בצלאל בן אורי והעדר כוחם של האלים הזרים

תכונותיו הייחודיות של בצלאל

בספר שמות לה–לו אנו פוגשים את אחת הדמויות החידתיות ביותר בתורה: בצלאל, האומן והאדריכל המפקח על בניית המשכן. בצלאל מתואר כאדם ששורה עליו רוח האל ושבקי  במלאכות רבות:

^{שמות לה:לא} וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחׇכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכׇל־מְלָאכָה.

יצירתו של בצלאל מעידה על יכולותיו של האיש. המשכן מתואר כמבנה נעלה על כל מבנה אחר מעשה ידי אדם. החוקרים מצביעים על השבחים יוצאי הדופן המיוחסים לבצלאל בספר שמות (לה:לא-לב): הוא ניחן במקוריות (וְלַחְשֹׁב מַֽחַשָׁבֹת), וכמו-כן "בְּחׇכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת" ובמידות שמעל לטבע (וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים).^[1]

ואכן, יש משהו "על טבעי" בבצלאל, והתיאור הייחודי והמופלג של תכונותיו מעורר שאלות: מיהו בצלאל? מדוע הוא מתואר באופן כזה בספר שמות? מה טיב יחסיו עם ה'?

יצירתיות אנושית במקרא

במה שקשור בתחום היצירה, המקרא מעיד על מתח בין האל ובני האדם. על פי רוב הספרות המקראית אינה מייחסת לאדם אפשרות להיות יצירתי ומקורי. ידע שמקורו בשכל האנושי העצמאי ולא הותקן בידי ה' הוא "טעות, במקרה הטוב, ובמקרה הרע, כפירה נגד האל".^[2] המקרא מביע חשדנות לגבי האומנות האנושית, ובפרט לגבי חרושת המתכת, שבאמצעותה ניתן ליצור אלילים ופסלונים.^[3]

בצלאל, המתואר כחרש נחושת (שמות לו: לב) וכיוצר מלאכת מחשבת ("מַעֲשֵׂ֥ה חֹשֵׁ֛ב" – שמות לו:לה), עשוי היה לגלם את המתח הכרוך בעשייה היצירתית, המדאיגה כל כך את סופרי המקרא. והנה, תיאורו של בצלאל בשמות כה–כו אינו רומז לכך. בצלאל מוצג כאומן עילאי, מורם מעם, מוכשר במגוון תהליכי יצירה, ובעל יכולת לשמש דוגמה ולהנחות אחרים: "וּלְהוֹרֹ֖ת נָתַ֣ן בְּלִבּ֑וֹ" (לה:לד).^[4]

יחסיו של ה' עם בצלאל

 במקום אווירת מתח או יחסי תחרות עם אלוהים, הטקסט מדגיש את האופי המיוחד של הקשר בין בצלאל לאלוהים, כפי שעולה מדברי הצגתו לעם:

^{שמות לה:ל} וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רְאוּ קָרָא יְהוָה בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה. 

תיאורו של בצלאל בשמות לה–לו הוא חזרה על תיאור קודם של בצלאל בפי ה', בפרק לא:א–ה. שם ה' מצהיר באוזני משה  "רְאֵ֖ה קָרָ֣אתִֽי בְשֵׁ֑ם בְּצַלְאֵ֛ל" (לא:ב), ויוצק אינטימיות למערכת היחסים עם בצלאל. ה' "קורא" "בשמו" של מישהו רק בשני מופעים נוספים אחרים במקרא: כאשר הוא מכריז על שמו שלו (שמות לג: יח), וכשהוא "קורא" לעם ישראל בשמו (ישעיהו מג:א). לצד הפסוקים המורים על יחסים מיוחדים עם העם, ישראל, שה' קורא להם, כך תיאור הקריאה לבצלאל בשמו מעיד על הקירבה אליו.

זיהוי המשמעות המילולית של שמו של בצלאל בן אורי – "בְּצֵל האל, בנו של האור שלי" – מחזק את הטיעון בדבר הקשר המיוחד בין ה' ובצלאל. יתרה מכך, הצהרתם של משה ושל ה' (שמות לה:ל/ שמות לא:ב) כי ה' "מילא" את בצלאל "ר֣וּחַ אֱלֹהִ֑ים" מציבה את בצלאל בשורה אחת עם גלריה מצומצמת של דמויות מקראיות, ש"ר֣וּחַ אֱלֹהִ֑ים" נחה עליהם, ובהם יוסף, שאול, יחזקאל ודניאל.^[5]

לצד משמעות שמו, בתיאור בצלאל בשמות לה–לו נרמזת "אינטימיות יוצאת דופן בין ה' ובין דמות זו, שאילולא כן הייתה נותרת סתומה ומעורפלת", כפי שכתב מארק ס' סמית.^[6]

הסבר לכישוריו יוצאי הדופן של בצלאל

פרשנים במהלך הדורות הצביעו על כישוריו יוצאי הדופן של בצלאל המתוארים בטקסט והעלו שאלות באשר לזהותו. כך למשל באוסף המדרשים של שמות רבה  מסופר שה' בחר בבצלאל עוד בימי בראשית (מ:ב).^[7]

הסרת התיאור העל-טבעי

בספרו קדמוניות היהודים (המאה הראשונה לספירה), יוספוס פלביוס שכתב את תיאור הטלת המשימה על בצלאל. בתוך כך הוא הסיר את קריאת ה' לבצלאל:

...העמיד [משה] במצות א-להים אמנים על המלאכה... ואלה שמותם...בצלאל בן אורי ממטה יהודה בן-בנה של מרים אחות המצביא, ואהליאב בן אחיסמך למטה דן (קדמוניות ג 104–105).^[8]

בעוד שבמקרא ה' בוחר את האדריכלים לבניין, על פי קדמוניות (ג, 104) משה הוא שמינה אדריכלים "במצות אלוהים", ובכך בצלאל הופך מאומן מחונן וייחודי לחבר בצוות אדריכלים, שנבחרו על ידי בן אנוש.^[9] ייתכן שיוספוס עשה זאת מתוך חשש שהתיאור יוצא הדופן של בצלאל בשמות יעורר השוואות בינו ובין אלים רומיים-יווניים.^[10]

בצלאל כחכם רב-אומן

בפירושו לספר שמות, לא:ג, מציין אברהם אבן עזרא, פרשן המקרא מימי הביניים (1089–1164), שבצלאל היה

...מלא כל חכמה וחשבון, ומדות, וערכים, ומלאכת השמים וחכמת התולדת, וסוד הנשמה. והיה לו יתרון על כל אנשי דורו...

על פי ההסבר הזה בצלאל היה פשוט מלומד רב-אומן.

בצלאל אבי האומנים

החוקר הפרוטסטנטי בן המאה ה-20 מרטין נות' מסביר בספרו (באנגלית) "היסטוריה של מסורות החומש" כי התיאור של בצלאל מורה על-כך שהיה אבי משפחה חשובה שחיה בימי בית שני.^[11] בדומה לכך, רונאלד א' קלמנס מציע שבצלאל ואהליאב היו אבות מייסדים של גילדות אומנים.^[12]

כת'ר הישראלי

הפרשן היהודי אומברטו (ר' משה דוד) קאסוטו בן המאה ה-20 הציע קריאה מנקודת מבט היסטורית-ביקורתית לגבי דמותו של בצלאל. קאסוטו עמד על נקודות הדמיון בין בצלאל ובין אל האומנות האוגריתי, כת'ר וח'סס. על פי עלילות בעל וענת, האל יָם הטיל על כת'ר וח'סס לבנות לו ארמון; אך לאחר שבעל וענת הביסו את יָם, בנה כת'ר וח'סס בסופו של דבר את הארמון לבעל. קאסוטו רואה בדמותו של בצלאל חלופה לכת'ר וח'סס, ומפרש את הטקסט המקראי כביקורת על האגדות הכנעניות ועל ריבוי האלים שבהן.^[13]

אין להקל ראש בהקבלה בין בצלאל וכת'ר וח'סס. חוקרים נוספים עמדו על הדמיון בין דמותו של בצלאל ובין תיאוריו של אל האומנות, המופיעים במיתוס האוגריתי של בעל וענת.^[14] בדומה לבצלאל, מנעד כישרונותיו של כת’ר וח’סס כולל את כל האומנויות, וגם הוא, כמו בצלאל, בונה בית לאלוהות – לאל הפוריות הכנעני, בעל – הדד.

בנוסף על-כך, תאריו של כת'ר וח'סס מקבילים לתארים שהוענקו גם לבצלאל:^[15] כמו בצלאל, גם כת'ר וח'סס ידוע כ"החכם" (חס-Ḫss); וכמו בצלאל, שנודע כחרש באבן, בעץ ובמתכות גם יחד, כת’ר וח’סס מכונה "המיומן" (באוגרית: חרש יד-ḫrš yd).

העדר כוחם של האלים הזרים

רוב היהודים (וגם מי שאינם יהודים) רואים בתורה טקסט מונותאיסטי, שנוצר על-ידי עם בעל אמונה מונותאיסטית. אולם חוקרים מוצאים עקבות פוליתאיזם או הֶנותאיזם (פולחן אל אחד מבלי לדחות את אפשרות קיומם של אלים אחרים), בתוך טקסטים מקראיים. דמותו של בצלאל מספקת הצצה אל תפיסה דתית שרווחה באזור סוריה-פלשתינה החל מאמצע האלף השני לפנה"ס, ועד אמצע האלף הראשון לפנה"ס, התקופה שבה נכתב רוב הטקסט המקראי.^[16] מדובר בהירארכיה מרובעת שחילקה את האלוהויות לפי תפקידים: אלוהות המשמשות מקור סמכות, אלוהות בעלות תפקיד פעיל בעולם, אלוהות של יצירה ואומנות ואלוהות המשמשות מעין "שליחות" למשימות פשוטות יותר. חלוקה זו שיקפה את ההירארכיה האנושית באותה תקופה, שכללה אצולה גבוהה, משרתי מלוכה, אומנים מיומנים ועבדים.

אנו מוצאים עקבות פוליתאיזם או הֶנותאיזם (פולחן אל אחד מבלי לדחות את אפשרות קיומם של אלים אחרים), בתוך טקסטים מקראיים, ותיאורו של בצלאל מאפשר לנו הצצה אל הסביבה הדתית הזו. מונחים אלה, המתארים בהקשר אחר את האלילים האומנים האוגריתיים, משמשים במקרא לתיאור אומן אנושי.

כותבי התורה (והמקרא בכלל) שאפו להדגיש את עליונותו של ה' ואת מעמדו כאל החזק ביותר בהירארכיה שמיימית קיימת. רק בטקסטים מאוחרים יותר (למשל, בישעיהו, פרקים מ–סו) הטקסט מדגיש את הרעיון של קיומה הבלעדי של אלוהות אחת בלבד.

מ"ד קסוטו צדק כנראה כשכתב: "התכונות שהיו הכנענים מייחסים לאל זה, כת'ר וח'סס... מיוחסות כאן" לבן אנוש שזכה בחסד האל: בצלאל.^[17] הצעד שנוקטים כותבי ספר שמות כאשר הם מייחסים תכונות "אלוהיות" לאומן אנושי נועד לרמוז על נחיתותם של האלילים הזרים.

תהליך היווצרות המונותאיזם

תיאורו של בצלאל הוא רק נדבך אחד במהלך ספרותי רחב שביקש להעלות את ה' לפסגת ההירארכיה השמיימית הרווחת. בספרים שמעבר לחמשת חומשי התורה מוזכרות שלוש התכונות שהוענקו לבצלאל לצורך בניית המשכן (חוכמה, תבונה, וכושר טכני – "דעת כל מלאכה") כתכונותיו של ה', שבעזרתן בנה את העולם. כפי שכתוב בספר משלי:

^{משלי ג:יט} יְ־הֹוָה בְּחׇכְמָה יָסַד אָרֶץ כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה. ^ג:כ בְּדַעְתּוֹ תְּהוֹמוֹת נִבְקָעוּ... 

במקום אחר, בספר ישעיהו, מכריז ה':

^{ישעיהו נד:טז} (הן) [הִנֵּה] אָנֹכִי בָּרָאתִי חָרָשׁ נֹפֵחַ בְּאֵשׁ פֶּחָם וּמוֹצִיא כְלִי לְמַעֲשֵׂהוּ.

התנ"ך קובע שה' הוא מקור היצירתיות האנושית. הוא, ולא כל אלוהות אחרת, "מחוֹנֵן". או בלשון ספר שמות לה–לו, ה' "ממלא" את בני האדם ברוח חוכמה, בינה ודעת-מלאכה. כלומר, על פי המקרא, ה' הוא האלוהות היוצרת היחידה, ויצירת המופת שלו היא העולם עצמו.