בתורה, האם הגר הוא אי פעם מי שהתגייר ליהדות?

ביהדות של חז"ל קיימת קבוצת אנשים המכונים "גרים", שהם מי שנולדו כגויים ועברו תהליך ריטואלי – טבילה במקווה ומילה (לגברים) – שהפך אותם ליהודים. הכינוי לאדם כזה בלשון חז"ל הוא "גר", המוכר כמונח מקראי. האם התורה אכן מתכוונת לגרים מסוג זה?

הגרים הרבים שבתורה

התורה מזכירה פעמים רבות גר וגרים, שם עצם הנגזר מן השורש "גור". כלומר, הגֵר הוא, פשוטו כמשמעו, מי שגָר. אולם קשה להגדיר במדויק מי האדם שאליו התורה מתייחסת במונח הזה, משום שמופעיו של המונח בפסוקים שונים בתורה שונים זה מזה בכוונתם.

ישראלים הגרים בין לא-ישראלים

כמה פסוקים מתארים את הגר כזר החי בקרב עם אחר. לדוגמה, משה קרא לבנו הבכור גרשם, משום ש"גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה" (שמות ב:כב, יח:ג). כך גם הזהיר אלוהים את אברהם כי "גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם" (בראשית טו:יג), וספר דברים אוסר לתעב מצרי כי "גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ" (דברים כג:ח).

בדומה לכך, כאשר אברהם ביקש לקנות חלקת אדמה כדי לקבור בה את שרה, הוא אמר לבני חת היושבים בחברון:

^{בראשית כג:ד} גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם תְּנוּ לִי אֲחֻזַּת קֶבֶר עִמָּכֶם…

כאן הוצמדה המילה "גר" ל"תושב" כדי ליצור hendiadys, שניים שהם אחד – צירוף של שתי מילים שיוצר משמעות אחת. אברהם אינו חתי, אך הוא חי בקרב החתים ומבקש לקבור את המתה בנחלתם.^[1]

דוגמאות אלו עוסקות בישראלים החיים כזרים בקרב עמים אחרים, אולם התורה משתמשת במונח הזה גם כאשר היא דנה בזרים החיים בקרב ישראלים. כאשר היא עוסקת בלא-ישראלים, המונח "גר" משמש ככל הנראה בכמה אופנים.

לא-ישראלים פגיעים החיים בקרב ישראלים

במקרים מסוימים, גרים הם זרים החיים על אדמתו של ישראלי, ולפיכך עשויים לסבול מרדיפות. התורה מונה כמה חוקים שמטרתם להגן עליהם. לדוגמה, ספר הברית בשמות מורה:

^{שמות כג:ט} וְגֵר לֹא תִלְחָץ וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.

כמה פסוקים לאחר מכן אנו למדים כי היום השביעי הוא יום מנוחה גם לגרים:

^{שמות כג:יב} …לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר.

חוק המעשר בדברים מדגיש את פגיעותם של הגרים ואת החובה החלה על ישראלים להגן עליהם:

^{דברים כו:יב} כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ.

מפסוק זה משתמע כי הגר היה חסר אונים באופן דומה ליתום ולאלמנה.

לא-ישראלים שווים לישראלים בפני החוק

טקסטים אחרים בתורה חוזרים ומדגישים את החובה לנהוג בגר שוויון, מבחינת חובות וזכויות, כמו הזכות העומדת לגר להקריב קרבן פסח:

^{במדבר ט:יד} וְכִי יָגוּר אִתְּכֶם גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לַי־הֹוָה כְּחֻקַּת הַפֶּסַח וּכְמִשְׁפָּטוֹ כֵּן יַעֲשֶׂה חֻקָּה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר וּלְאֶזְרַח הָאָרֶץ.

כן עומדת לו הזכות להביא קורבנות נדבה:

^{במדבר טו:יד} וְכִי יָגוּר אִתְּכֶם גֵּר אוֹ אֲשֶׁר בְּתוֹכְכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַי־הֹוָה כַּאֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ כֵּן יַעֲשֶׂה. ^טו:טו הַקָּהָל חֻקָּה אַחַת לָכֶם וְלַגֵּר הַגָּר חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם כָּכֶם כַּגֵּר יִהְיֶה לִפְנֵי יְ־הֹוָה. ^טו:טז תּוֹרָה אַחַת וּמִשְׁפָּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם.

בדומה לכך, אם כל העם חטא בשגגה, החטאת שמעלה הכהן מכפרת גם עבור הגר:

^{במדבר טו:כו} וְנִסְלַח לְכָל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם כִּי לְכָל הָעָם בִּשְׁגָגָה.

זאת ועוד, גרים נדרשים לעמוד בתנאים החלים על ישראלים ואף נענשים כישראלים אם עברו על החוק הישראלי:

^{במדבר טו:כט} הָאֶזְרָח בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם לָעֹשֶׂה בִּשְׁגָגָה. ^טו:לוְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּיָד רָמָה מִן הָאֶזְרָח וּמִן הַגֵּר אֶת יְ־הֹוָה הוּא מְגַדֵּף וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמָּהּ.

 על פי ויקרא (כד:טו–כב), יש דרישה שווה מהגר והאזרח גם במקרה של קללת אלוהים, ובנושאי רצח וגמול. דימוי זה של הגר רחוק מאוד מדימויו כזר שונה ומוגן.

מקורות שונים, גרים שונים

המחקר הביקורתי מודרני מציע מודל שעל פיו המקורות השונים שמהם הורכבה התורה פירשו באופן שונה את מקומם של הזרים בחברה הישראלית. עיקר ההבדל על פי מודל זה הוא בין המקור הדברימי והמקור הכוהני.

הגר הדברימי

הטקסטים הדברימים רואים את הגר כזר החי בין ישראלים. הגרים פגיעים מבחינה חברתית ומבחינה כלכלית ויש לסייע להם.^[2] תפיסה זו ניכרת בבירור בחוק המעשר בדברים (מעשר עני בלשון חז"ל),^[3] המורה:

^{דברים יד:כט} וּבָא הַלֵּוִי כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְאָכְלוּ וְשָׂבֵעוּ לְמַעַן יְבָרֶכְךָ יְ־הֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה.

 ספר דברים מציג את האנשים שהאזרח הישראלי אחראי לדאוג לרווחתם: הגר, היתום והאלמנה. אליהם מצטרף לעתים גם הלוי, השייך על פי תפיסה זו למעמד חברתי נדכא בהיותו נטול אדמה (דברים י:יח; יד:כט; טז:יא; כד:יד, יז, יט, כ).^[4] הגר אינו ישראלי, אולם הוא חי "בשעריך", ותלוי בפטרון הישראלי, כמו היתום והאלמנה.^[5] אולם ספר דברים גם כולל את הגר בברית שנכרתה עם העם כולו (דברים כט:י, לא:יב), ורומז בכך על מעמדו המעורב – שייך ולא שייך.

הגר של המקור הכוהני

החוקה הכוהנית (P) ותורת הקדושה (H) רואות את הגרים באור שונה. במקום לראות בהם מי שזקוקים להגנה ולצדקה, הן חוזרות ומצהירות כי היחס המגיע לגר זהה ליחס המגיע לאזרח יליד הארץ בכל האמור בקיום מצוות החוק.^[6] במקורות אלו חוזר ונשנה הביטוי "חֻקָּה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר וּלְאֶזְרַח הָאָרֶץ" ודומיו.^[7]

חוקרים אחדים טוענים כי ההבדל בין המקור הדברימי ובין ספר כוהנים ותורת הקדושה משקף תהפוכות חברתיות שחלו בחברה, תוך הנחה שספר כוהנים ותורת הקדושה הם המקורות המאוחרים מכולם. בחברה של בעל המקור הדברימי הגר היה שקול לצמית עני החי על אדמתם של בעלי בית ישראלים או יהודאים. לעומת זאת, הגר של תורת כוהנים היה שווה כמעט במעמדו לאזרח ישראלי או יהודאי מלידה, הודות לעלייתו של מעמד חדש: מהגרים עשירים שהגיעו בתקופת הכיבוש הפרסי.^[8]

חוקרים אחרים מתארים התפתחות במעמדו הדתי של הגר, ממצב של זר נסבל לגר המוכר לנו מכתבי חז"ל (שנעסוק בו להלן). עמדה זו נסמכת אף היא על תיארוך המקורות הכוהניים לימי בית שני, הקרובים בזמנם ליהדות של חז"ל.^[9]

קנטון ספארקס מאוניברסיטת איסטרן מכנה את הגר של המקור הכוהני "גר שנטמע" (ועל פי תרגום השבעים, כמבואר להלן, "פרוזליט"),^[10] וריינהרד אכנבאך מאוניברסיטת מינסטר מתאר "השתלבות דתית".^[11] ספארקס ממשיך וטוען כי חוקת הקדושה טבעה את ההבחנה בין תושב ובין גר כדי להבדיל בין הזר התושב הוותיק והגר החדש שנתגייר, ולפיכך להבחין בין השתלבות חברתית והשתלבות דתית.

אכילה מן הפסח: מקרה המבחן

 חיזוק לטענת החוקרים שהגר של המקור הכוהני הוא גר שנתגייר ממש ונעשה יהודי, עולה מתיאור התנאים העומדים בפני גר המבקש לאכול מן הפסח. כך על פי המקור הכוהני בספר שמות:

^{שמות יב:מג}‏ וַיֹּאמֶר יְ־הֹוָה אֶל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ. ^יב:מד וְכָל עֶבֶד אִישׁ מִקְנַת כָּסֶף וּמַלְתָּה אֹתוֹ אָז יֹאכַל בּוֹ. ^יב:מהתּוֹשָׁב וְשָׂכִיר לֹא יֹאכַל בּוֹ… ^יב:מז כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יַעֲשׂוּ אֹתוֹ. ^יב:מח וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לַי־הֹוָה הִמּוֹל לוֹ כָל זָכָר וְאָז יִקְרַב לַעֲשֹׂתוֹ וְהָיָה כְּאֶזְרַח הָאָרֶץ וְכָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ. ^יב:מט תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָאֶזְרָח וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם.

החוקרים טוענים שעל פי הטקסט הזה, אף שלנוכרי סתם אסור להקריב קרבן פסח ולאוכלו, זרים החיים בין הישראלים ומבקשים להשתתף בקרבן הפסח יכולים להתגייר באמצעות מילה ולהפוך בכך לאזרחים שווים. על פי קריאה זו, חוק קרבן הפסח מראה כי על פי מקור P הגר הוא מי שנימול ו"התגייר".

ועם זאת, איני סבור כי זהו האופן הנכון לקרוא את הטקסט. הגר הנימול אינו הופך לאזרח, אלא נוהגים בו כאזרח, כפי שראינו בכל סעיפי השוואת המעמד שלעיל. ואכן, החובה להימול חלה רק בעניין הפסח; אין דרישה דומה בכל האמור במצוות ובציוויים אחרים.

למעשה דרישת המילה אינה מוגבלת לגר אלא גם לישראלי ערל, שלא יכול להשתתף בקורבן "כָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ".^[12] במילים אחרות, אחת מתכונותיו המיוחדות של קרבן הפסח על פי חוק זה היא שהוא ראוי למאכל רק על ידי נימולים.

מילתו של תושב זר אינה הופכת אותו לישראלי, כפי שמילתו של ישראלי ערל אינה משנה את מעמדו; אין ספק שהישראלי הוא ישראלי על אף עורלתו. המסר שהטקסט מבקש להעביר הוא שמהקבוצה המותרת באכילת הפסח – קבוצה הכוללת אזרחים וגרים – יש להדיר את הערלים.^[13]

זיקה זהה בין קרבן הפסח וברית מילה מופיעה גם בסיפור על יהושע המל את בני ישראל לפני הקרבת קרבן הפסח (יהושע ה:ב–י).^[14]

דם כמגן בפסח ובמילה

הקשר המיוחד שבין קרבן הפסח והמילה עשוי לנבוע מטבען המגונן לכאורה של שתי המצוות – בשתיהן הדם משמש כמגן.^[15]

שקיעיה של תפיסה זו עוד ניכרים בספרות חז"ל.^[16] המדרש התנאי כורך יחד את שתי המצוות הללו, המופיעות זו לצד זו בשמות יב – קרבן פסח ומילה – ומציין אותן כזכות שהביאה לגאולת ישראל (מכילתא דרבי ישמעאל; מסכתא דפסחא פרשה ה):

נתן להם הקב״ה שתי מצות דם פסח ודם מילה שיתעסקו בם כדי שיגאלו.

הדבר עשוי להסביר מדוע קרבן פסח, מכל המצוות, מחייב שמקריביו והאוכלים ממנו, ישראלים ואחרים, יהיו נימולים.

תרגום השבעים: שני סוגי גרים

אם גם הטקסט הכוהני אינו רואה את הגר כאדם שהצטרף לקהילת ישראל, מתי וכיצד צמחה פרשנות זו לטקסט המקראי? כדי לענות על השאלה הזו עלינו לזכור שבשונה מחוקרי מקרא בני ימינו הנוטים לתלות את הסתירות שבתורה בקיומם של מקורות שונים, פרשנים קדומים קראו את התורה כמסמך רציף ושלם, ומכאן ציפייתם שאמורה להתקיים בטקסט תפיסה שיטתית ועקבית באשר למעמדם של הזרים החיים בין הישראלים. לשם כך היה עליהם להתמודד עם העובדה שהתורה מציגה את הגר באופנים שונים.

המקור המוקדם ביותר העוסק בקושייה מדוע התורה משתמשת במילה "גר" בכמה משמעויות הוא תרגום השבעים, העושה שימוש בשני מונחים שונים לתרגום המילה "גר", על פי ההקשר:

• פָּרוֹיקוֹס (Paroikos, πάροικος) – המילה היוונית הרווחת במשמעות "שכן", כלומר, "מי שחי בקרבת מקום". תרגום השבעים משתמש במונח כדי לציין זרים החיים בקרב קבוצה אחרת, מחוץ לארץ מולדתם, כלומר, "שכנים שאינם דומים". זהו התרגום הסטנדרטי למילה "גר" ביחס לישראלים החיים בין נוכרים, ופחות ביחס לאדם זר החי בין ישראלים. אולם, זהו המינוח הרווח לתרגום המילה "תושב" במשמעות של אדם החי בקרב הישראלים (שמות יב:מה, ויקרא כב:י, כה:ו, כג).^[17]
• פְּרוֹזֶלִיטוֹס (Proselytos, προσήλυτος) – מונח יווני-יהודי^[18] המתאר גר. משמעותה המילולית של המילה היא "מי שהגיע", ומשתמע ממנה לא רק עניין המגורים בקרב זרים אלא גם פעולת ההצטרפות. תרגום השבעים משתמש במונח זה במרבית המקרים שבהם המילה "גר" משמשת במשמעות זר החי בין ישראלים.^[19]

הגר אוכל הנבלות של ספר דברים

אף שתרגום השבעים נמנע מן השימוש במונח פָּרוֹיקוֹס לתיאור גר החי בין ישראלים, במקרים מסוימים המתרגמים חשו כי אין להם כל ברירה. דוגמה מאלפת לכך נמצא בספר דברים:

 ^{דברים יד:כא} לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַי־הֹוָה אֱלֹהֶיךָ.

מעמדו של הגר כאן הוא סִיפִּי, לימינלי. מחד גיסא, מובלטת שונותו מן הישראלים שנאסר עליהם לאכול נבלות. מאידך גיסא, הגר מובחן מן הנוכרי, כלומר, הזר, בכך שהגר מקבל את הבשר חינם, ואילו הנוכרי נדרש לקנותו בכסף מלא; זאת משום שעל הישראלי מוטלת אחריות חברתית כלפי הגר ולא כלפי הנוכרי.

בחירתו של תרגום השבעים לתרגם את הגר כאן כפָּרוֹיקוֹס מלמדת כי המתרגמים השתמשו במילה זו לתאר זרים החיים בקהילה נפרדת בקרב קבוצה אחרת, ואחת היא אם הם ישראלים החיים בין נוכרים או נוכרים החיים בין ישראלים. בניגוד לכך, המילה פְּרוֹזֶלִיטוֹס משמעה נוכרים החיים בין ישראלים ושהצטרפו לקהילה ומקיימים את מצוותיה. מטעם זה חלים חוקים משותפים להם לאזרחים מלידה – משום שהם קהילה אחת מן הבחינה החוקית.

לסיכום, תרגום השבעים רואה באדם שהחוקרים מכנים "גר של תורת כוהנים" כמי שהצטרף לחברת ישראל ושחלה עליו החובה לקיים את חוקי התורה. התרגום כולל בהגדרה זו, ככל שהמשמעות מאפשרת, גם אזכורים אחרים (לא-כוהניים) של הגר.^[20]

הפְּרוֹזֶלִיטוֹס והגר שנתגייר

לכאורה אפשר להניח כי הפְּרוֹזֶלִיטוֹס של תרגום השבעים והגר של חז"ל חד הם. אמנם, המילה היוונית פְּרוֹזֶלִיטוֹס התגלגלה לאנגלית דרך הלטינית והיא מקורה של המילה האנגלית proselyte, שמשמעה אכן "גר". אולם יש להיזהר שלא ליפול במלכודת האנכרוניזם ולהניח שהגר של תרגום השבעים הוא הגר של חז"ל.^[21]

למען האמת, בימי בית שני תהליך ההפיכה ליהודי לא היה כרוך בטקס המוגדר בחקיקה שנועד להפוך את הגוי בן-רגע ליהודי. במהלך תקופה זו התקיים רצף לא דיכוטומי, של רמות רבות של הזדהות כיהודי ועם היהודים.^[22]

יוספוס, שכתב בסוף המאה הראשונה לספירה, היה מודע לקיומו של רצף זה, ומתאר מודלים שונים של הפיכה ליהודי, כפי שניכר מתיאור גיורו של המלך איזטס מחדייב.^[23] אולם חז"ל הביאו לקיצה של נזילות זו – מבחינת הזהות ומבחינת הטקס.

הופעתו של הגר של חז"ל

חז"ל מבחינים במשמעויות השונות של המילה "גר" בתורה על פי השיטה שנקט תרגום השבעים מאות שנים קודם לכן:

1. גר תושב לתיאור גוי שנותר גוי אך חי תחת ריבונות יהודית ומקיים כמה מן המצוות.
2. גר שנתגייר לתיאור גוי שנימול (לגברים) וטבל (לנשים וגברים כאחד), והפך בכך ליהודי. קטגוריה זו כוללת גם "גר צדק".

כאמור, הבחנה זו בין גר תושב לגר שנתגייר דומה להבחנה של תרגום השבעים בין פָּרוֹיקוֹס ובין פְּרוֹזֶלִיטוֹס. כמו תרגום השבעים, חז"ל מבינים את מרבית המופעים בתורה של גר החי בקרב ישראלים במשמעות של מי שהצטרף לקהילה. לעומת זאת, הכינוי "גר תושב" נשמר למקרים שבהם אין אפשרות לפרש את הכתוב כמתייחס לגר ממש.

באשר לתרגום השבעים, הדוגמה הקלאסית להחרגה מעין זו היא הפסוק בדברים שהובא להלן, העוסק במתן נבלה לגר.^[24] חז"ל משתמשים לעתים בפסוק זה לתיאור תכונה מובחנת של הגר שאינו גר שנתגייר, ומכנה אותו "גר אוכל נבלות".^[25]

ועדיין, ההבדל בין סוגי הגרים בספרות חז"ל ברור יותר מכל מה שמצאנו בספרות בית שני. גוני האפור של הזהות היהודית שהיו אפשריים בימי בית שני ושעמדו לרשותם של פרוזליטים שביקשו להצטרף לעם היהודי נמחקו בספרות חז"ל והוחלפו בגיור בטקס דתי.

תפיסתם של חז"ל ממשיכה במידה מסוימת את הנורמות שנהגו בימי בית שני, שהכירו כבר את אפשרות המילה עבור גברים שביקשו להפוך ליהודים. אך חז"ל הציגו דרישה קיצונית יותר לגיור, דרישה להיטמעות מלאה.

מבחינתם, גר הוא מי שנעשה יהודי לחלוטין. לדעתם, זהות אתנית הוא עניין בינארי: אדם עובר מקטגוריה אחת לאחרת באמצעות טקסי גיור, כלומר, טבילה, ולגברים, מילה, ויכול להיות גוי או יהודי בלבד.^[26]

מהפכת הגיור של חז"ל

המעבר מן הגר של התורה לגר של חז"ל ודחיקתו של הגר התושב אל השוליים בספרות חז"ל הם חלק מתנועה רחבה של הכחדת אפשרויות הביניים של הרצף שבין היהודי לגוי. גם אם שינוי זה בנוי על מציאות ימי בית שני שבה זרים יכלו להצטרף ליהודים במידת מחויבות זו או אחרת, השינוי השיטתי שחז"ל ערכו בהפיכת הגר המקראי לגר שנתגייר ממש, הוא בגדר מהפכה.

בשעה שיהדות בית שני אפשרה עדיין דרגות שונות של יהודיות, חז"ל יצרו מודל בינארי לחלוטין של יהודי לעומת גוי.^[27] במעשה זה הם ערכו סטנדרטיזציה למעמד הפְּרוֹזֶלִיטוֹס, הפכו את הגר ליהודי לכל דבר ועיגנו בחוק את הטקסים הנדרשים לעריכת שינוי זה.

כך, בעיני חז"ל, גוי שנימול כדי לאכול מן הפסח הפך ליהודי בכל רמ"ח אברים ושס"ה גידים, וחלה עליו האחריות לקיום כל המצוות שחייבים בהם יהודים אחרים. הוא אינו זר העורך טקס רק כדי לאכול מן הפסח, כפי שרואה אותו במקרא. הגר המקראי החי בין ישראלים, ולפיכך יכול לאכול מן הפסח איתם, הפך אצל חז"ל לגר שנתגייר, באופן העולה בקנה אחד עם המבנה החדש והבינארי שיצרו.^[28]