התכנסות בבועה הרוחנית של סדר פסח

בדרכי לבית הכנסת באותן שבתות בהן אני מזדמנת בחו"ל, כאשר אני עוברת בכבישים סואנים עמוסי תנועה, ומוקפת עולם של הולכי רגל וחנויות המנהלים עסקים כרגיל, השבת מהווה עבורי מעין בועה של קדושה, יום שבו נח ה' מכל עמלו בבריאת העולם, כדי שאלך גם אני בעקבותיו. בהקשר זה, הפסוקים "ויברך אלוהים את יום השביעי ויקדש אותו כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלוהים לעשות" ומצוות השבת הבאות בעקבותיהם מקבלים משמעות חדשה.

אני כמובן ימבינה שאל טרנסצנדנטי אינו "עושה מלאכה", ובטח שלא מתעייף ביום מסוים ועל כן זקוק למנוחה. גם אם אעביר את הדימוי הזה למישור המטאפיזי, הוא אינו מחזיק מים וחסר הגיון. לו רציתי, יכולתי בקלות להיפרד ממנו, להשקיף על המציאות סביבי בעיניים חילוניות, ולפרק את התמונה כולה. ואולם, הבועה הרוחנית שדימוי זה מייצר אוצרת בקרבה עולם שלם של עמדות נפשיות, הלכות, מנהגים והקשרים שמעניקים לחיי מימד של קדושה, ועל כן חשוב לי לשמר אותה.

חווית יום הכיפורים: הדמיית המוות

ביום כיפור, יחד עם מרבית אחי היהודיים, אני מתנתקת מעסוקי היומיום, נמנעת מאכילה ושתיה, מאפשרת לשליח  הציבור בבית הכנסת העטוי בתכריך קבורה^[1]("קיטל") להוביל אותי בנתיבי תפילתו, ומתוודה על חטאיי בציפיה לרגע השיא המתקרב במפגש ביני לבין יוצרי: מעמד חריצת גורלי הסופי. האם באמת יש נקודה בזמן, "יום דין" אחד מסוים, שבו אלוהים פותח את פנקסי החשבונות שלו, ושוקל במאזניים את מעשיי הטובים מול הרעים, כדי לגזור עלי חיים או מוות, או – לחלופין –  להשאיר אותי תלויה ועומדת עד נעילתם של שערי התשובה? אין ספק שגם הדימוי הזה חסר הגיון ברמה התיאולוגית. אבל הדמייה עוצמתית זו של מותי הצפוי מצליחה לכונן משמעות חשובה לחייי כאן ועכשיו.

חוויית הפסח

יתכן שעניינו של פסח שונה במקצת, שהרי במקרה זה הקשיים המתעוררים סביב התפיסה המסורתית מגיעים לא רק מהכיוון  התיאולוגי אלא אף מהמישור ההיסטורי. האתגר כאן הוא לא רק השאלה האם אכן מדובר באלוהים בעל "יד חזקה" המתערב במציאות בנקודה ספציפית בזמן, אלא עצם קיומם של אירועים ודמויות קונקרטיים: עשרת המכות הניסיות, יציאת מצרים בכלל, ואפילו דמותו ההיסטורית של משה כפי שזו מתוארת בתורה.  במלים אחרות, האם אלו טענות שניתן באופן עקרוני לאמת או להכחיש בראיות אמפירוית?

אני עצמי כבר השלמתי עם האפשרות שיתכן ולעולם לא נדע את מידת האמינות העובדתית של סיפור היציאה ממצרים. למעשה, אני כלל  לא בטוחה אם התיאור המקראי של יציאת מצרים נועד אי פעם לשמש תיעוד היסטורי טהור. ייתכן מאוד שהתיאור המקורי כבר משקף את השפעתן של מוסכמות תרבותיות רווחות בדבר  הדרך הראויה לכתיבת סיפורי-מוצא אתניים, או אולי את העדר ההבחנה הברורה בין מיתוס להיסטוריה שיטתית שאפיין את העולם העתיק בכללו.

אני כמובן מודעת היטב לכך שלאורך הדורות החזיק הרוב המכריע של העם היהודי באמונה שנשענת על קבלת  סיפור יציאת מצרים כפשוטו. עם זאת, חשיבותו האולטימטיבית של סיפור זה קשורה בעיניי קשר רופף ביותר במשמעותו המילולית, ומונחת בעיקר במסורות, בערכים, בלקחים המוסריים, ובדרכי ההסתכלות  שהוא חולל והנחיל לעולם

לשמור על בועת ההיסטוריה המקודשת

כאשר אנו עוסקים בהיסטוריה, תוקפן של קביעותיה תלוי במקור שממנו הן נובעות. כאשר אנו עוסקים בהצהרות אמונה דתית, תוקפן תלוי במקום אליו הן מובילות. כשאני מספרת שוב את סיפור יציאת מצרים, אני שומרת על הזכות והיכולת לחזור ולהתאחד עם רבדי המשמעות העשירים לאין שיעור, שדורות על גבי דורות  גילו בקריאת ההגדה בליל הסדר. אני פוסעת במכוון לתוך בועה של היסטוריה מקודשת כדי לזכות באמת  ובמשמעות שאין בכוחו של כל ספר היסטוריה לספק לי.