האם חוקי הכשרות במקרא נועדו להבדיל בין ישראל והעמים?

מצוות הקדושה

פסוקי הפתיחה של ויקרא יט קובעים טון מסוים – לא רק עבור שני הפרקים שאחריהם, אלא גם עבור חלק שלם בתורה המכונה בקרב חוקרי המקרא "קובץ/ספר/רובד הקדושה". זוהי שכבה מובחנת, מאוחרת יחסית, של המקור הכהני. רובד הקדושה כולל את פרקים יז-כו של ספר ויקרא וכן קטעים מתוך פרקים אחרים.^[1]

^{ויקרא יט:א} וַיְדַבֵּ֥ר יְ־הֹוָ֖ה אֶל מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: ^יט:ב דַּבֵּ֞ר אֶל כָּל עֲדַ֧ת בְּנֵי יִשְׂרָאֵ֛ל וְאָמַרְתָּ֥ אֲלֵהֶ֖ם קְדֹשִׁ֣ים תִּהְי֑וּ כִּ֣י קָד֔וֹשׁ אֲנִ֖י יְ־הֹוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם:

בעוד הרבדים הקדומים של המקור הכהני (P) מתמקדים בעיקר בכהנים עצמם, הפסוקים הללו משקפים מגמה אחרת ופונים לכלל ישראל. זו המגמה של רובד הקדושה הקורא לעם כולו "קדושים תהיו".^[2]

פרשנות חז"לית: פרושים היו

מה פירוש הקריאה הזו? הפירוש הקדום ביותר של חז"ל לספר ויקרא, הידוע בשם סִפרא (נערך ככל הנראה במאה ה־3 לספירה), מציע בראשית דבריו לפרשת קדושים פרשנות פשוטה:

”קדושים תהיו“ – פרושים היו.

במילים אחרות, בני ישראל וממשיכיהם היהודים צריכים להבדיל עצמם מנוכרים. השימו במונח "פרושי" מלמד שייתכן שיש להִבָּדֵל גם מיהודים שאינם אדוקים מספיק.

פרשנות הסִפרא מתאימה היטב לפסוקים בויקרא כ העוסקים במעשי עבודה זרה ועריות שהכתוב מזהה עם נוכרים – במקרה הזה המצרים והכנענים (ויקרא כ:א-יד; ראו גם ויקרא יח). כך מסכם הכתוב את הקטע הזה:

^{ויקרא כ:כב} וּשְׁמַרְתֶּ֤ם אֶת כָּל חֻקֹּתַי֙ וְאֶת כָּל מִשְׁפָּטַ֔י וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם וְלֹא תָקִ֤יא אֶתְכֶם֙ הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֨ר אֲנִ֜י מֵבִ֥יא אֶתְכֶ֛ם שָׁ֖מָּה לָשֶׁ֥בֶת בָּֽהּ: ^כ:כג וְלֹ֤א תֵֽלְכוּ֙ בְּחֻקֹּ֣ת הַגּ֔וֹי אֲשֶׁר אֲנִ֥י מְשַׁלֵּ֖חַ מִפְּנֵיכֶ֑ם כִּ֤י אֶת כָּל אֵ֙לֶּה֙ עָשׂ֔וּ וָאָקֻ֖ץ בָּֽם: ^כ:כד₁ וָאֹמַ֣ר לָכֶ֗ם אַתֶּם֘ תִּֽירְשׁ֣וּ אֶת אַדְמָתָם֒ וַאֲנִ֞י אֶתְּנֶ֤נָּה לָכֶם֙ לָרֶ֣שֶׁת אֹתָ֔הּ אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָ֑שׁ

במילים אחרות, אם בני ישראל רוצים להשאר בארץ הם חייבים לנהוג בצורה שונה מיושביה הקודמים. פסוק כד מסכם:

^{ויקרא כ:כד₂} אֲנִי֙ יְ־הֹוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר הִבְדַּ֥לְתִּי אֶתְכֶ֖ם מִן הָֽעַמִּֽים:

בקצרה, קדושה טומנת בחובה היבדלות, מוּבחנוּת.

הקדושה שבהבחנה בין מזונות

ואולם, בפסוקים הבאים עובר הכותב מיחסי מין לאוכל, ובעיקר לחוקי הכשרות שתוארו בפרוטרוט גם בויקרא יא (רובו של פרק יא שייך לרובד הקדושה; גרסה של החוקים הללו מופיעה גם בדברים יד.)^[3]

^{ויקרא כ:כה} וְהִבְדַּלְתֶּ֞ם בֵּֽין הַבְּהֵמָ֤ה הַטְּהֹרָה֙ לַטְּמֵאָ֔ה וּבֵין הָע֥וֹף הַטָּמֵ֖א לַטָּהֹ֑ר וְלֹֽא תְשַׁקְּצ֨וּ אֶת נַפְשֹֽׁתֵיכֶ֜ם בַּבְּהֵמָ֣ה וּבָע֗וֹף וּבְכֹל֙ אֲשֶׁ֣ר תִּרְמֹ֣שׂ הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר הִבְדַּ֥לְתִּי לָכֶ֖ם לְטַמֵּֽא: ^כ:כווִהְיִ֤יתֶם לִי֙ קְדֹשִׁ֔ים כִּ֥י קָד֖וֹשׁ אֲנִ֣י יְ־הֹוָ֑ה וָאַבְדִּ֥ל אֶתְכֶ֛ם מִן הָֽעַמִּ֖ים לִהְי֥וֹת לִֽי:

בשונה מן הפסוקים הקודמים, התיאור הזה לא מדבר על יצירת חייץ בין בני ישראל והגויים. במקום זאת פסוק כה מורה על בני ישראל לנהוג בדומה לאלוהים – להבחין בין בעלי חיים ממש כפי שהאל מבחין בין בני אדם. יעקב מילגרום, אחד החוקרים החשובים ביותר של ספר ויקרא, ניסח זאת כך:

"ממש כפי שהאל צמצם את בחירתו בכל העמים לכדי בחירה בעם אחד, כך מחויב ישראל לצמצם את מבחר בעלי החיים העומדים לרשותו לאכילה לכדי קומץ קטן של בעלי חיים שהתיר לו האל".^[4]

אם כך, האם ספר ויקרא רואה ב"שמירת כשרות" (מונח אנכרוניסטי) אמצעי להפרדה בין ישראל והעמים? חוקרים רבים – הן מהאסכולה הביקורתית והן מהאסכולה המסורתית – יענו על כך: "כן!" במילותיו של מילגרום, "ההפרדה של בעלי החיים לטהורים ולטמאים היא הן דגם והן לֶקַח לעם ישראל להפריד את עצמו מהעמים."^[5]

אני לעומת זאת רוצה לטעון אחרת: שמירת כשרות אכן עשויה לשמש דגם טוב לייחודיות הנבדלת שאלוהים רואה בבני ישראל, אבל בפועל היא כמעט ולא יצרה הפרדה בין בני ישראל ובין שאר יושבי שדרת ההר המרכזית של ארץ כנען. התפריט של הישראלים ושכניהם היה ברובו אותו התפריט ואין ספק שהמחברים של רובד הקדושה הבחינו בזאת. זו הסיבה שלא מתואר בפסוק כה שום ניגוד בין נוהגי האכילה של ישראל ושל הכנענים.

הפוטנציאל החבוי של חוקי הכשרות המקראיים ליצירת הפרדה בין המצייתים להם ובין אלו שאוכלים אחרת בא לידי ביטוי לראשונה רק בתקופה ההלניסטית, אחרי כיבוש יהודה בידי אלכסנדר הגדול בשנת 332 לפני הספירה, זמן רב אחרי שחוברה התורה.

המגבלות על הבשר – לא עוֹל של ממש ולא שונה מהכנענים

כפי שמילגרום עצמו מציין, חוקי הכשרות של ספר ויקרא נוגעים אך ורק לסוג מסוים של מזון – בשר – מזון שרוב האנשים בישראל הקדום יכלו להרשות לעצמם רק כמה פעמים בשנה.^[6] כלומר, החוקים הללו לא באמת יכלו לשמש בתור "דגם ולֶקַח" לכלל האוכלוסייה.

גם הממצאים הארכאולוגיים מלמדים שהרוב הגדול של צריכת הבשר באזור ממילא עמדה במבחן החוק המקראי. וולטר ג' יוסטון מסכם, כי ההיצמדות לנורמות המתוארות בתורה "לא דרשה שינויים משמעותיים לעומת הרגלי הפולחן והאכילה הכלליים של יושבי הארץ וסביבותיה, לכל הפחות מראשית תקופת הברונזה התיכונה".^[7]

התורה אוסרת בצורה מפורשת על אכילת חזיר, אבל היא משתמשת באותה הלשון בדיוק כדי לאסור אכילה של שפן סלע, חית בר המתגוררת באזורים סלעיים מרוחקים, כזו שבני אדם בוודאי לא ניזונו ממנה דרך קבע. תשומת הלב המיוחדת לחזיר ולשפן, יחד עם הגמל והארנבת, לא נבעה מכך שהם היו רכיב נפוץ בתפריט הכנעני. מסתמן יותר כי הכתוב מתייחס אליהם במפורש כיוון שהם עומדים רק בקריטריון אחד מתוך השניים המתירים חיה למאכל – העלאת גרה או הפרסת פרסה (ויקרא יא:ד-ז).^[8]

אכילה משותפת עם נוכרים במקרא: אין שום בעיה

סיפורי המקרא רחוקים מלעודד היבדלות בענייני מזון. סיפורים רבים מתארים את גיבורי התנ"ך אוכלים בנונשלנטיות יחד עם נוכרים, בין אם הם עצמם הכינו את האוכל ובין אם הנוכרים. בתורה עצמה אפשר למצוא את אברם (בראשית יד:יח), יצחק (בראשית כו:ל) ויעקב (בראשית לא:מו, נה) עושים זאת, וכן את משה, אהרן וזקני ישראל (שמות יח:יב).

בספר דברים אלוהים אף מורה לבני ישראל לקבל אוכל מאומות זרות במשך מסעם במדבר (דברים ב:ו, והשוו ב:כח). כאשר הכתוב בבראשית מתאר את סידורי הישיבה של יוסף ואחיו הסועדים יחד במצרים, הוא מסביר "כִּי֩ לֹ֨א יֽוּכְל֜וּן הַמִּצְרִ֗ים לֶֽאֱכֹ֤ל אֶת־הָֽעִבְרִים֙ לֶ֔חֶם כִּֽי־תוֹעֵבָ֥ה הִ֖וא לְמִצְרָֽיִם" (בראשית מג:לב).^[9] לעומת המצרים, נראה כי העברים עצמם לא הפגינו שום התנגדות לאכול עם נוכרים.

הימנעות ממאכלי גויים בתקופה ההלניסטית

רק בספר דניאל, החיבור האחרון שנכנס לקאנון המקראי, נמנע הגיבור ממזון שהוגש לו מידי מלך מן הגויים, למרות שבמזון הזה לא נכלל אף סוג של בשר שנאסר בתורה:

 ^{דניאל א:ח} וַיָּ֤שֶׂם דָּנִיֵּאל֙ עַל לִבּ֔וֹ אֲשֶׁ֧ר לֹֽא יִתְגָּאַ֛ל בְּפַתְבַּ֥ג הַמֶּ֖לֶךְ וּבְיֵ֣ין מִשְׁתָּ֑יו וַיְבַקֵּשׁ֙ מִשַּׂ֣ר הַסָּרִיסִ֔ים אֲשֶׁ֖ר לֹ֥א יִתְגָּאָֽל:

מנגד, טקסט מקראי קדום יותר מדווח על יהויכין מלך יהודה שאכל אוכל ששלח לו מלך כזה:

^{מלכים ב כה:כט₂} וְאָכַ֨ל לֶ֧חֶם תָּמִ֛יד לְפָנָ֖יו כָּל יְמֵ֥י חַיָּֽיו: ^כה:ל וַאֲרֻחָת֗וֹ אֲרֻחַ֨ת תָּמִ֧יד נִתְּנָה לּ֛וֹ מֵאֵ֥ת הַמֶּ֖לֶךְ דְּבַר י֣וֹם בְּיוֹמ֑וֹ כֹּ֖ל יְמֵ֥י חַיָּֽו:

דניאל הוא אחד מכמה חיבורים בני התקופה ההלניסטית שגיבוריהם "עושים עניין" מהימנעות מאכילה של מאכל גויים. בתוספות למגילת אסתר, שחוברו בסוף המאה השנייה או בתחילת-אמצע המאה הראשונה לפני הספירה, אסתר מדגישה בנחרצות כי לא סעדה משולחנו של המן או שתתה יין נסך (תוספות למגילת אסתר, תוספת ג: 28).^[10]

בספר היובלים שבספרות החיצונית (נכתב באמצע המאה השנייה לפני הספירה) אברהם מצווה על יעקב "הִבָּדֵל מהגויים ואל תאכל אִתָּם" (כב:טז), נורמה שלא הייתה מוכרת למחברי ספר בראשית.

הגנה מפני התבוללות

העניין העומד על הפרק בחיבורים כמו ספר דניאל, התוספות למגילת אסתר וספר היובלים הוא לא הציות לחוקי הכשרות של ספר ויקרא אלא שאיפה חסרת תקדים להפריד בין יהודים וגויים. השאיפה הזו נולדה בתקופה ההלניסטית ולא בכדי – בפני יהודי הימים ההם נפתחה הדרך אל היווניוּת, שכללה אימוץ של נורמות תרבות הלניסטיות ובתוכן נורמות אכילה.

אומות שלמות "יֵעָלְמוּ מכוח שאיפתם של המעמדות העליונים שלהן להפוך ליוונים", מציין סת' שוורץ. שוורץ מציע כי זאת בדיוק הייתה כוונתם של כמה יהודים בשנים שהובילו למרד המכבים.^[11] הקו המפריד שבין ישראל והעמים היה פרוץ באופן חסר תקדים, וכתוצאה מכך התעוררו היהודים ליצור איסורי מאכל חדשים ולפרש מחדש את האיסורים הישנים בצורה שתחזק את תחושת הנבדלות היהודית.

אין זה צירוף מקרים שהחיבורים הקדומים ביותר שמשתמשים בהימנעות מאכילת חזיר כנייר לקמוס לזהות יהודית הם ספרי המכבים (מכבים ב ו:יח-ז:מב; השוו עם מכבים א א:מז, סג). זאת בניגוד לתקופה שקדמה להלניזם, בה שמירת הכשרות לא הייתה כרוכה בהפרדה בין ישראל ושכניו.

"המבדיל בין ישראל לעמים" – כשרות כחיקוי האל

סביר יותר כי החוקים בספר ויקרא נועדו להבטיח שבני ישראל יאכלו בשר בצורה דומה לאלוהיהם, כלומר ייזונו מבעלי חיים הדומים לבעלי החיים העולים על המזבח.^[12] אם נחזור ונקרא בויקרא כ:כד-כה נמצא שאלוהים עצמו הוא האחראי על ההיבדלות של עם ישראל: "וְהִבְדַּלְתֶּ֞ם בֵּֽין הַבְּהֵמָ֤ה הַטְּהֹרָה֙ לַטְּמֵאָ֔ה...וִהְיִ֤יתֶם לִי֙ קְדֹשִׁ֔ים כִּ֥י קָד֖וֹשׁ אֲנִ֣י יְ־הֹוָ֑ה וָאַבְדִּ֥ל אֶתְכֶ֛ם מִן הָֽעַמִּ֖ים לִהְי֥וֹת לִֽי." לפי הפסוקים חוקי הכשרות כלל לא נתפסים כדרך לקידום המטרה הזו. ציות לחוקים הללו הופך את בני ישראל לדומים לאלוהיהם, שהרי אז גם ישראל וגם אלוהיו מבדילים בין סוגים שונים של חיות/עמים. לא זו אף זו, ההימנעות ממאכלים טמאים היא זו ששומרת על בני ישראל במצב המוביל לקדושה.

הקדושה מנקודת המבט של חוקי הכשרות המקראיים

אם אין קשר מהותי בין היבדלות ובין כשרות אזי גם אין קשר מהותי בין היבדלות ובין קדושה. אחרי הכל רובד הקדושה מקשר במפורש בין חוקי הכשרות ובין הקדושה הן בויקרא כ:כו והן בפירוש שלו לחוקים הללו (יא:מד-מה). לעיתים הקדושה כורכת עימה היבדלות, אך לא תמיד.

נראה כי רש"י הבחין בכך:

קדשים תהיו – הוו פרושים מן העריות ומן העבירה.

אף כי נראה שהסִפרא מסביר את ההוראה הפותחת של פרשתנו כציווי על "פרישוּת" מכל הבחינות, רש"י מגביל את הפרשנות הזו למרחבים מסוימים בתוך ההתנהלות האנושית.

מנקודת המבט של חוקי הכשרות, "קדושים תהיו" פירושו לציית לדברי אלוהים ולנהוג בצורה המדמה אותו. שמירת כשרות היא אפוא דגם ולֶקַח לחיקוי של האל והליכה בדרכיו.