שאלה עתיקת יומין: ממדרש לרמב"ם ועד קרוכמל

שאלת "יישובו" של הקונצנזוס המדעי בדבר מקורות התורה עם האמונה ב"תורה מסיני" היא גלגול של העימות עתיק היומין בין אמונה לפילוסופיה, בין מה שנתפס כסמכותן של התורה, ההתגלות והמסורת לבין סמכותם של השכל, התרבות והמדע. רמב"ם הציב בראש "מורה הנבוכים" את הדילמה המזעזעת-כביכול בין בחירה באמת הפילוסופית לבין בחירה באמיתה של תורה. הוא כפר בתקפותה של דילמה זו, שכן יסודה, לשיטתו, בחוסר הבנת התורה והפילוסופיה כאחת ובהנחה כאילו פשט פסוקי התורה עשוי לחייב נטישה של הדעת השכלית ותובנותיה.

נבואתו של משה: רמב"ם

בדיונו בעיקרי האמונה^[1] הסביר, תחת מעטה של אמירות שמרניות בדבר היות כל אות בתורה בבחינת "תורה מן השמים", שמשמעו של ביטוי זה אינו כל עיקר שהאל "דיבר" אל משה. רק משה עצמו, הנביא שלא היה ולא יהיה כמותו, הבין כיצד הגיעה אליו התורה; וכדי לסבר את אוזנינו נקט בתיאור הציורי של "דיבור". במילים אחרות, כל פסוק הפותח ב"ויאמר ה' אל משה", וכל שכן כל סיפור על דבר דבר האל לעם כולו, אינם אלא דימוי עממי. עניינם האמתי, שהתורה שמשה כתב היא אלוהית.

רמב"ם אף מרמז שם בבירור שמשה הוא מחברה של התורה, על חוקיה וסיפוריה, משכלו ומדעתו. זאת בכנותו את משה בעיקר זה לא רק "לבלר", כיאה למי שהמדרש מתאר ככותב את התורה מפי האל המכתיב את פסוקיה (למשל בראשית רבא, ח, ח), אלא גם, באותה נשימה מכריז שהוא "במעלת מחוקק".

התורה המשיכה להתפתח: נחמן קרוכמל

בהשפעת ניצני ביקורת המקרא, שיפרחו בדור אחריו בדמות תורת המקורות, ממשיך דרכו של רמב"ם, נחמן קרוכמל (1785–1840), מרמז לכך שהתורה המשיכה להתפתח לאחר דורו של משה ונערכה בידי שמואל הנביא. בספרו "מורה נבוכי הזמן", קרוכמל הסיט את המבט ממשה ומגדולתו החד פעמית אל עבר האומה המתגבשת באותו דור ואל עבר תוכנה הרוחני הייחודי (בלשונו "המנה הרוחנית") של הווייתה. בבואו לתאר את תולדות דור המדבר, הוא ממיר את הסיפור התורני בדבר ניסי יציאת מצרים ובדבר מעמד הר סיני, באמירה הלקונית:

בהגיע עת דודים היתה עצת ההנהגה העליונה: יציאתם לחירות בכח פלאים רבים ככתוב בתורה... וכמו כן חִזק ואמץ השם יתעלה קשר האומה בתתו להם בדרך נפלא ונעלה מאוד תורות חֻקים ומשפטים צדיקים וכוללים, משלימים לפרטי ולקיבוץ באופן היותר שלם שאפשר.^[2]

הוא אינו נמנע בדברים אלה רק מהצבעה על "נסים נגלים", אלא מרמז בבירור לנאמר בספר דברים (ד:ה-יד), המדגיש לא את אירוע הר סיני אלא את איכותם הנעלה של החוקים והמצוות שמשה נקרא ללמדם.  

לשני הוגים אלה נהיר שתובנות אלה אינן מכרסמות במאומה באמונה באלוהיות התורה. אדרבא, הן תנאי הכרחי לאחיזה ראויה באמונה זו.

סינון הנבואה דרך פרשנות אנושית

שני מורי הנבוכים הללו המשיכו בכך קו עתיק יומין. המדרש מדבר על כך שהקול נשמע באורח שונה על ידי מקבלי ההתגלות השונים, "לפי כוחם" האנושי.^[3] כל גילום של הקול בטקסט, כל חיתוך דיבור המוענק לו, הוא אפוא פירוש הגזור מיכולת אנושית להכילו ולפרשו. הקבלה לימדה שהתורה היא לאמיתו של דבר גילוי-עצמו של אלוהים; כל רובדי התוכן המיוחסים לה (פשט, דרש, ואפילו סוד) אינם אלא לבושים אנושיים של תוכן פנימי זה.^[4] חוקר המקרא בן זמננו בנימין זומר מלמדנו שכך כנראה הבין זאת אפילו המקור ה"אלוהיסטי" של התורה.^[5]

אלוהיותה של התורה ותוקפה של ההתגלות זוכות לביסוס ולחיזוק דווקא מכוח ההבנה שטקסט המקרא כולו נכתב בידי בני אדם; שהתורה כולה היא תוצר של תרבות אנושית לדורותיה ולמסורותיה, העומדת נוכח אלוהיה, מנסחת ושבה ומנסחת את שנשמע לה כדבר האל, מגבשת ומפתחת את מה שהיא משיגה כמצוות האל וכתורת חיים.

פרנץ רוזנצוויג, מגדולי ההוגים היהודיים קוראי המקרא במאה העשרים, ידע היטב אמת זו. גם לדידו המקרא, התורה, אנושיים הם, פרי התפתחות ועריכה, כתיבה וקריאה, פרשנות ויצירה. קוראותיו וקוראיו, "ימי חייהם" הם המאירים להם את הטקסט המקודש. ויש שיאירו לרגע "בתוך מעשי-אנוש שבמקרא את שלמעלה-מן-האנושי ... ולמשך פעימת-לב אחת יהיה האלוהי בכתב-אנוש זה ודאי ונהיר" לקוראיהם.^[6] זו תורה מסיני; זו תורת חיים; זה לימודה במיטב הכלים שמעמידים לרשותנו המחקר והמדע, הפרשנות והמסורת, האהבה והיראה.