נשים על כס המלוכה בישראל: בין מגילת אסתר לשלומציון המלכה

היה הייתה מלכה יהודייה אשר שלטה בארץ. לא אסתר היה שמה. הייתה זו שלומציון אלכסנדרה.

רוב האנשים מעולם לא שמעו על המלכה שלומציון אלכסנדרה. היא היתה מלכה בתקופת המאה הראשונה לפני הספירה, במלאת שישים שנה לממלכת החשמונאים, ועשרות שנים לפני ימי המלך הורדוס. ייתכן שיש אנשים שנתקלו ברחוב הקרוי על שמה במרכז העיר בירושלים. אולם, בזיכרון הקולקטיבי, היא הפכה לדמות שולית. קורותיה של המלכה שלומציון אלכסנדרה מסופרות בתמציתיות כה רבה, שדמותה כמעט נמחקה לחלוטין מדפי ההיסטוריה.^[1] לקראת חג הפורים הקרב וקריאת מגילת אסתר, זה זמן מצוין לשוב ולספר את סיפורה של מלכה יהודית נוספת, שנשכחה מלב כמעט כולם.

מי הייתה המלכה שלומציון אלכסנדרה?

המלכה שלומציון אלכסנדרה שלטה בממלכת יהודה מהשנים 76 ועד 67 לפני הספירה. אומנם היא שלטה בממלכה פחות מעשור, אולם כשמשווים זאת לתקופת כהונת נשיא ארצות הברית היום, מדובר ביותר משתי כהונות יחדיו. בכל תקופת שלטונה שרר שלום ושגשוג. כיהודים רבים באותה תקופה, היו לה שני שמות, עברי ויווני.

שלומציון הפכה ליורשת יחידה לבית חשמונאי כאשר נפטר בעלה, המלך אלכסנדר ינאי ('ינאי המלך' במקורות חז"ל), שמלך בין השנים 103–76 לפני הספירה. למרות שבזמן פטירתו היו לה שני בנים בוגרים (אריסטובלוס והורקנוס השני), היא החליטה למלוך במקומו ולא לאפשר לבניה למלוך תחתיו; ייתכן שהיא צפתה מראש שהיריבות על המלוכה בין הבן הבכור לצעיר לא תסתיים בטוב. למרות זאת, יש להניח כי זאת לא היתה החלטה קלה עבורה. במיוחד לאור העובדה שרק דור אחד בלבד לפניה, אשתו של מלך החשמונאים יוחנן הורקנוס הורעבה למוות על ידי בנה, כאשר ניסתה להמשיך ולהחזיק במלוכה.^[2] אולם שלומציון הוסיפה למלוך וכיאה לשמה, ביססה את שלומה של ציון באמצעות צבא חזק, דיפלומטיה זהירה ובעזרת תמיכתם של יהודים אשר חיו בתחומי ישראל הקדומה ומחוצה לה.

עד תקופת שלומציון לא היה תקדים למלכות חזקות ביהודה, למעט מקרה איזבל. המלכה איזבל היתה ידועה לשמצה בתולדות מלכות ישראל, כמו גם בתה, עתליה. למותר לציין כי למלכים דוד ושלמה היו נשים רבות, וכמה מהן הוזכרו כבעלות השפעה משמעותית בזמן השלטון, אולם הן מעולם לא הוצגו כמי שמושלות במקום בעליהן.

אף על פי שלא קיים כל חוק מקראי המורה כי רק גברים יכולים למלוך; מאות שנים לאחר מלכותה של שלומציון, נהגו חז"ל לפרש את הכתוב בדברים יז:טו, "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ," כ"מלך, ולא מלכה" (ספרי דברים קנז).^[3]

המלכה שלומציון בספרות חז"ל

למרות הפרשנות דלעיל של חז"ל לפיה אין אפשרות להמליך נשים, באותו מסמך עצמו הם מציינים לטובה את שלטונה של המלכה שלומציון אלכסנדרה.

בפרשנות חז"ל לספר דברים יא: יג–יד, המתאר את הגשם היורד בעיתו כתגמול על שמירת המצוות, נכתב בספרי לגבי דברים מב:

רבי נתן אומר בעתו מלילי שבת ללילי שבת כדרך שירדו בימי שלמצו^[4] המלכה.

כלומר, ר' נתן בחר לציין שבימי המלכה שלומציון בני העם קיימו את המצוות – כולם לשם שינוי היו צדיקים – וה' גמל לעם ישראל בגשמי ברכה משמים. מכל מקום, ברור כי בני ישראל לא נענשו על ידי שמים על כך ששמו עליהם מלכה ולא מלך.^[5]

לדידם של חז"ל, ימי שלומציון היו "הימים הטובים".

המלכה שלומציון: תומכת הפרושים

ובכן, מה היה טיבה של מלכה זו? ההיסטוריון היהודי הקדום יוספוס מספק לנו פרטים אחדים:

שלומציון היתה מלכה דקדקנית ביותר בשמירת מסורת האבות, והיתה מסירה מכהונה כל אדם שהפר את אחת המצוות המקודשות.^[6]

להבדיל מבעלה שבמהלך שלטונו רדף את הפרושים, שלומציון דווקא העניקה לפרושים תמיכה נרחבת. היא קידמה את השקפתם ביהדות, וייתכן שאף תרמה בכך לפופולריות שלהם בדורות הבאים.^[7]

כרבים מבני דורו, לא היה יוספוס שלם עם הרעיון שאישה פוסקת בעניינים פוליטיים, אך אפילו הוא מודה:

[אבל] היא היתה יעילה בענינים משמעותיים יותר, היא הכפילה את צבאה על ידי גיוס תמידי... ומלבד זה היא קיבצה כוח ניכר של חיילים זרים, ובזה חיזקה את מעמדה אצל העם. ולא זו בלבד, אלא אף שליטים זרים פחדו מפניה.

יודגש, ששלומציון ביססה את השלום בממלכתה באמצעות פעולות מנע צבאיות ופעילות הסברה דיפלומטית, ולא בדרכי תוקפנות.

יוספוס מספר עוד כי היא הייתה אהובה על המוני העם.^[8] מיד עם פטירתה, נלחמו בניה על ירושת הכס, ובסופו של דבר הם הזמינו את רומא והאימפריה הַפַּרְתִּית להתערב בענייניהם. כתוצאה מכך, יהודה איבדה את עצמאותה ולא עלה עוד בידה להשיג עצמאות מחודשת, עד הקמת מדינת ישראל.

יוספוס מסיים את דבריו על שלומציון באומרו:

"אף־על־פי־כן... קיימה את העם בשלום ובשלווה."^[9]

שלומציון ואסתר כגיבורות

השָבתה של שלומציון לזיכרון היהודי, מאפשרת להכיר במודל חדש לחיקוי -הדמות הנושאת על דגלה ערכים של דיפלומטיה ושלום. בדמיון המערבי, יש נטייה לראות במלכים לוחמים בעלי השגים צבאיים כדוגמה טובה למנהיגות. אולי ייתכן שיש היום מקום לאמץ גם מודל אחר של מנהיגות, זה הפועל למען שלום, דבקות בערכי דת ודיפלומטיה.

במגילת אסתר אנו פוגשים בגיבורה אחרת, זאת המתמרנת את חוקי השלטון המלכותי לצורך הצלת בני עמה.^[10] אסתר המלכה מסכנת את חייה כאשר היא הולכת לחצר הפנימית של המלך בטרם נקראה, באומרה: "וְכַֽאֲשֶׁ֥ר אָבַ֖דְתִּי אָבָֽדְתִּי" (אסתר ד:טז).^[11] בהגיעה לשם, אין היא מתחננת לעזרה אלא עותרת למלך בבקשות זהירוֹת, ומוציאה לפועל את התוכנית שנועדה לסכל את מזימת המן ולהציל את בני עמה היהודים.^[12]

קריאת מגילת אסתר במהלך ימי ה"ונהפוך הוא" של חג הפורים, עלולה לטשטש את הצד הרציני של הסיפור ומהדוגמה שמציבה אסתר המלכה. ממש כמו המלכה שלומציון אלכסנדרה, המלכה אסתר מוכיחה שכישורי מיקוח ודיפלומטיה במשא ומתן אינם פחות חשובים מכישורי לוחמה בשדה הקרב.

בטרם תחשדו בי שאני מעלה כאן טיעון על הבדלי כישורים מגדריים (כלומר, דרך פעולה נשית לעומת דרך פעולה גברית), ראויי לציין את מה שכתבה דברי החוקרת תקווה פריימר-קנסקי:

אין "דיבור נשי" במקרא: אופן הארגומנטציה, טבע ההיגיון והרטוריקה שלהן זהים לאלו של הגברים... גברים ונשים כאחת עשויים לשוחח, להתווכח, להחמיא, ולשכנע.^[13]

באמצעות הצגת סיפורן של שתי המלכות הללו, התורה וההיסטוריה היהודית מתוות מודל חדש להצלחה בעולם, הן לגבי גברים והן לגבי נשים.

היחס בין מגילת אסתר ובין המלכה שלומציון

התורה וההיסטוריה שזורות בחייה של שלומציון בצורה יוצאת דופן. אף אם בתקופת בית שני הייתה מלכותה של אישה חסרת תקדים, הרי שבדמיון היהודי כבר היה תקדים שכזה — דמותה של אסתר המלכה היא שגרמה לאנשים לחשוב שמלכה יהודייה אולי אינה רעיון גרוע כל כך.

לפני עשרות שנים, ההיסטוריון אליהו יוסף ביקרמן הבחין בצירוף מקרים מופלא: תוספת מאוחרת לתרגום היווני של מגילת אסתר מספרת כי בשנת 78 או 77 לפני הספירה, שנה אחת בלבד לפני שלטונה של שלומציון, מגילת אסתר תורגמה ליוונית ונשלחה לקהילה היהודית שבאלכסנדריה הקדומה.^[14] לפי התרגום היווני של מגילת אסתר, הגיעה משלחת יהודים מירושלים למצרים עם תרגום למגילת אסתר. עם מגילה זו התבקשו יהודי אלכסנדריה להתחיל לציין ולחגוג את חג הפורים.

לסיפור זה חשיבות מכרעת בהיסטוריה היהודית, משום שזה מציין לראשונה את הקשר ההדדי שנוצר בין יהודי ירושלים ליהודי הגולה. באמצעות הקשר הזה הצליחו לייסד את החגים היהודיים בכל העולם, עובדה שכיום אנו מקבלים כמובנת מאליה.

כפי שטענה טל אילן, רגע זה מכריע בחשיבותו גם כי הוא מראה ש"ההחלטה להפיץ את מגילת אסתר עשויה בהחלט להיות קשורה להכתרתה של שלומציון אלכסנדרה." וכי ייתכן ש"היה זה חלק ממסע ספרותי גדול יותר שתוכנן לקדם מנהיגות נשית באמצעות דיאלוג עם נקודות השקפה אחרות בנות התקופה... שהיו עויינות לרעיון של נשים בעמדות כוח" (כמו זו של יוספוס, למשל).^[15] המלכה שלומציון אלכסנדרה הייתה עשויה להפיק תועלת מהסיפור התקדימי של אסתר. בין אם סיפורה של אסתר משקף מציאות היסטורית מן התקופה הפרסית ובין אם לאו, סיפור זה שימש דוגמה ומופת למציאות החדשה בימי חייה של שלומציון.

לחגוג את פורים עם מלכות יהודיות

חג פורים והתפאורה הסטירית של מגילת אסתר, עלולים לגרום לנו להמעיט בערכו של הסיפור יוצא הדופן שהיא מגוללת. זהו סיפורה של אישה צעירה שנקלעת למרחב זר, ומצליחה כנגד כל הסיכויים. בדומה לסיפור זה, גם המלכה שלומציון הצליחה למשול בימי חייה כנגד כל הסיכויים. הנרטיב של ה"אנדרדוג", דהיינו של הנחוּת והחלש אשר מצליח לנצח את החזק, הוא נושא מהותי ועקרוני במקרא וביהדות. עם זאת, לא לעתים קרובות מתואר עם ישראל – בספרות או במציאות – כאישה אהובה, הזוכה לשבחים על צדקנותה ואשר שליחותה נתמכת בחסד עליון.^[16]

היום כאשר אנו חוגגים את פורים, אנחנו יכולים לצחוק עם אסתר ועם מרדכי. אולם יחד עם זאת, אנחנו מחוייבים גם לזכור את המלכה שלומציון אלכסנדרה, להלל את פועלה יוצא הדופן, ולקוות שארץ ישראל תזכה שוב לראות גשמי ברכה ושלום גם בימינו אנו.