יהודה פוגש את תמר "על דרך תמנתה"

בעיצומו של סיפור יוסף, אחרי שננטש או נמכר בידי האחים, ולפני שנקנה במצרים, מופיע סיפורם של יהודה ותמר כיחידה עצמאית (בראשית לח). הסיפור פותח כך:

^{בראשית לח:א} וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו וַיֵּט עַד אִישׁ עֲדֻלָּמִי וּשְׁמוֹ חִירָה.

המיקום הגיאוגרפי מהווה תפקיד מפתח בסיפור,^[1] ויחד עם זאת, אם בכוונה תחילה אם לא, התנועה במרחב מצוינת בכלליות וובאופן יחסי: "וירד", ובהמשך "ויעל" (פס' יב). דברי ההקדמה בפסוק נוקבים בשם מקום שלא נזכר קודם במקרא: עדולם, עיר מדרום לבית שמש הצופה על עמק האלה, הנזכרת גם בפסוק יב ובפסוק כ.^[2]

לנוכח ההקשר של הסיפור כולו, המתרחש בחברה של רועים נוודים, קשה לקבוע האם יהודה בחר להתיישב ישיבת קבע בעדולם עצמה. הסיפור מציין רק שהיה בסביבת עדולם ושם פגש את אשתו:

^{בראשית לח:ב} וַיַּרְא שָׁם יְהוּדָה בַּת אִישׁ כְּנַעֲנִי וּשְׁמוֹ שׁוּעַ וַיִּקָּחֶהָ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ.

לזוג נולדו שלושה בנים (פס' ג–ה) – ער, אונן ושלה,^[3] וכאשר הגיע הבכור לפרקו, השיא אותו יהודה לאישה:

^{בראשית לח:ו} וַיִּקַּח יְהוּדָה אִשָּׁה לְעֵר בְּכוֹרוֹ וּשְׁמָהּ תָּמָר.

שלא כידיד יהודה חירה, כאשת יהודה או כחמיו שוע, מקום מוצאה של תמר אינו מצוין, ולא נאמר במפורש שהיא כנענית, אף שקרוב לוודאי שזה היה מוצאה האתני.^[4] מוצאה וקבוצת ההשתייכות שלה לוטים בערפל, ונראה שלא נודעת להם חשיבות.

ער מת זמן קצר לאחר מכן, עונש מי־הוה על שהיה "רע" בעיניו, אף שהפסוק אינו מציין מה הרע שעשה (פס' ז). תמר נישאה לאח הבא, אונן, שסרב לסייע לה להרות,^[5] ולכן המית י־הוה אף אותו (פס' ח–י).

תמר על הדרך לתמנה

הקורא יודע שהאחים אשמים במותם. יהודה לעומת זאת סבור שהאשמה נעוצה בתמר, "אישה קטלנית", שהביאה מוות על שני בעליה. לפיכך הוא שולח אותה לבית אביה (ואיננו יודעים היכן הוא), לכאורה עד שיגדל בנו השלישי. אך מסתבר שלא התכוון כלל לאפשר לה להינשא לו (פס' יא).

תמר מבינה שיהודה מוליך אותה שולל, ומחליטה לעשות מעשה. היא מכסתה את פניה כדי שלא תזוהה ומתיישבת לצד הדרך שבה היה יהודה עתיד לעבור. משום שהייתה עטויה צעיף, יהודה חושב את כלתו לזונה ומבקש לשכב עימה; היא מסכימה לבקשתו, בתנאי שיפקיד בידה את חותמו, את פתילו ואת מטהו כערבון לתשלום. נראה שתוכניתה של תמר הייתה להרות וכך לכפות על יהודה למלא את חובת הייבום במקום בנו שלה.

יהודה מבין את המתרחש רק לאחר מכן, כאשר הוא מבקש להוציא את כלתו להורג (על ניאוף, כמסתבר), והיא מציגה את הערבון שנותר בידיה וכופה עליו להודות כי היא "צָדְקָה מִמֶּנִּי" (פס' כו) – הודאה המכוונת לצדקתה המשפטית של תמר ולא לעליונותה המוסרית.^[6] הסיפור חותם בתמר היולדת תאומים, פרץ וזרח, שעל שמם נקראות משפחות שבט יהודה; טקסטים מאוחרים יותר מייחסים את דוד המלך לשושלת שיצאה מפרץ.^[7]

שלא כנרטיבים אחרים בבראשית (כגון תלונתה של רבקה בבראשית כז:מו או סיפורה של דינה בבראשית לד), לא ניכרת בנרטיב זה הסתייגות מנישואין לבנות הארץ – הן ביחס ליהודה הנישא לבת איש כנעני וביחס לתמר שהיא כנראה נוכריה.

זאת ועוד, הנרטיב מרומם את תמר למדרגת חוליה חיונית בקיום שושלתו של יהודה. יהודה מייצג את שבט יהודה או את חבל הארץ בדרום ישראל, ותמר, אף שזהותה האתנית אינה מוגדרת, , היא אינה גורם מאיים. עניין זה משתקף במיקומו הגיאוגרפי וההיסטורי של המפגש בין יהודה ותמר: תמנה.

גיאוגרפיה וזהות כרוכים יחד בבראשית לח

בעיצומו של הסיפור מוזכרת העיר תמנה. קל להחמיץ אותה כאשר מתמקדים בפעולות הנרטיביות, אולם העיר, הנזכרת שלוש פעמים בשלושה פסוקים שונים, ממלאת תפקיד ברצף הסיפורי ובדימויים המלווים אותו. היא מרכיב חיוני בתיאור המרחב שבו מתרחש המפגש הרה הגורל – הממשי והמטפורי – בין תמר ויהודה:

^{בראשית לח:יב} וַיִּרְבּוּ הַיָּמִים וַתָּמָת בַּת שׁוּעַ אֵשֶׁת יְהוּדָה וַיִּנָּחֶם יְהוּדָה וַיַּעַל עַל גֹּזֲזֵי צֹאנוֹ הוּא וְחִירָה רֵעֵהוּ הָעֲדֻלָּמִי תִּמְנָתָה. ^לח:יג וַיֻּגַּד לְתָמָר לֵאמֹר הִנֵּה חָמִיךְ עֹלֶה תִמְנָתָה לָגֹז צֹאנוֹ. ^לח:יד וַתָּסַר בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ מֵעָלֶיהָ וַתְּכַס בַּצָּעִיף וַתִּתְעַלָּף וַתֵּשֶׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם אֲשֶׁר עַל דֶּרֶךְ תִּמְנָתָה כִּי רָאֲתָה כִּי גָדַל שֵׁלָה וְהִוא לֹא נִתְּנָה לוֹ לְאִשָּׁה. ^לח:טו וַיִּרְאֶהָ יְהוּדָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לְזוֹנָה כִּי כִסְּתָה פָּנֶיהָ. ^לח:טז וַיֵּט אֵלֶיהָ אֶל הַדֶּרֶךְ...

יהודה עולה לתמנה ממקום מגוריו (וראוי לתת את הדעת על חשיבות התנועה במרחב מעלה ומטה, בניגוד לכיוונים גיאוגרפיים כגון צפון ודרום, כפי שציינו בפתח המאמר). הוא אינו פוגש בתמר בעיר עצמה אלא בדרך אליה, כפי שמעידה ה"א המגמה במילה "תמנתה", החוזרת שלוש פעמים..^[8] הרושם הכללי המתקבל הוא שתמנה הוא מקום שיש לנוע לעברו – אי-שם – מקום שנותר מעבר לקו האופק ביחס למקום מושבו של הכותב.^[9]

בניגוד ליהודה העולה מעדולם, אין רמז למקום שממנו תמר יצאה לעבר תמנה; איננו יודעים היכן בית אביה. ביחס ליהודה, תמר מצויה "אי-שם". בפגישתם בסביבות תמנה הם יוצאים לרגע מהמרחב המוכר להם ונפגשים בתווך.

מקומה של תמנה בנרטיב מכוון ומיקומה במרחב נחוצים לשתי הדמויות כדי שיוכלו לבוא במגע מחוץ למסגרות החברתיות ולגבולותיהן. באזור תמנה יש מקום, שבו יכולים להתקיים, ולו לרגע, מעשים חברתיים ובין-תרבותיים מפוקפקים.

יחסים סבוכים: תמר והאישה חסרת השם בשופטים יד–טו

תמנה ממלאת תפקיד דומה בסיפורו של שמשון (שופטים יד–טו), שם היא מתפקדת כמקום שבו ישראלים, לא-ישראלים ומקומיים, ששייכותם האתנית נעלמת מידיעת הקורא, יכולים להיפגש ולנהל מערכות יחסים:

^{שופטים יד:ה} וַיֵּרֶד שִׁמְשׁוֹן וְאָבִיו וְאִמּוֹ תִּמְנָתָה וַיָּבֹאוּ עַד כַּרְמֵי תִמְנָתָה... ^יד:ז וַיֵּרֶד וַיְדַבֵּר לָאִשָּׁה וַתִּישַׁר בְּעֵינֵי שִׁמְשׁוֹן. ^יד:ח וַיָּשָׁב מִיָּמִים לְקַחְתָּהּ...

הדמויות נאספות בתמנה לשבעת ימי משתה, ובמהלכם מתרחשת סדרה של עימותים בין שמשון ובין בני המקום; סופם של עימותים אלו הוא במלחמת שמשון בפלישתים.

בבראשית לח, כמו בשופטים יד–טו, תמנה היא מוקד למגעים לא מקובלים בין קבוצות שונות. בשני המקרים אישה עומדת במרכז ההתרחשות.^[10] זהותה של האישה בסיפור שמשון, כמו זהותה של תמר, עמומה ובלתי מוגדרת. היא חסרת שם ואיננה שייכת לחברה זו או אחרת.

הדיון הארכיאולוגי (על קצה המזלג)

מדוע סופרי המקרא משתמשים בתמנה כדי לתאר מרחבים של עמימות וסבכי זהויות? אולי משום שבעידן הברזל חיו בתמנה ובשפלת יהודה בכלל ערב-רב של אנשים וקבוצות חברתיות.

גישה זו נתמכת בממצא הארכיאולוגי מהשפלה,^[11] שבתקופה זו הייתה אזור סבוך מבחינת ההרכב החברתי. אנשים המתוארים במקרא כפלשתים, כנענים וישראלים באו במגע באזור וחיו בו זה לצד זה, והזהויות האתניות והחברתיות היו נזילות .

לדוגמה, נראה שמקומות כבית שמש ולכיש היו ערים יהודאיות-מערביות משגשגות מן המאה העשירית עד המאה השמינית לפני הספירה. עם זאת, הממצא מתקופה זו באתרים המצויים מעט מערבה יותר, לרגלי הגבעות, ובכלל זאת תל זית ותמנה, מבלבל ושנוי במחלוקת.

אתרים אלו עברו משליטה פלשתית לשליטה יהודאית וחוזר חלילה. אולם שליטה פוליטית איננה זהה להרכב חברתי: במילים אחרות, זהותו של אדם אינה משתנה רק משום שהשליטה הפוליטית החיצונית משתנה, וכאן מקור העמימות.

תמנה: פלשתית או בשליטת פלשת?

מאז שנות ה-60 של המאה ה-20 תמנה מזוהה עם תל בטש השוכן בדרום-מזרח שפלת יהודה, בין גבעות יהודה במזרח למישור החוף (ביתם של המכונים "פלשתים").^[12] עמיחי מזר, מנהל האתר, טוען שהממצא משלהי המאה ה-12 והמאה ה-11 לפני הספירה מוכיח כי שררה במקום "שליטה פלשתית", אך מסביר שקשה לקבוע עד כמה הייתה העיר מיושבת בפלשתים.^[13]

בירור השתייכותה האתנית והפוליטית של תמנה ושל אוכלוסייתה במאות השנים שלאחר מכן אף הוא אינו מלאכה קלה. מזר וחוקרים אחרים אינם תמימי דעים באשר לאופן שבו יש לפרש את הממצא החומרי מן התקופה הקצרה שבה התקיימה העיר במאה העשירית ובראשית המאה התשיעית לפני הספירה, וכן באשר לממצא מן השכבה האחרונה, שלפני מסע סנחריב (שכבה III, המאה השמינית), שניכרת בהם תערובת של מאפיינים ממישור החוף (קרי, פלשת) ומפנים הארץ. על פי מזר, גם לאחר סיפוחו של האזור לפלשת בשנת 701 לפני הספירה, נותרת שאלת ההרכב החברתי של תמנה בעינה וקשה לענות עליה.^[14] תל בטש נחרב בשריפה בשלהי המאה השביעית עד ראשית המאה השישית לפני הספירה, והממצא מן התקופה הפרסית זניח.

סבך הזהויות של עידן הברזל

ייצוגיה הספרותיים של תמנה בנרטיבים המקראיים יכולים לסייע בבחינת ההיבט ההיסטורי, וללמד על מאפייני החברה בעידן הברזל – סוגיה שסופרי המקרא, מנקודת מבטם החיצונית, מתקשים לפתור. סביר שהעמימות האופפת את תמנה ואת הדמויות הקשורות בה משקפת את הבלבול ואת סבך הזהויות באזור בתקופות מסוימות בעידן הברזל.

תמנה הופכת למרחב שמאפשר מפגשים שעשויים להסב אי נחת לכותבי המקרא ולקוראיו. היא אינה מזוהה מבחינה פוליטית ומבחינה חברתית, ועומדת בתווך שבין העולמות המוכרים.