חילול קדושת מחנה ה': סיפור המקלל

קללת שם האל

לא קלה היא הקריאה בספר ויקרא. הפרשה שלנו , שרובה רצף של תיאורי קורבנות וטקסים, עמוסי פרטים ומידע פורמלי, נקטעת במפתיע על ידי סיפור המקלל. יתרה מזו, הסיפור אינו ברור ותוכנו אלים (ויקרא כד:י-כג). הפסוק המבלבל ביותר של הפרשה (פסוק יא) מתאר כי לאחר סכסוך שהתרחש עם איש ישראלי:

^{ויקרא כד:יב} וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל^[1] וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל מֹשֶׁה וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן.

הכתוב אינו מוסר את שמו של המקלל או את תוכן קללתו, אלא רק את עצם המעשה. המקלל מובא בפני משה, ושלא במפתיע, הסיפור נגמר בהריגת המקלל על-פי ציווי ה'.^[2]

התגובה האלוהית: חוקים

אולם סוף הסיפור מסתכם ביותר מהוצאתו להורג של המקלל. המענה האלוהי לאירוע כולל קובץ דינים המעכב את ביצוע העונש בפועל. הקובץ אכן פותח באיסור על קללה כלפי האל, אולם הוא ממשיך באיסורי רצח אדם ובהמה ומצטט את דין "עין תחת עין". בכך החוק רומז שקללת אלוהים כמוה כרצח, ועל רקע זה יש להבין את גזר דין המוות המושת עליה.^[3]

מחברי המקרא האמינו כי ההגנה על כבוד האל אינה רק שומרת ומחזקת את הברית החברתית אלא אף מאחדת את העם. כדבריו של מרק לויכטר:

מן הפסוקים עולה כי אף שהעלבון לשם האל היה חטא מביש. הציוויים הללו (פסוקים טו-כב), המבטאים את כוחו של שם האל, מסוגלים להשיב לעדה את הקדושה שאבדה ממנה.^[4]

לאור זה, על פי ויקרא כד, לחילול שם האל יהיו השלכות קטלניות.

מוטיבים בפרשת אמור

סיפור המקלל הוא היחידה הספרותית העצמאית האחרונה בפרשת אמור (פרק כה הוא תחילתה של יחידה נפרדת לגמרי). אלו הדינים לאורך הפרשה הקודמים לסיפור המקלל (אנו נציין אותם בסדר הפוך):

• הנחת לחם הפנים (כד:ה-ט).
• הדלקת המנורה במשכן (כד:א-ד).
• קרבנות ומנחות המועדים (פרק כג).
• קרבנות (כב:טז-לג).
• קדושת הכהונה (כא-כב:טו).

אף שלמראית עין אין קשר בין סיפור המקלל ובין סדרת הדינים – שלכאורה אינם קשורה לזה לזה, –אנו מגלים כי סיפור המקלל חולק עם הרשימה מינוחים ומוטיבים משותפים.

חילול לעומת קדושה

הפרק הפותח של פרשת אמור (ויקרא כא) משתמש בשורש חל"ל 9 פעמים ובשורש קד"ש 15 פעמים. על פי תפיסת העולם הכהנית של ספר ויקרא, החולין והקדושה מנוגדים זה לזה. על הכהנים לשמור על מצב של קדושה ולהימנע מחילול. הדבר נאמר במפורש בפסוק ו:

^{ויקרא כא:ו} קְדֹשִׁים יִהְיוּ לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא יְחַלְּלוּ שֵׁם אֱלֹהֵיהֶם…

חשש דומה חוזר שוב בסוף פרק כב ויוצר מסגרת מאחדת לשני הפרקים:

^{ויקרא כב:לב} וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְ־הוָה מְקַדִּשְׁכֶם. ^כב:לג הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים אֲנִי יְ־הוָה.

פסוקים אלו מבטאים את החשש מפני חילול שם האל במחנה, אירוע שיגרום לאל לעזוב את המחנה ולבטל את קדושת המחנה. הפסוקים אפוא מבשרים את הרעיון המופיע בסיפור המקלל, שבו אדם נוקב בשם האל ומחללו.

שימת דגש על מצרים

פסוק לג טורח ומזכיר כי י־הוה הוא "הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם". עניין זה מטרים את סיפור המקלל, שגיבורו המקלל הוא מצרי מצד אביו.

הגֵּר

מוטיב חשוב נוסף שמחבר את סיפורנו לשאר הפרשה הוא העיסוק בגר. הגר מוזכר פעמיים באפיזודת המקלל: בדין הפרטני האוסר לקלל את האל ו באמירה כללית על אודות כפיפותו של הגר לחוק הישראלי:

^{ויקרא כד:טו} …אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלֹהָיו וְנָשָׂא חֶטְאוֹ. ^כד:טז וְנֹקֵב שֵׁם יְ־הוָה מוֹת יוּמָת רָגוֹם יִרְגְּמוּ בוֹ כָּל הָעֵדָה כַּגֵּר כָּאֶזְרָח בְּנָקְבוֹ שֵׁם יוּמָת.

^{ויקרא כד:כב} מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם כַּגֵּר כָּאֶזְרָח יִהְיֶה כִּי אֲנִי יְ־הוָה אֱלֹהֵיכֶם.

להיות חלק מעם ישראל

חציו השני של ספר ויקרא עוסק בניסיון לשלב את הגרים באופן חלקי בחברה הישראלית באמצעות הטבות וחובות מסוימות. כך למשל, הגרים מוזכרים בדיני יום הכיפורים (טז:כט) והקורבנות (יז:ח, י, יב, יג, טו, כב:יח) ובאזהרה לשמור את דיני העריות (יח:כו). הגר זוכה, יחד עם העני, בהיתר ללקט את הפרט מהכרם (יט:י) ואת פאת השדה ולקט הקציר (כג:כב). מסר דומה בדבר הגר חוזר בפרק יט פסוקים לג-לד:

^{ויקרא יט:לג} וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ. ^יט:לד כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְ־הוָה אֱלֹהֵיכֶם.

היוזמה לשלב גרים בתוך בני ישראל כוללת גם את "הצד השלילי" של המשוואה – דברי איום: גר המחלל את קדושתו של אלוהי ישראל יזכה לעונש דומה לעונשו של אחיו הישראלי.

מהו מעמדו של המקלל?

מוטיב הגר מרכזי כל כך בסיפורנו גם בשל זהותו של המקלל , בן לאב מצרי ולאם ישראלית. לאור זה יש לשאול, האם האיש נחשב בן שבט דן, כאימו, או נוכרי החי בקרב בני ישראל, כלומר גר?

ייתכן שבמובן מסוים זהותו של המקלל מוצגת כ"בעייתית", מפני שהוא "בן כלאיים". המיזוג בין שני מוצאים אתניים שונים מהדהד את איסור הכלאיים בויקרא יט:יט:

^{ויקרא יט:יט} אֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ.

במערכת הכהנית ניכר הרצון לשמור על "טהרתם" של יסודות שונים בלי לערבב ביניהם.

היחס הדו ערכי אל הגר

נקודה נוספת הקשורה לעניינו היא החשש מפני "ערבוב" בין בני ישראל ואנשים מן החוץ, במקרה שלנו אנשים מן הקבוצה ששעבדה את בני ישראל והתעלמה מקריאתו של י־הוה לשלחם לחופשי. כך כותבת על הקשר הזה החוקרת דבורה הוק:

מצרים בזה לאלוהי ישראל. בני ישראל הוצאו ממנה כדי שיוכלו להתקיים יחד עם אלוהיהם במערכת גומלין של קדושה. סיפורו של המקלל המצרי רוצה להוכיח כי אין לתת להוויה המצרית להכתים, ולו במעט, את החברה הישראלית.^[5] 

מאבק עם איש ישראלי

 פסוק הפתיחה מעמיד את המקלל בניגוד לאיש הישראלי:

^{ויקרא כד:י} וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי.

הניגוד מפורש – "בן איש מצרי" אל מול "איש הישראלי". הסיפור מתכתב עם סיפורו של משה הרואה שני אנשים עבריים הרבים זה עם זה (שמות ב:יג) – גם שם נעשה שימוש בשורש הנדיר נצ"ה, שורש המופיע בסה"כ 6 פעמים בתורה כולה:^[6]

^{שמות ב:יג} וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ.

בספר שמות שני הגברים עבריים. בעוד שאחד מהם מזוהה כתוקפן, אף אחד מהם אינו מקלל את אלוהים ושניהם נותרים בחיים. במקרה שלנו, לעומת זאת, אחד מהנצים איננו ישראלי "שלם", היות שהוא חצי מצרי, והוא מקלל את אלוהי ישראל (אלוהיו שלו? אלוהים שראה בו אויב?) ומוצא להורג.^[7]

שני הסיפורים היחידים בויקרא על חילול קדושת האל

סיפור המקלל משקף את החשש בישראל ממעשה שיחלל את אלוהיו ושיעמיד את קדושת המחנה בסכנה. הסיפור היחיד בספר ויקרא המבטא חשש דומה מפני חילול קדושת האל במשכן הוא הסיפור על אודות מותם של נדב ואביהוא בימי הקמת המשכן.^[8] כלשונה של מרי דאגלס:

שני הסיפורים הללו מתפרצים בכוח לתוך רצף מהודר של חוקים... כל אחד מהם מתאר הפרת חוק, באחד מופרת קדושת המשכן ובשני מתואר עלבון לשמו הקדוש של האל.^[9]

בסיפור הראשון אלוהים מעניש את פורעי החוק בעצמו. בסיפור השני בני ישראל מבצעים בידיהם את העונש אחרי שמשה מוסר להם את הוראות האל. כלשונו של ריצ'רד אליוט פרידמן:

שני הסיפורים מלמדים אפוא על תפיסה הרואה בחוק עניין אלוהי ואנושי גם יחד. ^[10]

בויקרא כד מחליף את שני בני אהרן הבן האחד, המקלל. המחנה שאליו הוא יוצא עשוי בנים, "בני ישראל", ואילו הוא, שאיננו ישראלי או מצרי, שייך למרחב אחר.

השמירה על קדושת המחנה: מבפנים החוצה

פרשת אמור פותחת באמירה שנועדה למנוע מן הכהנים את סכנת חילול הקודש ובתוך כך את חילול שם האל. הפרשה מסתיימת באדם שאיננו כהן, פרי נישואי תערובת, המבצע בתוך המחנה את העבירה האמורה.

מוקד הפרשה עובר אפוא מן האנשים הנמצאים בליבה של העדה אל היושבים בשוליה. כך היא עוסקת למעשה בשאלת ההשתייכות לבני ישראל ומגדירה מי שייך ומי איננו שייך. ^[11]

על רקע הפרקים הסמוכים לסיפורנו, המשרטטים חברה המתנהלת תוך הקפדה על החוק הכהני, קללת שם י־הוה עומדת כחריקה צורמנית במיוחד. ביצוע העונש על המעשה הזה בצורת מופע פומבי נועדה להתריע כנגד דיבור קטלני שכזה, מפי ישראלים וגרים כאחד.

הגר והשמירה על קדושת המחנה

הצורך לשמור על קדושת המחנה מודגש בשני פסוקים בפרשייה הזו. כשאלוהים מצווה על משה להוציא את המקלל להורג הוא אומר לו "הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה":

^{ויקרא כד:יד} הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְסָמְכוּ כָל הַשֹּׁמְעִים אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁוֹ וְרָגְמוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה.

כזכור, פסוק טז אומר שעונשם של הגר והאזרח על המעשה הזה יהיה זהה.

^{ויקרא כד:טז} וְנֹקֵב שֵׁם יְ־הוָה מוֹת יוּמָת רָגוֹם יִרְגְּמוּ בוֹ כָּל הָעֵדָה כַּגֵּר כָּאֶזְרָח בְּנָקְבוֹ שֵׁם יוּמָת.

בדומה לאיש האישראלי או בן האיש המצרי, גם הגר חייב בסקילה במקרה בו הוא מקלל את ה'. בפסוק הזה בולטת חרדתו של המחבר המקראי ששילובם של הגרים בתוך מחנה ישראל יגרור השלכות שונות, בין השאר את האפשרות שהגר יבזה את אלוהי ישראל ובכך יפגע בקדושת המחנה.

שילובו של ה"אחר"

המחברים המקראיים שואפים לחברה ישראלית בדלנית ובה בעת מבקשים לשלב את הגר בקהילה. החצי השני של ספר ויקרא יוצא מגדרו לכלול את הגרים בשורה של טקסי פולחן ולהגדירם כאוכלוסייה פגיעה כדי לשמור עליהם מחרפת רעב. אך מתחת לפני הקרקע נותר הפקפוק, לא רק ביחס לבן איש מצרי ובין אישה ישראלית, אלא ביחס לכלל הגרים.

פרשיית המקלל בויקרא כד חוקרת את המתח שבין שילוב והתבדלות, כאשר בפרץ של זעם, הדמות העומדת במרכזה מקללת את אלוהי ישראל ומחללת את קדושת המחנה. הקורא בן תקופתנו מתמודד אף הוא עם בעיות דומות. באופן אישי, תיאור גורלו של המקלל מעביר בי צמרמורת ואני מוקיעה את השימוש באלימות כדי ליצור "אנחנו" מול "הם". עם זאת, אף אני עצמי שואפת – באמצעים שונים מאלו – ליצור את האיזון הראוי שבין הלאומי והאוניברסלי.