Does God’s Property Belong to the Priesthood

חרם: חפצים המוקדשים לאלוהים ולמקדש

המונח "חרם" מוזכר ארבע פעמים בכתובים הכוהניים בתורה או בטקסטים העוסקים בקדושה, כולם בהקשר שאינו קשור למלחמה.^[1] שלושה מאיזכורים אלה מצויים בויקרא כז, בנספח לספר ויקרא, המתמקד בתרומות למקדש.^[2]

1. שדה שלא נגאל הופך לחרם

הפרק נפתח באדם הנודר נדר ("יַפְלִא נֶדֶר") בערכו ("עֶרְכְּךָ") שלו או של אדם אחר לי־הוה (פסוקים ב–ח). כדי לחשב את הערך, יש לקחת בחשבון את גילו ומין האדם, שכן כך היה מוערך אדם אילו נמכר בשוק העבדים.

הטקסט ממשיך בדיון על הקדשת קורבנות בעלי חיים, טהורים וטמאים כאחד (פסוקים ט–יג), הבית (פסוקים יד–טו) והשדה (פסוקים טז–כד). במקרה האחרון, על האדם לפדות את השדה ולשלם את ערכו לי־הוה (בתוספת חמישית). הערך מחושב על בסיס ערך השדה פחות מספר השנים שחלפו מאז היובל הקודם (פסוקים טז–יט). לאחר מכן הטקסט ממשיך:

^{ויקרא כז:כ} וְאִם לֹא יִגְאַל אֶת הַשָּׂדֶה וְאִם מָכַר אֶת הַשָּׂדֶה לְאִישׁ אַחֵר לֹא יִגָּאֵל עוֹד.^{ויקרא כז:כא} וְהָיָה הַשָּׂדֶה בְּצֵאתוֹ בַיֹּבֵל קֹדֶשׁ לַי־הוָה כִּשְׂדֵה הַחֵרֶם לַכֹּהֵן תִּהְיֶה אֲחֻזָּתוֹ.^[3]

על פי זה, מעמדו של השדה כחרם הוא תוצאה אוטומטית של תרומת שדה שלא נגאל למקדש, יוצא מן הכלל ייחודי לעיקרון של החזרת השדה לבעליו המקוריים ביובל. יש לציין כי השדה הופך לנחלת הכהנים.

2 ו־3. תרומות חרם

שתי ההתייחסויות האחרות לחרם בפרק זה נוגעות לחפצים שהוכרזו כחרם על ידי בעליהם:

^{ויקרא כז:כח} אך כל חרם אשר יחרם איש לי־הוָה מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ מֵאָדָם וּבְהֵמָה וּמִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ לֹא יִמָּכֵר וְלֹא יִגָּאֵל כָּל חֵרֶם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לי־הוה.

מכאן אנו למדים שבניגוד להקדשים, שניתן למכור או לפדות, הקדשת חפץ לי־הוה (חרם) אינה מאפשרת פדיון או מכירה. כך הדבר בין אם מושא ההקדשה הוא אדם, בהמה או שדה. הפסוק אינו מבהיר מה משמעות היות הדבר המוקדש "קדש קדשים", אך לכאורה פירוש הביטוי שהוא יכול לשמש רק במקדש, ולעד.

הטקסט ממשיך עם המקרה הבעייתי של הקדשת אדם:

^{ויקרא כז:כט} כָּל חֵרֶם אֲשֶׁר יָחֳרַם מִן הָאָדָם לֹא יִפָּדֶה מוֹת יוּמָת.

ככל הנראה, כיוון שרשויות המקדש אינן יכולות לקבוע כיצד להשתמש באדם באופן בלעדי כקדוש לאלוהים, אזי ליתר בטחון, אותו אדם מוצא להורג.^[4]

4. החרם מיועד לכוהנים

האזכור האחרון של חרם בכתובי המקור הכוהני מצוי בפרק יח בספר במדבר, בהקשר של חוקים הנוגעים לתוצרת חקלאית ולבעלי חיים שהופכים לחלק מחפצי המקדש המקודשים לשימוש הכוהנים:

^{במדבר יח:יד} כָּל־חֵרֶם בְּיִשְׂרָאֵל לְךָ יִהְיֶה.

בכך שבנו לנקודה שהוזכרה בדוגמה הראשונה: הקדשת חפץ לי־הוה, בהקשר כוהני, שאינו צבאי, פירושה הפיכתו לחלק מרכושו של האל. רכוש כזה מיועד לשימוש הכוהנים.

נכסי המקדשים והכהונה

האפשרות שניתנה לכוהנים להשתמש בפריטים שהוקדשו לאלוהים תואמת חוקים מקראיים אחרים שעניינם בפריטים קדושים. ראשית, לא רק שהכוהנים קיבלו חלקים ספציפיים ממנחות ה"שְלמים", הנאכלות על ידי מי מבני ישראל המביא אותן,^[5] אלא שהם היו זכאים לאכול גם גם חלקים מקרבנות אחרים, קדושים יותר.^[6] הכוהנים קיבלו לאכילה גם את "לחם הפנים", לאחר שהוסר בסוף השבוע מהשולחן, שהוצב "לפני יהוה":

^{ויקרא כד:ז} וְנָתַתָּ עַל הַמַּעֲרֶכֶת לְבֹנָה זַכָּה וְהָיְתָה לַלֶּחֶם לְאַזְכָּרָה אִשֶּׁה לַי־הוָה.^כד:ח בְּיוֹם הַשַּׁבָּת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת יַעַרְכֶנּוּ לִפְנֵי יְ־הוָה תָּמִיד מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּרִית עוֹלָם.^כד:טוְהָיְתָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וַאֲכָלֻהוּ בְּמָקוֹם קָדֹשׁ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לוֹ מֵאִשֵּׁי יְ־הוָה חָק עוֹלָם.^[7]

הלחם מוצג בפסוקים אלוכמנחה לי־הוה, שממנה אוכלים הכוהנים. הכוהנים מקבלים גם את לחם הביכורים ("שתי הלחם"), המתואר במילים "קֹדֶשׁ יִהְיוּ לַי־הוָה לַכֹּהֵן" (ויקרא כג: כ), המטשטשות באופן משמעותי את הגבולות בין מה ששייך לאלוהים לבין מה ששייך לכוהנים.

בנוסף לכך, הכוהנים מקבלים גם תרומות קבועות לקיומם. התרומות אינן נתפסות כ"תשלומי תמיכה" חילוניים או כמיסים, אלא נחשבות לנושאות קדושה,^[8] כרכושו של יהוה ובית מקדשו, המשמש לכלכלת הכוהנים. ההצהרה המסכמת בסוף במדבר יח, בתום רשימה ארוכה של מה שמקבלים הכוהנים מהקורבנות ומתרומות קדושות אחרות, מבהירה זאת במפורש:

^{במדבר יח:יט} כֹּל תְּרוּמֹת הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יָרִימוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַי־הוָה נָתַתִּי לְךָ וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ אִתְּךָ לְחָק עוֹלָם בְּרִית מֶלַח עוֹלָם הִוא לִפְנֵי יְ־הוָה לך ולזרעך איתך.

לפי פסוק זה, ניתנים הקודשים לי־הוה, אשר בתורו מעביר אותם לכוהנים. הטקסט ממשיך ומסביר כי מערכת תרומות זו תכלכל את הכוהנים ומשפחותיהם, שכן אין להם אדמה או אמצעי מחיה משלהם:^[9]

^{במדבר יח:כ} וַיֹּאמֶר יְ־הוָה אֶל אַהֲרֹן בְּאַרְצָם לֹא תִנְחָל וְחֵלֶק לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּתוֹכָם אֲנִי חֶלְקְךָ וְנַחֲלָתְךָ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.^[10]

לסיכום, הכהונה זוכה להשתמש במנחות שונות, בתרומות, ואפילו ברכוש המקדש שהוקדש לי־הוה כחרם. למעשה, ראוי לציון שלא זו בלבד שהכוהנים רשאים להשתמש בפריטים מקודשים אלה, אלא אף הארץ מתוארת כאחוזתם ^[11]. "הוצאות מחייתם" כוסו על ידי התרומות והקורבנות של בני ישראל למקדש ולאלוהיהם, ואלו כללו חפצים שהוקדשו למקדש כ"חרם".

כהנים ורכוש במקדשי החתים

ההתייחסות במקרא לרכוש האֵל כאל רכוש הכהונה שונה באופן בולט ממה שאנו רואים במקורות אחרים מהמזרח הקדום, כגון בטקסט CTH 264(CTH הוא קטלוג הטקסטים החיתיים), שהוא טקסט משפטי חיתי מסוג išḫiul-, "הסכם מחייב", המיועד לאנשי המקדש, ומחייב את שני הצדדים.^[12] זהו הסכם כתוב בין מלך החתים המכריז על הטקסט באופן רשמי לבין אנשי המקדש, אשר יישבעו שבועה בפני האלים כעדיהם, לקיים את החוקים שנקבעו בהסכם.

מבנהו של טקסט išḫiul- זה דומה מאוד בסגנונו לחוקי התורה; הוא כתוב כציוויים אפוקדיקטיים, קרי קטגוריים בגוף שני – במבנה של "עשה" או "לא תעשה" – ומזהיר מעונש מוות שיחול במקרה של הפרת הציווים.^[13]

הטקסטים המנחים את הכוהנים מציינים בבירור כי על הכוהנים לאכול חלק מהמנחות, אך רק בתוך המקדש ובמהלך הטקסים; הם לא היו רשאים להוציא את המזון והמשקאות מחוץ למקדש או לקחת אותם עבור בני משפחותיהם.

כך, בקטע המתאר חגיגה לאל הסערה של זיפאלנדה (KUB 44.14+11.30 iii 15’–22’):

^{CTH 635} את השור והאיל [מעדרו של האל] אשר [נבדקו], הוא מוביל אותם בחזרה למקדש, ואז כהן סנגה (SANGA) מקריב אותם לאל הסערה של זיפאלנדה. את הבשר הטהור, המבושל והנא, הוא מניח במקומו. הוא שובר לחם עבה. הוא ממלא את הריטונים … [ ] והוא מסדר את הכוסות של המקדש.

כ בטקסים חיתיים רבים, ההוראות בקטע זה הן להציב את המזון על המזבח לפני האל (או האלים). הכוהנים אינם מתוארים כאוכלים. באופן דומה, ב-CTH 264, תפקידם של הכוהנים הוא להביא את כל המזון לפני האלים — ואל להם לאכול אותו או לשתות אותו:

^{6/1: 60–63} שמרו במקדש על תקינות הכול, כולל לחם, בירה ויין. אל ייקח איש לעצמו את הלחם העבה האלוהי (או) את הלחם הדק של האל.

אל ימזוג איש בירה (או) יין מכלי הנסך. החזירו הכל לאל.

מה רשאים הכוהנים לאכול

לעומת זאת, קטע אחר מתיאור החגיגות מתאר סעודה טקסית לכבוד האל המתקיימת בביתו של הכהן ולא במקדש (KUB 25.23 obv. i):

ביום המחרת, חוגגים כוהני הסנגה בביתם את חג האביב של (ההר) חלוואנה על חשבון ביתם. הם מקדישים כבשה אחת. הם מניחים בשר, נא ומבושל. על המזבח מונחים שלושים כיכרות לחם ושלושה כלי בירה מביתו של כוהן הסנגה, עשר כיכרות לחם וכלי בירה אחד מסוג ḫuppar, וכן מסופקים לכוהנים עשרים כיכרות לחם, שני כלי בירה וכלי בירה מסוג ḫuppar. הם בוצעים לחם עבה. הם ממלאים את הריטונים. הם אוכלים ושותים. הם מספקים את הכוסות.

אם כן, אנו רואים הבחנה חדה בין מזון לאלים במקדש, שהכוהנים מניחים ומשאירים, לבין ארוחות טקסיות מחוץ למקדש, שהכוהנים משתתפים בהן כחלק מאירועי החג.

עם זאת, באשר לטיפול בשאריות המזון שהוקרב, תיאור הטקס מכיל אזהרה חמורה, שנראית כמתירה אכילה מסוימת של המזון, אך על ידי הכוהנים בלבד:

^{6/2: 1–5} אם באותו יום [תוכלו] לאכול ולשת[ות את שנותר], אכלו ושתו! אולם, אם אינכם יכו[לים], אכלו ושתו [אותו] בתוך שלושה ימים. את לחם הפיאנטלה, לעומת זאת, [אל תתנו לנשותי]כם, לילדיכם או לעבדים ולעבדות.

בירה ויין, בשום אופן אל [תחלקו] במפתן האלים.

אף שהכלל של שלושת הימים מזכיר את הכלל של המקור הכוהני המקראי בדבר קרבן השלמים (ויקרא ז, טו–יח), בדוגמה החיתית הזו, האכילה היא סמלית ומייצגת שיתוף בקרבן עם האלים. היא אינה משרתת את המטרה של האכלת משרתי המקדש; משפחתם אינה רשאית לאכול מהקורבן, אלא הכוהנים (גברים ונשים!) בלבד.^[14]

השורה האחרונה בטקסט החיתי חוזרת על האיסור לשתות מחוץ להקשר טקסי, ככל הנראה משום שאלכוהול הוא יקר, ומפתה מאוד לשתותו. העובדה שהכוהנים הורשו לשתות כחלק מהטקס החיתי מבדילה אותו מהחוק הכוהני בתורה האוסר על שתייה במהלך עבודת הקודש (ויקרא י:ט).

^8:30–34 יתר על כן: כל כסף, זהב, בגד (או) כלי נחושת של האלים שבידכם, אתם שומריהם. אין כסף, זהב, בגדים או כלי נחושת של האלים (עבורכם). כל אשר בבית האלים אינו (לכם). כל מה שיש, הוא רק לאל. יראו מאוד! לאיש המקדש לא צריכים להיות כל כסף (ו)זהב.

למרות שהכוהנים רשאים לשתות לכבוד האלים ולאכול מבשר הקורבנות כחלק מהריטואל, לסגל המקדש לא הייתה כל זכות על דבר השייך למקדש, לא על מזון ולא על כלי עבודה (בדגש על חפצים יקרי ערך עשויים כסף וזהב). כל מה שנתרם למקדש היה קדוש ושייך לעולם האלוהי בלבד, כלומר למקדש. הכהונה ואנשי המקדש לא הורשו להשתמש בו לתועלתם האישית. זו תפיסה הפוכה לחלוטין מזו של חוק החרם הכוהני המקראי שנבחן לעיל, שלפיו רכוש המקדש זהה לרכוש הכהונה.

יתר על כן, הכוהנים החיתים אינם רשאים להשתמש בקורבנות שהובאו למקדש לשם צריכתם השוטפת עם בני משפחותיהם. אלא, על הכוהנים לגדל את מזונם בעצמם, או שהוא מוקצה להם על ידי הארמון. הכהונה החיתית החזיקה בְּאדמות ובנכסים והיו לה משפחות ובתים שתמכו במקדש ובפעילותו. הכהונה הייתה אחראית גם על השדות שהוקצו לתושבי הכפרים, כמו גם על עדרי הבקר והצאן, כדי להבטיח יצור מזון לאלים.^[15]

העבירה החמורה של שימוש ברכוש המקדש

לפיכך, מלבד האכילה הטקסית, לא היה מקום לכוהנים ליטול מהמזון הקדוש או החפצים הקדושים. שימוש מסוג זה ברכוש המקדש היה חטא שעליו נגזר עונש מוות על ידי המלכות – אם נתפס העבריין – או בידי האלוהות, אם העבריין לא נתפס:

^{CTH 264 §7: 25–29}היזהרו גם מאדם המבריח את המזון הנחשק מנגד עיניכם!^[16] כאשר הדבר פועל לאחר מכן, רצון האלים (הוא) חזק. הוא אינו מהיר לאחוז, אך ברגע שהוא אוחז הוא לעולם אינו מרפה. יראו מאוד (מ)נשמת האלים.

התרגומים "רצון האל(ים)" ו"נשמת האל(ים)" מייצגים כאן מילה חיתית שנכתבה באמצעות השומרוגראמה ZI או המילה החיתית ištanza(n)-. למילה זו יש מספר משמעויות אפשריות בהתאם להקשר, וביניהן "נשמה," "רצון," "תשוקה," "רוח," ו-"נפש".^[17] בחרתי לתרגם מילה זו ב-CTH 264 במילים "רצון" ו"נשמה", המורות על משאלה פנימית של האל או האלים. המונח "רצון" בהקשר ספציפי זה מבטא באופן ישיר את מצב הרוח של האל או האלה, את שביעות רצונם או חוסר שביעות רצונם מהמעשים הנעשים בשמם.^[18]

על האלים להיות מרוצים תמיד מהפולחן שהם מקבלים מהמשרתים במקדש, והכהונה בכללותם. מרכיב חשוב בכך הוא שאלו יהיו משרתים כנים ונאמנים שאינם גונבים מאדוניהם, ועל כן נאסר כל שימוש בחפצים קדושים מלבד במנהגים פולחניים מוגדרים היטב.^[19]

כיצד אפוא ניתן להבין את ההבחנה החדה הזו בתפיסת רכוש המקדש ביחס לכהונה בין הטקסטים החיתיים לטקסטים המקראיים?

מקדשי המלוכה החיתיים

נראה כי כל המקדשים בממלכה החיתית היו תחת שליטה מלכותית.^[20] המלוכה החיתית ראתה בדאגה לאלים את חובתה החשובה ביותר, ולכן המלך דאג לתחזוקת המקדשים, תמך בבנייתם ובשיפוצם, וכן מינה את הכהונה כחלק מהממשל. בבירה חתושה נקבעה הקצאת הכהונה לערים ולאזורים שונים בממלכה. השלטון המרכזי גם הקצה אדמות וכפרים למקדשים, ומינה כוהנים לעמוד בראש אותם מקדשים.^[21]

ההזהרות לאנשי המקדש החיתיים הגיעו מטעם המלוכה, שכן הטקסטים הללו הם הוראות משפטיות שנכתבו על פי הוראת המלך, אשר תרם אדמות וכלים, כמו גם את הקורבנות למקדשים ולכהונה.^[22]

דוגמה טובה לכך מצויה בכתובת דו-לשונית לווית ופיניקית מהמאה ה-8 לפנה"ס של המלך אַזַתִוַדַה המציינת כי בעת בניית עירו אַזַתִוַדַיַ, השליט בנה מקום משכן לאל בעל כרנתריש, שאליו יש להקריב קורבנות כדלהלן:

^"ואני בניתי את העיר הזאת. ונתתי לה את השם אַזַתִוַדַיַ. השכנתי בה את בעל כרנתריש. עתה כל ארץ הנהר תביא לו קרבן: קרבן שנתי – שור; ובעת (עונת) החריש – כבש; ובעת (עונת) הקציר – כבש.^"[23]

טקסט זה מעיד כי המלך לא רק בנה את המקדש, אלא גם קבע בחוק אילו מנחות יש להקריב ומתי. אין זה אומר שהמלך בדה את החוקים מליבו. להפך, פולחן המלוכה החיתי דווקא הדגיש כי הפולחן מתבצע "במנהג החיתי" (KUB 5.6 iii 6 ^URU KÙ.BABBAR-aš iwar-). אופן מקובל זה הבטיח דאגה מיוחדת בעולם האלוהי, אך נראה כי הוא יושם גם באופן פולחני ספציפי, כפי שעולה מהטקסטים הטקסיים החיתיים. עם זאת, נראה כי רבים מהדרישות הספציפיות למקדש נתון ואמצעי התמיכה בו, נקבעו על ידי הכתר.

מקדש מלכותי לעומת מקדש העם

זהו עיקרו של ההבדל בין התפיסת המשכן והמקדש בתורה לזו של המקדשים החיתיים. מספר טקסטים מקראיים מחוץ לתורה מבהירים כי מלכי ישראל ויהודה בנו מקדשים, כפי שהיה מקובל במזרח הקדום. שלמה בונה את המקדש בירושלים, ירבעם בונה בדן ובבית-אל, והמקדש בבית-אל אף מכונה "מקדש מלך" (עמוס ז:יג). באופן דומה, סיפורים מקראיים שונים דנים באופן שבו מלך מסוים מבצע רפורמות פולחניות (בין אם חיוביות או שליליות) או משפץ את המקדש, מה שמראה כי גם ביהודה ובישראל המלכים שולטים במקדש.

עם זאת, אין זו הדרך שבה התורה מציגה את חוקי הקורבנות ואת הפרקטיקה שלהם. בתורה חוקי הפולחן באים מי־הוה עצמו, באמצעות משה. אין "מלך" המפקח על המערכת, מלבד המתווך משה, שבשמו מוזכרים החוקים.^[24]

אם כן, בקצרה, החוקים המקראיים הנוגעים לכהונה אינם מוצגים כצווים מלכותיים אלא כצווים אלוהיים, המבכרים את כהונת בית אהרון.^[25] כזו, על המערכת להיות בלתי תלויה בגחמות מלכותיות, ועל כן היא מתוכננת להיות עצמאית מהמלוכה מבחינה כלכלית, בכך שבני ישראל מספקים את המימון מקורבנותיהם ומתנות החובה לכהונה. עם זאת, אין ספק שכדי שהמערכת תתפקד (אם אכן פעלה במציאות), נזקקו מחברי הכתובים הכוהניים בתורה לתמיכה פוליטית מצד המלך או כוח מלכותי אחר.^[26]

מערכת זו הפכה את הכהונה בפולחן י־הוה למעמד עשיר ועתיר זכויות בממלכה, בעל קשרים למלוכה, אף על פי שאינו מתואר כחלק ממנה. בהיותה כהונה הפועלת מתוך 'ברית כהֻנה' (במ' כה:יג), הכהונה המוצגת בכתובים הכוהניים בתורה הייתה חלק חיוני מהמינהל של ממלכת יהודה.^[27]

האופי המעשי של מערכת החרם הכוהנית

מערכת ההקדשה למקדש, שהחרם היה חלק בלתי נפרד ממנה, אפשרה לכהונה לשרוד גם במקדשים קטנים שבהם התמיכה המלכותית הייתה מועטה. ייתכן שמקורה בתקופות המוקדמות של הקיום השבטי של ישראל, אך היא הותאמה למערכת בירושלים של בית המקדש השני, ותמכה בכהונה המלכותית המיוחסת לצאצאי אהרון.

מערכת הכהונה יצרה הבחנה חדה בין הקדוש לחול. היא העלתה את הכהונה למעמד קדוש, וקרוב לאלוהי. אין לפגוע בהם, כפי שמתברר מהפחד הנורא שהביעו אנשיו של שאול מפני הריגת כהני נוב (שמואל א כב:יז). לעומת תפיסה זאת, הטקסט החיתי CTH 264 אינו מנסה להעלות את עובדי המקדש או את הכוהנים לדרגה גבוהה יותר, אלא דווקא להזהיר אותם לשמור על יושרם ולדאוג לפולחן במקדש.

שני הטקסטים, המקראי והחיתי, קובעים את הכללים לפיהם יש לנהל את הפולחן באופן "חוקי", הקובע כי אם הכללים לא יקוימו, האלוהות (האלים החיתיים/י־הוה) תפעל להעניש את העובר על החוק, עונש שעלול אף להגיע למותו שלו ושל זרעו. בעוד שבטקסט החיתי ההתחייבות (išḫiul-) של הכהונה היא כלפי המלך, ותחת שבועה אלוהית, הטקסט המקראי קובע את ההתחייבות, כלומר הברית, באופן ישיר בין האל לבין הכהונה.