וידוי על חטאים שלא ביצעת

חטא, אשמה וווידוי במקרא

בטקס השנתי לטהרת המקדש המתרחש ביום הכיפורים, הכוהן משלח את השעיר לעזאזל, אך לפני כן הוא מתוודה על עוונות בני ישראל:

^{ויקרא טז:כא} וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי (ידו) [יָדָיו] עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲו‍ֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר...^[1]

רעיון הווידוי נלווה גם לפרקטיקה של קורבן האשם:

^{ויקרא ה:ה} וְהָיָה כִי יֶאְשַׁם לְאַחַת מֵאֵלֶּה וְהִתְוַדָּה אֲשֶׁר חָטָא עָלֶיהָ.^[2]

^{במדבר ה:ו} ...אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם לִמְעֹל מַעַל בַּי־הוָה וְאָשְׁמָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא. ^ה:ז וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ וְהֵשִׁיב אֶת אֲשָׁמוֹ בְּרֹאשׁוֹ...

התורה אינה מתארת את תוכן הווידוי המדובר, אך מסתבר שהובעה בו חרטה על עבירה מסוימת שבוצעה.

הווידויים המצוטטים במקרא

המקרים הספורים שבהם המקרא מצטט את תוכן הווידוי מתאפיינים בשימוש במונחים חופפים למונח חטא. כך בתפילה הארוכה ששלמה נושא עם השלמת בניית המקדש נאמר שבני ישראל הגולים יוכלו לשוב למקדש ולהתוודות על חטאיהם:

^{מלכים א ח:מז} וְהֵשִׁיבוּ אֶל לִבָּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבּוּ שָׁם וְשָׁבוּ וְהִתְחַנְּנוּ אֵלֶיךָ בְּאֶרֶץ שֹׁבֵיהֶם לֵאמֹר חָטָאנוּ וְהֶעֱוִינוּ רָשָׁעְנוּ.

צירוף משולש זה מופיע פעם אחת גם בספר תהילים:

^{תהלים קו:ו} חָטָאנוּ עִם אֲבוֹתֵינוּ הֶעֱוִינוּ הִרְשָׁעְנוּ.

אף שקיימת הבחנה אטימולוגית בין המונחים השונים, נראה שאזכורם בטקסטים האלה אינו מתייחס לחטא מסוים, אלא נועד להעביר מסר כללי, שיכסה את טווח החטאים האפשריים.^[4]

דפוס זה קיים גם בתפילה שנושא נחמיה עבור אנשי יהוד. הוידוי בתפילה מכיל האשמה עצמית וכללית ביחס לחטאי ישראל. תיאור החטאים כללי ומכיל חזרות:

^{נחמיה א:ו} ... וּמִתְוַדֶּה עַל חַטֹּאות בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חָטָאנוּ לָךְ וַאֲנִי וּבֵית אָבִי חָטָאנוּ. ^א:ז חֲבֹל חָבַלְנוּ לָךְ וְלֹא שָׁמַרְנוּ אֶת הַמִּצְו‍ֹת וְאֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוִּיתָ אֶת מֹשֶׁה עַבְדֶּךָ.

גם דניאל מציג דברי וידוי ארוכים, שמופיעה בהם חזרה נרחבת דומה:

^{דניאל ט:ה} חָטָאנוּ וְעָוִינוּ (והרשענו) [הִרְשַׁעְנוּ] וּמָרָדְנוּ וְסוֹר מִמִּצְו‍ֹתֶךָ וּמִמִּשְׁפָּטֶיךָ. ^ט:ו וְלֹא שָׁמַעְנוּ אֶל עֲבָדֶיךָ הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר דִּבְּרוּ בְּשִׁמְךָ אֶל מְלָכֵינוּ שָׂרֵינוּ וַאֲבֹתֵינוּ וְאֶל כָּל עַם הָאָרֶץ.

אם כן, וידויים מקראיים אלה מתארים את החטא במונחים דומים ובתבנית חזרתית. כתובים אלה השפיעו על האופן שבו חז"ל דמיינו/שיחזרו את דברי הוידוי של הכוהן הגדול ביום הכיפורים.^[5]

מונחים המעידים על אשמה בווידויים אצל חז"ל

המשנה ביומא ג:ח מציגה וידוי אישי שהכוהן הגדול אומר עם הבאת הקורבן:

וְכָךְ הָיָה אוֹמֵר: אָנָּא הַשֵּׁם, עָוִיתִי, פָּשַׁעְתִּי, חָטָאתִי לְפָנֶיךָ, אֲנִי וּבֵיתִי. אָנָּא הַשֵּׁם, כַּפֵּר נָא לָעֲוֹנוֹת לַפְּשָׁעִים וְלַחֲטָאִים, שֶׁעָוִיתִי, שֶׁפָּשַׁעְתִּי, וְשֶׁחָטָאתִי לְפָנֶיךָ, אֲנִי וּבֵיתִי...

התבנית המשולשת מצויה פה, אך הפועל "להרשיע" המופיע בווידויים במקרא הוחלף בפועל "לפשוע". יש להניח שהפועל החדש יובא לכאן מתיאור מעשי הכוהן הגדול בויקרא טז:כא ("והתודה... ואת כל פשעיהם").

בתוספתא (יומא ב:א) חכמים דנים בסדר הופעת שלושת המונחים במשנה (עון, פשע, חטא).^[6] לשיטתם, עוונות נעשים במזיד, פשעים הם מעשי מרד וחטאים נעשים בשוגג. לטענתם, הצבת הווידוי על שגגות בסוף הרשימה אינה מספקת. לכן הם מציעים את הסדר "חטאתי, עוויתי, פשעתי". זהו אפוא הסדר המופיע בתפילת עבודה ביום הכיפורים.

פרשנות התוספתא המזהה משמעויות שונות בשלושת המונחים עולה בקנה אחד עם תפיסת חז"ל בדבר החשיבות של כל מילה במקרא. אך אין וודאות שקריאה זו משקפת את משמעות המונחים במקרא. יתרה מכך, קשה להניח שחזרה על מונחים בעלי משמעות כללית דומה, הנובעת מסגנון ספרותי, משקפת את שאיפת כותבי המקרא להעמיד קטגוריות שונות של חטא.

 תחת זאת סביר להניח שהמונחים מופיעים זה לצד זה על מנת להדגיש את כובד משקלם של החטאים. דווקא פייטני שלהי העת העתיקה הבינו כך את הסגנון, ואימצו את הסגנון לתפילות הווידויים שכתבו לתפילת יום הכיפורים.

הווידוי בתפילת יום הכיפורים: חזרה ופירוט

בתפילת יום הכיפורים מופיעים שני וידויים מרכזיים:

וידוי "אשמנו בגדנו", המונה עשרים וארבעה חטאים קולקטיביים – באמצעות מילה לכל חטא;

וווידוי "על חטא", שבו נמנים ארבעים וארבעה חטאים, עם משפט לכל חטא.^[7]

אורכן של שתי הרשימות האלה נובע מהמבנה הפואטי שלהן: אקרוסטיכון לפי סדר האל"ף־בי"ת, מאל"ף ועד ת"ו.^[8] בנוסף על המילים לציון החטא הקולקטיבי, כמו "זדנו" ו"תעינו", הפייטנים מצייינים את איברי גוף שחטאו, בצירופים כמו "עזות מצח" ו"ריצת רגליים להרע". רשימת החטאים שלמה אפוא כפליים: היא משקפת כל אות ואות באל"ף־בי"ת וכן את הגוף כולו, מכף רגל ועד ראש.

לעומת הווידויים מהמקרא, בעלי משמעות עמומה , רשימות החטאים מציינות גם מעשים ספציפיים כגון חטאים שנעשו "במאכל ומשתה", "בוועידת זנות" ו"במשא ומתן". הן גם מציינות עבירות כגון גזל, "הונאת רע", "זלזול הורים ומורים", שוחד ורכילות.

ההאשמה העצמית בפיוטים האלה חסרת רחמים, ואף שהיא מנוסחת בלשון רבים, חווית האדם האומר אותה בתפילת היחיד תוך שהוא מכה על החזה בציון כל חטא, מקנה לה נופך אישי. אף שאפשר שכל אדם עשה חלק מהחטאים האלה בלא יודעין,^[9] נראה שהשאלה אם אומנם האדם המתוודה ביצע את החטאים האלה אינה רלוונטית. כדי להבין את הסיבה לכך נתבונן בווידוי מסוג דומה, המצוי בטקסטים מן המזרח הקדום.

וידויים במזרח הקדום

כמו בני ישראל המקראיים, גם בני תרבויות אחרות במזרח הקדום נהגו להתוודות על חטאיהם. חלק מן הווידויים החוץ־מקראיים האלה דומים לווידויים שבמקרא: הם נוקטים מונחים כלליים החופפים זה לזה. תבנית זו ניכרת למשל בתפילה ilī ul īdi (אלי, לא ידעתי) שבה מבקשים מחילה על עבירות שנעשו בשוגג:

בגלל העוול (arnu), הפשע (gillatu) והחטא (ḫīṭītu), הכעסתי (ēgi) את אלי, חטאתי (aḫṭi) לאלתי, פשעתי (ugallil).^[10]

מחברי המקרא עבדו לפי המודל הזה שהיה מקובל במזרח הקדום^[11] והציעו מונחים כלליים בלבד. אולם וידויים אחרים מהמזרח הקדום כוללים רשימות של עבירות ספציפיות, בדומה לרשימות המוכרות לנו מתפילות יום הכיפורים. רלוונטי במיוחד לענייננו ז'אנר של טקסים המוכר כבר מהאלף השני לפני הספירה, של מזמורי וידוי על חטאים היפותטיים.

דוגמה מופלאה לז'אנר זה משמשת סדרת הלחשים האשוריים מן האלף הראשון לפני הספירה המכונה "שוּרפוּ", שנאמרה לשם ריפויו של חולה אנוש. במזמורים נאמרו דברים כאלה:

מי שאכל את המתועב בעיני אלילו, מי שאכל את המתועב בעיני אלילתו 
מי שאמר "לא" תחת "כן", אמר "כן" תחת "לא"...   
מי ששטם את האל, תיעב את האלה,
שחטאיו נגד אלוהיו, פשעיו נגד אלילתו,
מלא שטנה לאביו, מלא שנאה לאחיו הגדול.
הוא תיעב את הוריו, פשע באחותו הגדולה...
הוא נכנס לבית שכנו,
שכב עם אשת שכנו,
שפך את דם שכנו. (לוח שני, שורות 5–6, 33–49).^[12]

קשה להאמין שהחולה שלרפואתו נכתבו הדברים הללו עשה את כל המעשים הפסולים האלה. גם כאן אנחנו רואים שאדם אחד נוטל על עצמו את האחריות לחטאים שוודאי מעולם לא עשה. מדוע?

הייסורים כסימן לאשמה

הייסורים נתפסו כסימן לאשמה בכל רחבי המזרח הקדום.^[13] אמונה דומה מופיעה גם במקרא: בין המטאפורות השונות המתארות אשמה נמנים הדימויים של חוב, משא וכתם,^[14] המבוססים על ההנחה שהשפעות החטא קונקרטיות, ומביאות בהכרח לענישת החוטא.

בדומה לכך, סביר להניח שטקס הבאת קורבן החטאת לכפרה על חטא לא־ידוע בויקרא ד התקיים במקרים של מחלה שנחשבה כעדות לאשמה סמויה. ייתכן שגם קורבן החטאת שמביאה היולדת (ויקרא יב) נבע מפחדיהן היולדות, שביקשו להסיר מעליהן ליתר ביטחון את איומם של חטאים שביצעו בלא יודעין.^[15]

יתרה מכך, הייסורים לא העידו בהכרח שהמתוודה עשה את המעשים המדוברים, משום שהקדמונים האמינו שאדם עלול להיענש בגלל יתרת חטאיהם של הוריו וקרובי משפחתו. רעיון זה מוכר לנו מכמה טקסטים מקראיים (למשל שמות לד:ז).^[16] בתפילות המסופוטמיות מן הסוג הדומה ל־ilī ul īdi רעיון זה נאמר במפורש:

הוציאו מגופי כל מחלה שמקורה בעוול ידוע ולא־ידוע, חטאי אבי, סבי, אימי, סבתי, חטאי אחי הגדול ואחותי הגדולה, חטאי השבט, השכנים והמשפחה.^[17]

הקשר הסיבתי בין החטא ובין הייסורים הוא המניע לטקסים. מטרת הטקסים להסיר מהאדם את חטאיו, ובתוך כך את אלה שאינו מודע להם. המחשבה שאדם יכול להיענש על חטאי בני משפחתו שימש מניע נוסף להתוודות על כל חטא אפשרי שהאדם או מי מבני משפחתו יכול היה לעשות ובכך להכעיס את האלים.

הווידוי כרפואה מונעת

החזרה על מונחים חופפים לציון החטא, ולצד זה רשימת האשמות ספציפיות בתפילות יום הכיפורים הם המשכם הישיר של הוידויים מן המזרח הקדום. שילוב זה מעיד על רצון האדם לטפל בכל חטא אפשרי – בין זהו חטא שלו עצמו, ובין אם חטא שמישהו מבני משפחתו עשה, ושהביא עליו את הייסורים שהוא סובל כעת.

תפילת "כל נדרי", הפותחת את תפילות יום הכיפורים מקורה בצורת חשיבה דומה. התפילה מבקשת להתיר את כל הנדרים שאדם נדר אבל שכח, או לא הצליח למלא. כמו הווידויים, התפילה נובעת מחשש שהנדר שלא מומש יביא על האדם עונש במהלך השנה.^[18] גם במקרה זה היה לרעיונות תקדים בלחשי שורפו מהמזרח הקדום, המייחדים מקום לסוגים שונים של שבועות שלא מולאו משום שלא היו ידועות, ושבכך מסכנות את החולה.^[19]

למרבה ההפתעה, התקדים הקרוב ביותר למסורות הווידוי היהודיות בימי הביניים אינו נמצא בתנ"ך או אצל חז"ל, אלא בלחשים מסופוטמיים. במזמורים אלה הווידויים נועדו לרפא את מחלת המתוודה.

לעומת זאת, יום הכיפורים מצוין על ידי כלל הציבור היהודי, בין שהם סובלים ייסורים ובין אם לא.^[20] יום הכיפורים נתפס כיום שבו אלוהים חורץ דין על כל היהודים, ולכן מוטב להתוודות על כל חטא אפשרי שעשה כל קרוב משפחה אפשרי, ובכלל זה כל היהודים.^[21] מטרת הווידוי אינה לרפא מחלה קיימת אלא למנוע עונש בעתיד, וכך להבטיח מזל טוב ורווחה בשנה הבאה.