ספר יונה: שיעור חינוכי אלוהי על התשובה

נושא התשובה עובר כחוט השני לאורך ספר יונה.^[1] י־הוה כועס על אנשי נינוה החוטאים ומבקש להודיע להם כי אם לא ישנו את דרכיהם ימיט חורבן על העיר. בתגובה לבשורת האזהרה שהם מקבלים מהנביא, מלך נינוה לובש שק, קורא צום ומצווה על עמו לשוב מדרכם הרעה בתקווה לשנות את הגזירה:

^{יונה ג:ח} ...וְיָשֻׁבוּ אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וּמִן הֶחָמָס אֲשֶׁר בְּכַפֵּיהֶם. ^ג:ט מִי יוֹדֵעַ יָשׁוּב וְנִחַם הָאֱלֹהִים וְשָׁב מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְלֹא נֹאבֵד.

תוכנית המלך מצליחה:

^{יונה ג:י} וַיַּרְא הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֵׂיהֶם כִּי שָׁבוּ מִדַּרְכָּם הָרָעָה וַיִּנָּחֶם הָאֱלֹהִים עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לָהֶם וְלֹא עָשָׂה.

אבל ההתמקדות באנשי נינוה מסיחה את הדעת מסיפור המסגרת הרחב של הספר: לאמיתו של דבר הנושא של ספר יונה אינו האשורים החיים בנינוה כי אם השליח־הנביא הישראלי, יונה. ואכן הספר כתוב בסגנון העברית המקראית המאוחרת או לכל הפחות מכיל אלמנטים מסוימים שלה, ועל כן מתוארך לתקופה שבה האימפריה האשורית כבר חלפה מן העולם והעיר נינוה כבר חרבה.^[2] הספר בחר להשתמש באשור כיוון שכבר לא הייתה גורם בעל ערך בחייהם של קהל השומעים, אנשי יהודה, וכך אפשר להם להתרכז בגיבור הסיפור וביחסיו עם י־הוה.

יונה בורח משליחות י־הוה

הספר פותח בציווי של י־הוה על יונה לקוּם וללכת לנינוה ולהזהיר את תושביה כי רשעותם לא נעלמה מעיניו. הניגוד שבין הצו האלוהי לתגובתו המעשית של יונה מובע באירוניה משעשעת בעזרת ו' החיבור. יונה אכן "קם", מספר לנו הפסוק הבא, אך המשכו מראה שיונה אינו מציית לי־הוה כלל. במקום לנסוע אל נינווה, בכיוון צפון מזרח, יונה יורד ליפו ופונה מערבה:

^{יונה א:ג} וַיָּקָם יוֹנָה לִבְרֹחַ^[4] תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי יְ־הוָה...

כפי שלמדנו ממקום אחר במקרא (מלכים ב יד:כה), יונה הוא נביא, ואם כן הציווי של אלוהים בפתיחת הספר הוא בעצם הקדשתו של יונה לתפקיד שליח האל. אולם יונה לא מקבל על עצמו את השליחות וגם אינו מסביר לי־הוה מדוע הוא בורח. אם הוא אכן מתנגד לשליחות מדוע הוא בורח ולא מנסה להתווכח עם אלוהיו?

שתיקתו של יונה עומדת בניגוד מוחלט לתגובתם של נביאים או מנהיגים אחרים המתמנים לשליחות בשירות האל. סיפורים מהסוג הזה מתוארים בדרך כלל בדיאלוג (או מאורע) קבוע בין אלוהים לנביא הנבחר. האל מטיל שליחות על הנביא והנביא הנבחר מביע חשש או התנגדות. ירמיהו למשל טוען כי:

^{ירמיה א:ו} וָאֹמַר אֲהָהּ אֲדֹנָי יְ־הֹוִה הִנֵּה לֹא יָדַעְתִּי דַּבֵּר כִּי נַעַר אָנֹכי.^[4]

אבל יונה שותק, ורק בפרק האחרון אנו זוכים להבין סוף סוף על מדוע הוא מתנגד לשליחותו (יונה ד:ב). הכתוב גם נמנע מלהסביר מדוע חשב יונה שיצליח להימלט מאלוהיו על ידי בריחה לכיוון הים. בין אם יונה סבר שלאלוהים יש פחות שליטה באזורים שמחוץ לארץ ישראל ובין אם חשב שפשוט אדם אחר ימונה במקומו, הוא עומד על טעותו במהרה.^[5]

י־הוה שולח סערה

האל אינו מטיף ליונה במילים, אלא מחנך אותו באמצעות מעשים, ודומה שזו הדרך הראויה לחנך בה את יונה. האל מעמיד את יונה בפני 'סדרת החינוך'. הסצנה בים היא ההתנסות החינוכית הראשונה שהאל מעביר בה את יונה. בשלב זה י־הוה יכול היה לבחור בשליח אחר במקום יונה, אך במקום זאת הוא רודף את יונה בסערה, פשוטו כמשמעו. בזמן שמלחי האונייה הנוכרים מנסים למנוע את טביעתה של האונייה יונה, בניתוק מוחלט מן המתרחש, הולך לישון (יונה א:ה). בסופו של דבר, רב החובל מעיר אותו מתרדמתו באותו הפועל שבו השתמש י־הוה, "קום!", ודורש ממנו להתפלל גם הוא לאלוהיו בתקווה שמא יציל את האוניה (יונה א:ו). יונה אינו מגיב.

כעת מלחי האוניה מטילים גורלות כדי לקבוע מי הוא בעל החטא שעורר עליהם את הזעם האלוהי הזה. יונה עולה בגורל (יונה א:ז) והמלחים שואלים אותו על אודות מוצאו (יונה א:ח). כך משיב להם יונה:

^{יונה א:ט} וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם עִבְרִי אָנֹכִי וְאֶת יְהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲנִי יָרֵא אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת הַיָּם וְאֶת הַיַּבָּשָׁה.

יונה אינו מפרט יותר מזה אלא רק מציין שהוא "בורח מלפני י־הוה" והמלחים מוכי הבהלה שואלים אותו במה חטא (יונה א:י). כשהם שואלים כיצד יוכלו לפייס את אלוהיו (יונה א:יא) אין הוא מצהיר על כוונתו לשוב בתשובה על חטאו ואינו מתפלל לרחמים. במקום זאת יונה דן עצמו למיתה:

^{יונה א:יב} וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם שָׂאוּנִי וַהֲטִילֻנִי אֶל הַיָּם וְיִשְׁתֹּק הַיָּם מֵעֲלֵיכֶם כִּי יוֹדֵעַ אָנִי כִּי בְשֶׁלִּי הַסַּעַר הַגָּדוֹל הַזֶּה עֲלֵיכֶם.

הכתוב אינו מסביר מדוע יונה פונה לפתרון כה קיצוני אך על כל פנים המלחים אינם נענים להצעתו וממשיכים לנסות להימלט מהסערה (יונה א:יג). לאחר שהם מבינים שמאמציהם יהיו לריק הם מסכימים להשליך את יונה אל הים ועם זאת טורחים להבהיר שהם אינם רוצחים – אלוהיו של יונה דורש ממנו לשאת באחריות על מעשיו ועל כן מאלץ אותם לפעול בדרך זו (יונה א:יד).

המלחים משליכים אותו אל הים והסערה דועכת מיד (יונה א:טו). התופעה הזו עושה רושם ניכר מאוד על המלחים עד כדי שהם מקריבים קורבנות לאלוהי העברים:

^{יונה א:טז} וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים יִרְאָה גְדוֹלָה אֶת יְ־הוָה וַיִּזְבְּחוּ זֶבַח לַי־הוָה וַיִּדְּרוּ נְדָרִים.

אם יונה סבר שיעלה בידו לברוח מאלוהיו על-ידי התאבדות בסיועם של המלחים, גם הפעם יעמוד על טעותו.

י־הוה שולח דג

במקום להניח ליונה לטבוע אלוהים שולח דג אדיר ממדים לבלוע אותו:

^{יונה ב:א} וַיְמַן יְ־הוָה דָּג גָּדוֹל לִבְלֹעַ אֶת יוֹנָה...

בדרך הטבע בעלי חיים בולעים דברים כדי לאכול אותם אבל כאן יונה נותר בחיים בדרך נס. אפשר היה להניח כי בשלב זה יונה יתחרט על מעשיו ויבטיח לעשות את רצונו של אלוהים אך הוא נותר בשתיקתו. כעת עליו לעבור שיעור חוויתי נוסף: שלושה ימים במעי הדג (יונה ב:א).

^{יונה ב:א} וַיְהִי יוֹנָה בִּמְעֵי הַדָּג שְׁלֹשָׁה יָמִים וּשְׁלֹשָׁה לֵילוֹת...

לאחר שלושה ימים בתוך מעי הדג פותח יונה סוף סוף את פיו ומתפלל לאלוהיו (פסוק ב). אולם התפילה הזו אינה אלא מזמור תהילים: הודיה על הישועה והבטחות לקורבנות ונדרים בעתיד. יונה אינו מתנצל על שלא שמע בקול אלוהיו ואינו שב בתשובה. אף על פי כן הוא מקבל הזדמנות נוספת שכן מתברר שהדג הוא שליחו של אלוהים, כמו הים ורב החובל שלפניו. אלוהים מצווה על הדג הגדול להקיא את יונה אל היבשה והוא עושה כן (ב:יא). האירוניה אינה פוסחת על הקורא: הדג, בניגוד ליונה, מקשיב לאלוהים ומבצע את שליחותו נאמנה.

עוד חוזר הציווי

פרק ג מסמן את אמצע הסיפור ופותח עם ציווי זהה לזה של פרק א:

^{יונה ג:ב} קוּם לֵךְ אֶל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה וִּקְרָא אֵלֶיהָ אֶת הַקְּרִיאָה אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר אֵלֶיךָ.^[6]

גם הפעם הפסוק הבא פותח באותן שתי מילים "קום לך", אבל הפעם ללא אירוניה שכן יונה מציית:

^{יונה ג:ג} וַיָּקָם יוֹנָה וַיֵּלֶךְ אֶל נִינְוֵה כִּדְבַר יְ־הוָה...

עם זאת אפשר לראות בכתוב רמזים כי יונה מבצע את המשימה בלב חצוי. נראה למשל כי יונה לא גומר את מלאכתו כנדרש. אף שכדי לעבור את כל נינווה דרושים שלושה ימי הליכה יונה עושה רק שליש מן הדרך:

^{יונה ג:ג} ...וְנִינְוֵה הָיְתָה עִיר גְּדוֹלָה לֵאלֹהִים מַהֲלַךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים. ^ג:ד וַיָּחֶל יוֹנָה לָבוֹא בָעִיר מַהֲלַךְ יוֹם אֶחָד וַיִּקְרָא וַיֹּאמַר עוֹד אַרְבָּעִים יוֹם וְנִינְוֵה נֶהְפָּכֶת.

יתר על כן בהכרזתו של יונה אין רמז לחטא או לתשובה וגם הביטוי הנבואי הנפוץ "כֹּה אָמַר יְ־הֹוָה" נעדר ממנה.^[7] ובכל זאת תושבי נינוה מבינים בעצמם את חשיבות הדברים:

^{יונה ג:ה} וַיַּאֲמִינוּ אַנְשֵׁי נִינְוֵה בֵּאלֹהִים וַיִּקְרְאוּ צוֹם וַיִּלְבְּשׁוּ שַׂקִּים מִגְּדוֹלָם וְעַד קְטַנָּם.

על אף היותו חצוי בליבו שליחותו של יונה משיגה את מטרתה. מהר מאוד מגיעים הדברים לאוזניו של המלך והוא מצווה על כל תושבי נינוה לצום ולחזור בתשובה. י־הוה רואה זאת ומתרצה.

סוף סוף: יונה מסביר את מעשיו

אבל יונה אינו שמח בהצלחתו:

^{יונה ד:א} וַיֵּרַע אֶל יוֹנָה רָעָה גְדוֹלָה וַיִּחַר לו.ֹ

בחלק הזה של הסיפור הקורא סוף סוף מתוודע לדבר שהטריד את יונה בשליחות שהוטלה עליו. בפעם הראשונה יונה שופך את תסכולו ומשיב דבר לי־הוה:

^{יונה ד:ב} וַיִּתְפַּלֵּל אֶל יְ־הוָה וַיֹּאמַר אָנָּה יְ־הוָה הֲלוֹא זֶה דְבָרִי עַד הֱיוֹתִי עַל אַדְמָתִי עַל כֵּן קִדַּמְתִּי לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה כִּי יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה אֵל חַנּוּן וְרַחוּם אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה.

ברוב המקומות במקרא התארים כגון "חנון ורחום", "רב חסד" נאמרים לשבח,^[8] ואילו כאן יונה רומז כי במקום אל רחום וחנון קיווה לאלוהי נקמות, אל שיעניש את אנשי נינוה מבלי לתת להם פתח לתשובה.

יונה לא רק מתוסכל מהמאורע. ליונה אין חפץ בחיים שבהם יצטרך לשאת בעול הידיעה כי הציל את נינווה ועל כן הוא מבקש מאלוהיו להמיתו:

^{יונה ד:ג} וְעַתָּה יְ־הוָה קַח נָא אֶת נַפְשִׁי מִמֶּנִּי כִּי טוֹב מוֹתִי מֵחַיָּי.

בדברים אלו יש משום הנגדה סמויה בין יונה ובין אנשי נינוה, לרעתו של יונה: האשורים משנים את דרכיהם כאשר הם למדים שי־הוה אינו מרוצה מהם אף שבשבילם הוא בגדר "אלוהים אחרים". לעומת זאת כאשר יונה מבין כי רצונו סותר את רצון י־הוה, אלוהיו שלו, הוא אינו עושה דבר כדי להשתנות. יתר על כן האשורים מקבלים את הבשורה על גזירת י־הוה מאדם זר שאינו עושה כל מופת לאשש את דבריו ואילו יונה חווה מספר ניסים אישיים ובכל זאת לא משנה את עמדותיו.

יונה נותר בהתנגדותו: סקירת פעולותיו

יונה נשאר איתן בדעתו מתחילת הספר ועד סופו. בפתיחת הספר יונה מנסה לברוח. כשהוא מוצא שאין בכוחו לעשות כן אין הוא חוזר בו או משנה את דרכיו אלא מנסה למות. תחילה הוא מבקש להישלך אל הים ולאחר מכן יושב בדממה במעי הדג הגדול במשך שלושה ימים ורק אז סוף סוף מתפלל.

אבל בתפילה הזו אין חזרה בתשובה. יונה כנראה מבין שי־הוה ישאיר אותו במעי הדג בעודו בחיים עד שימלא את שליחותו. כלומר הקושי, ולא החרטה, הוא שמניע אותו לבסוף לשתף פעולה. מיד לאחר שהוא משתף פעולה הוא חוזר לרצונו הקודם למות.

התגובה המיידית של י־הוה להתנהגות חסרת החרטה ושמא הממורמרת הזו מינימליסטית למדי.

^{יונה ד:ד} וַיֹּאמֶר יְ־הוָה הַהֵיטֵב חָרָה לָךְ.

יונה אינו מגיב לדברי ה', אולי מפני שהוא מבין שאין לו תשובה טובה. מכל מקום הוא הולך ומתיישב מתחת לסוכה במרחק מה מהעיר כדי לחזות בגורלה. יש בו תקווה, כך נראה, שי־הוה יחזור בו מרחמנותו ויהרוס את העיר.

האתגר החינוכי האחרון של אלוהים

פעם נוספת אלוהים בוחר לפעול במעשים ולא במילים (כדרכו של יונה) ומציב בפני הנביא אתגר חינוכי נוסף. קודם לכן שלח י־הוה את הסערה ואת הדג וכעת הוא שולח שלושה דברים זה אחר זה. בשלושתם משתמש הכתוב בשורש שבו השתמש גם לתאר את שליחותו של הדג, מ.נ.י/ה, "לשלוח, לספק, למנות":

א. הקיקיון:

^{יונה ד:ו} וַיְמַן יְ־הוָה אֱלֹהִים קִיקָיוֹן וַיַּעַל מֵעַל לְיוֹנָה לִהְיוֹת צֵל עַל רֹאשׁוֹ לְהַצִּיל לוֹ מֵרָעָתוֹ וַיִּשְׂמַח יוֹנָה עַל הַקִּיקָיוֹן שִׂמְחָה גְדוֹלָה.

תפקיד הקיקיון להצל ולהציל (משחק מילים: " צֵל עַל ראֹשׁוֹ להְַצִּיל לוֹ") את יונה "מֵרָעָתוֹ". להציל את יונה מהשמש בעזרת הצל.

ב. התולעת:

^{יונה ד:ז} וַיְמַן הָאֱלֹהִים תּוֹלַעַת בַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר לַמָּחֳרָת וַתַּךְ אֶת הַקִּיקָיוֹן וַיִּיבָשׁ.

ג. רוח הקדים:

^{יונה ד:ח} וַיְהִי כִּזְרֹחַ הַשֶּׁמֶשׁ וַיְמַן אֱלֹהִים רוּחַ קָדִים חֲרִישִׁית וַתַּךְ הַשֶּׁמֶשׁ עַל רֹאשׁ יוֹנָה וַיִּתְעַלָּף...

לאחר שאלוהים מזמן ליונה את שלושת הדברים האלו יונה חוזר על משאלתו הקודמת למיתה:

^{יונה ד:ח} ...וַיִּשְׁאַל אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת וַיֹּאמֶר טוֹב מוֹתִי מֵחַיָּי.

אלו הן המילים ששימשו את יונה קודם לכן כדי להביע את חוסר שביעות רצונו מסליחתו של אלוהים לנינווה (יונה ד:ג). אולם הפעם תגובתו השלילית אינה נובעת ממחלוקת רעיונית: יונה פשוט נמצא במצוקה גופנית בשל החום וחוסר הצל בחוץ בעודו ממתין לראות מה יקרה עם נינוה. י־הוה משיב בדיוק באותן המילים של תשובתו הקודמת (ד:ד) אך מוסיף ביטוי אחד חדש:

^{יונה ד:ט} וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל יוֹנָה הַהֵיטֵב חָרָה לְךָ עַל הַקִּיקָיוֹן...

בניגוד לפעם הקודמת ובניגוד לדרכו עד כה יונה אינו שותק אלא עונה ישירות על השאלה:

^{יונה ד:ט} ...וַיֹּאמֶר הֵיטֵב חָרָה לִי עַד מָוֶת.

זהו רגע לפני חתימת הספר וכעת, לראשונה, י־הוה נוזף ביונה ומגלה לו מה דעתו על יחסו לתושבי נינוה:

^{יונה ד:י} וַיֹּאמֶר יְ־הוָה אַתָּה חַסְתָּ עַל הַקִּיקָיוֹן אֲשֶׁר לֹא עָמַלְתָּ בּוֹ וְלֹא גִדַּלְתּוֹ שֶׁבִּן לַיְלָה הָיָה וּבִן לַיְלָה אָבָד. ^ד:יא וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר יֶשׁ בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם אֲשֶׁר לֹא יָדַע בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ וּבְהֵמָה רַבָּה.

זוהי תוכחה אירונית עוקצנית: יונה אינו זועם על הפן המוסרי במותו של הקיקיון אלא כועס על ההשלכות של מות הקיקיון – קודם היה לו נוח ועכשיו חם לו. י־הוה משתמש באירוניה באבלו של יונה על הקיקיון כדי להראות לו שכשל לראות את הדברים מנקודת המבט האלוהית.

אנשי נינוה אינם רק אויביו של יונה (=ישראל) אלא גם אנשים בזכות עצמם. אלוהים מוכן להשמידם אבל מעדיף שיחיו אם יפסיקו את חטאיהם החמורים. על יונה לפרוץ את גבולות האהבה האינטרסנטית שגילה כלפי הקיקיון ולנסות לראות בבני האדם ובבעלי החיים של נינוה מעשי ידיו של אלוהים ובעלי ערך בזכות עצמם.

שיטתו החינוכית של י־הוה

לאורך הספר י־הוה מגיב להתנהגויות הבעייתית של יונה במעשים. כאשר יונה בורח, הוא שולח סערה; כאשר יונה מנסה לטבוע הוא שולח את הדג. כאשר יונה שב ליבשה הוא חוזר על הציווי מבלי להזכיר את מעשיו הקודמים של יונה.

נוכח מעשיו של יונה ותלונתו המילולית של יונה י־הוה מגיב בשאלה "ההיטב חרה לך" ותו לא. כשיונה מתעלם מהשאלה ומתיישב בסוכה, י־הוה שולח את הקיקיון, את התולעת ואת רוח הקדים. רק בשלב זה, כשיונה מתלונן פעם נוספת, י־הוה מסביר לו מדוע שגה לאורך כל הדרך.

התגובות הקודמות של י־הוה היו מעשים ולא דיבורים. י־הוה מתעלם מהתפרצויותיו של יונה ומגיב במילים רק לאחר שהציב אותו בעמדה שגרמה לו להתפכח. המוטיב הזה מדגיש את המסר החינוכי של הספר. אלוהים מעמיד את יונה בפני שורה של אתגרים או התנסויות שנועדו לחנך אותו (או "ללמד אותו לקח") מבלי להטיף לו ומגלגל את המאורעות עד מות הקיקיון באופן כזה שיחווה את שדרוש לו כדי להצליח להבין את המסר האלוהי.

התנהגותו של י־הוה היא יישום (או פרשנות) של אמרת חוכמה מספר משלי:

^{משלי כב:ו} חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה.

במילים אחרות, יש להדריך את הילד בהתאם לאישיותו וליכולותיו. יונה מתקשה לשמוע את המסר האלוהי, ולכן י־הוה ממשיך לדחוף אותו בכיוון הנכון, גורם לו לפעול נכונה, ובסופו של דבר מנצל את הרגע הנכון ביותר כדי לנסות ללמד אותו את המסר. בלשון הדיבור, "אלוהים דיבר אל יונה בשפה שהוא מסוגל להבין".

שיעור ליונה או לנו

הספר מסתיים בתוכחה של י־הוה. הכתוב אינו מגלה לנו כיצד אם ואיך הגיב יונה. כיוון שהתגובה הנפוצה ביותר של יונה בספר היא שתיקה ייתכן שהסיום הזה רומז שגם כאן לא הגיב. ייתכן אפוא כי הספר רוצה לומר לנו שעם כל מאמציו של י־הוה ללמד את יונה את המסר של השיעור נכשל. בעיני יונה אין מקום לתשובה ולחרטה. אם כן יונה הוא בעצם האנטי-גיבור של הספר הנושא את שמו – ואולי אף ראוי לתואר קנאי או קיצוני.

י־הוה משתמש בכל אמצעי אפשרי כדי להשיב את יונה מדרכיו הקיצוניות, כולל דוגמאות חיות: המלחים עושים תשובה; אנשי נינוה עושים תשובה; אלוהים עצמו מגלה רחמים וסלחנות. בניגוד לכל אלה העובדה שיונה דואג לשלום הקיקיון אך לא לשלומם של בני אדם בלתי נסבלת מבחינה מוסרית, ועל רקע הניגודיות החריפה הזו קשה להאמין שלא יצליח לקלוט את המסר האלוהי. אחרי שקיבל כל הזדמנות אפשרית הכישלון הוא כישלונו שלו ולא של י־הוה. על כל פנים גם אם המסר של י־הוה נעלם מעיניו של יונה אין הוא נעלם מעיניו של קהל הקוראים.

במישור הסיפורי השיעור החינוכי של י־הוה מכוון ליונה אך העלאתו של הסיפור על הדף מביאה אותו גם לאוזניהם של הקוראים. גם אנחנו אמורים להפנים את המסר הזה: 1. אלוהים הוא אלוהי העמים כולם; 2. אלוהים רחום; 3. דרכי תשובה לא ננעלו.

המסר של יונה ליום הכיפורים

ספר יונה נקרא בהפטרה של תפילת מנחה ביום הכיפורים (בבלי מגילה לא:א). התלמוד אינו מסביר מדוע נבחר דווקא ספר זה להפטרה אולם הרב שמחה מוויטרי (המאה ה-11) כותב שטעם הדבר הוא "משום תשובת אנשי נינוה".^[9] הסבר דומה בהרחבה קלה עולה אצל הרב אליעזר בן יואל הלוי (ראבי"ה, בערך 1140–1225), "שהוא מענין התשובה".^[10]

ניסוח מעניין של הפרשנות זו מופיע בספר הדרשות של הרב יהושע אבן שועיב (ראשית המאה ה-14):

ולכן באה נבואת יונה בן אמיתי להורות, כי השם יתברך 'רחמיו על כל מעשיו' (תהילים קמה:ט), ואפילו על אומות העולם כל שכן בישראל, ולכן אנו מפטירין אותה בזה היום בשעת מנחה שהיא שעה רצויה (דרשה ליום הכיפורים).

השיטה המשמשת לחנך את יונה – למידה דרך מעשים – מכוונת גם לגיבור הספר וגם אל הקורא. הקשר שלה ליום כיפור טמון באמירה המפורשת של הספר כי י־הוה מעדיף מחילה ותשובה על פני עונש ונקמה.

למרבה האירוניה, יונה עצמו איננו מצליח להפנים את האמירה הזו אף שלאורך כל הספר י־הוה פועל להביאו לתשובה ונמנע מלהענישו או אפילו לנזוף בו על מרדנותו. האירוניה הזו נעלמת מעיניו של הגיבור אבל אסור שתעלם מעיניו של קהל הקוראים. כך יוכלו לפתוח את ליבם למסר הזה ולשפר דרכם.