צריכה לחשוב על אסטרטגיה חדשה. אחרי הכל, חיפוש מבלי משים בגוגל תוך כדי ארוחת צהריים יוביל כל אחד עם קורטוב של סקרנות לעשרות מקורות שבהם כל מה שהמחנכים בישיבות לעולם לא היו רוצים שיתגלה על הרקיע ועל נושאים מאתגרים אחרים. אם המאמר הזה יכול לשמש עוד מקור עבור תלמיד צעיר המנסה למצוא את דרכו בין הסתירות, בדומה לחוויה שעברתי בעצמי, אזי עשיתי את חלקי.
"התורה" היא עמותת 501(c)(3) ללא מטרות רווח.
אנא תמכו בנו. אנו מסתמכים על תמיכת קוראים כמוכם.
הערות שוליים
פורסם
30 בספטמבר 2021
|
עודכן לאחרונה
30 בספטמבר 2021
מאמר זה הוא תרגום של "My Encounter with the Firmament" פורסם במקור על ידי TheTorah.com באוקטובר 2017. תורגם על ידי צוות האתר.
נראה שזוהי התפיסה של בראשית א, על אף ששמות כד:י עשוי לרמוז על הסבר אחר – השמיים כחולים כיוון שהם עשויים מאבן הספיר.
לחלופין אפשר לומר כי הוא כחול כיוון שנעשה מאותו החומר, מים, אלא שהוא מוצק. ראו את הדיון בדברי רש"י בהמשך.
ראו:
Gudmund Hatt, Asiatic Influences in American Folklore (Copenhagen, 1949), 50, quoted in, Paul H. Seely: “The Firmament and the Water above Part I: The Meaning of Raqiaʿ in Gen 1:6-8,” Westminster Theological Journal 53 (Fall 1991), 227-240 [p. 231].
ראו:
Seely, “The Firmament 1,” 231.
ראו:
Seely: “The Firmament 1,” 228-231.
לחלופין "אדון הסערה".
תרגם מאכדית פרופ' אליעזר (אד) גרינשטיין. לדיון על מקומות שבהם תפיסת היקום של בראשית א מתאימה לתפיסות אחרות במזרח הקדום, ראו:
Othmar Keel and Silvia Schroer, Creation: Biblical Theologies in the Context of the Ancient Near East (Winona Lake: Eisenbrauns, 2015), 78-84.
תרשים מתוך:
James Hastings, et al., A Dictionary of the Bible; Dealing with Its Language, Literature, and Contents, Including the Biblical Theology (New York: C. Scribner's Sons, 1898).
ראו:
Natan Slifkin, “The Sun’s Path at Night,” Rationalist Judaism (2010).
לדיון בנושא ראו:
“The Heavens Proclaim the Glory of God – A Study in Rabbinic Cosmology,” Bechol Derakhekha De’ehu 20 (2008): 67-96 [p.82-83].
ואכן החיפוש אחר מים כשרים לאפיית מצות גורם לפקקי תנועה בישראל. למופעים עכשוויים שונים ומשונים של ההלכה הזו, ראו את הסרטון "האדמו"ר דאראג ב-מים שלנו תשע"ו", ואת
Yochanan Donn, “Is New York Targeting Mayim Shelanu?” HaModia (March 20, 2013).
כאשר אנו מגיעים לתקופות של הרמב"ם (המאה ה־13) תמונת הרקיע נעשית מורכבת יותר. הרמב"ם במורה הנבוכים (חלק ב פרק ל) דוחה את הרעיון של כיפה הנושאת מים עליונים (לדבריו אין אלו מים של ממש) ובונה את הכיפה בצורה מחודשת שתתאים טוב יותר לתפיסות אריסטוטליות – כיפה גדולה מוצקת שבתוכה סדרה מורכבת של מסלולים שמימיים שבהם נעים הכוכבים. למעשה הרמב"ם משתמש ברקיע ובספירות שלו המשמשות משכן למסלולים הפלנטריים כאחת מההוכחות הרציונליות שלו לקיום האל. לדיון בדברים ראו: סודותיו של מורה הנבוכים (אור יהודה: כנרת זמורה ביתן דביר, 2010). אם כן אפילו הרמב"ם, הפילוסוף המלומד והרציונלי של העולם היהודי, מסכים כי הרקיע הוא כיפה ממשית בשמיים, ובאופן זה אנו חוזרים לקושי שבו פתחנו – כיפה כזו לא באמת קיימת.
ראו:
Natan Slifkin, “The Making of Haredim,” Rationalist Judaism (2012): 9-10.
ירושלמי ברכות פרק א הלכה א:
רב אמר לחים היו שמים ביום הראשון ובשני קרשו רב אמר יהי רקיע יחזק הרקיע יקרש הרקיע יגלד הרקיע ימתח הרקיע
ראו גם את דברי רבי יצחק על המילה שמיים בבראשית רבה (פרק ד) הנידונים בהמשך.
הטענה האורתודוקסית הזו ביחס לרש"י כבר רבת שנים. לדיון בדברים ראו:
Yonatan Kolatch, Masters of the Word: Traditional Jewish Bible Commentary from the First Through Tenth Centuries, vol. 2 (Jersey City: Ktav, 2007) 57.
העובדה שההיכרות עם הקושי שברקיע המקראי הפכה אותי לאדם יוצא דופן בקהל מוזרה בעיני. אני לא יודע אם הייתי גיבור או נבל, אבל מסתבר שבשנת 2015 ידע שכזה לא היה אמור להיות ואכן גם לא היה – לפחות לא על פי אותו דובר – ידע מקובל בקרב קבוצה אורתודוקסית שהתקבצה יחד מתוך עניין מדעי בפרשת בראשית.
ראו:
Calvin, Genesis (Grand Rapids: Eerdmans, 1948) 78-79.
הגישה הזו המשיכה להופיע במעגלים שונים עד התקופה המודרנית. במאה ה־18, ראו למשל:
Clarke, The Old Testament(New York: Hunt & Eaton, n.d.) 1.31.
במאה ה־19 ראו:
Bush, Notes on the Book of Genesis, (New York: Ivison, Phinney, 1860) 33; R. S. Candlish, Commentary on Genesis (1868; repr. Grand Rapids: Zondervan) 25.
במאה ה־20 ראו:
E Keil and E Delitzsch, Biblical Commentary on the Old Testament, The Pentateuch (Grand Rapids: Eerdmans, 1949) 1.52; A. R. Fausset and D. Brown, A Commentary on the Old and New Testaments (Grand Rapids: Eerdmans, 1948) 5; H. L. Ellison and D. E Payne, “Genesis,” in The International Bible Commentary (ed. E E Bruce; Grand Rapids: Zondervan, 1979), 115.
פירוש לבראשית א:ו; השוו לאוצר התפילות, עמ' 672, הערת רבי עקיבא איגר לביטוי "ובוקע וחלוני רקיע" ולפירוש מהרז"ו לבראשית רבה פרק ו פסקה ח. לדיון במקורות אלו ובמקורות אחרים, ראו:
Natan Slifkin, “What Firmament Really Is,” Rationalist Judaism (2011).
ראו למשל את דברי רבי יהודה בן פזי בירושלמי ברכות פרק א הלכה א.
ראו את הדיון אצל:
J. Young, Studies in Genesis One(Philadelphia: Presbyterian & Reformed, 1964), 90 n. 94.
ההגהה של אלבק בעקבות אזכור מוקדם יותר של דעת רב בבראשית רבה (כרך א עמוד 26).
הטקסט ממשיך ומפרש את הפסוק בצורה דרשנית לחלוטין:
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר רָקִיעַ שֶׁעַל רָאשֵׁי אַרְבַּע הַחַיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר [יחזקאל א, כב] וּדְמוּת עַל רָאשֵׁי הַחַיָּה רָקִיעַ כְּעֵין הַקֶּרַח הַנּוֹרָא.
