אקדמות מילין: מסורת חידתית ארוכת שנים
הקשיבו לפיוט כאן.
אַקְדָמוּת מִילִין, וְשָׁרָיוּת שׁוּתָא:
אַוְלָא שָׁקִילְנָא, הַרְמָן וּרְשׁוּתָא:
במילים אלה נפתח הפיוט המפורסם והחידתי של חג השבועות, אקדמות מילין. פיוט ארמי ארוך זה, המכיל בסך הכל תשעים שורות בעלי חריזה בסופו של כל טור, משמש בימינו הקדמה פיוטית ארוכה ("רשות") לעלייה הראשונה לתורה בבוקר חג השבועות. ארבעים וחמשת צמדי המילים של הפיוט אינם מציעים בפני השומעים קו עלילה רציף, אלא מספרים ביתר פירוט ובאופנים מגוונים על גבורתו ומלכותו של אלוהים, ועל התורה החשובה שנתן ועל ישראל עמו. הנושא תמטי שחורז את השיר הוא הנאמנות המתמשכת של ישראל לברית שהתורה מסמלת. אפילו מבנה החריזה של השיר, הבנוי מן הסיומת "תא" – האות האחרונה והאות הראשונה באלפבית העברי והארמי, בכל אחת מתשעים שורותיו, משדר תחושה של שלמות.
העובדה שהפיוט כתוב בארמית מורה לכאורה שמדובר בפיוט עתיק, אולם כיוון שהפייטן מציין את שמו אנו יודעים שהוא חובר בימי הביניים – הפיוט חתום באקרוסטיכון בשם מאיר בן יצחק נהוראי, רב ושליח ציבור מוורמס (גרמניה) במאה האחת עשרה.[1] אקדמות מילין לא באו לעולם אפוא בתקופת האמוראים כי אם באשכנז של ימי הביניים.[2]
רקע קצר על עולם הפיוט
המונח "פיוט" מגיע מהמילה היוונית poesis ("משהו שנעשה"), שהיא גם המקור למילים האנגליות poet ו־poetry.[3] העובדה שבשביל סגנון הכתיבה הזה נטבע מונח לשוני חדש לגמרי מורה כי החכמים עצמם היו מודעים לאופיו החדשני של הפיוט. האסתטיקה שלו אינה מקראית בעליל (בניגוד לשירה המקראית של ההודיות מקומראן, למשל)[4] ובמקרים רבים התוכן שלו מביא לידי ביטוי היכרות מעמיקה עם פרשנויות חז"ל למקרא.
פיוטים כחלופות יצירתיות לתפילות
המונח פיוט מתאר שירה שהוטמעה בתוך תפילות החובה, אולם בתחילת הדרך הפיוטים החליפו את הטקסט הרגיל של התפילה. לאחר שנוסח התפילה עבר סטנדרנטיזציה מוחלטת, תפקידם היה לקשט את התפילה הקיימת. ואכן, כפי שחומרים מהגניזה הקהירית מעידים בבירור, הויית בתי הכנסת בשלהי העת העתיקה בארץ ישראל הייתה דינמית ומגוונת מאוד – וכללה מגוון רחב ומשתנה של תפילות, פיוטים, תרגומי מקרא ואפילו סדרי קריאה בתורה.[5]
בניגוד מוחלט לסדרי התפילה הקבועים והצפויים הנוהגים בימינו, בארץ ישראל של התקופה הביזנטית (~300-~600 לספירה) התפילות השתנו משבוע לשבוע, והביאו לידי ביטוי מעין מיזוג חי בין ראשי הפרקים הקבועים של הברכות ובין ספרות המדרש, לוח השנה, ויצירתיות פואטית. ככל הנראה, כפי שטען יוסף היינמן, בתחילה היו אלה הסדר והנושאים של התפילות שהפכו ל"קבועים", ורק מאוחר יותר קיבלו נוסחים מסויימים (של ברכות, ולבסוף, של טקסטים שלמים) מעמד של קבע.[6]
הפיוטים צמחו בתקופה שבה כבר נקבעו הברכות אך נוסחי התפילות עדיין לא היו קבועים – הם השתנו משבוע לשבוע בהתאם ללוח השנה ולמדרשים הרלוונטיים. ניקח למשל את הקדושתא, סוגת פיוט פופולרית שחוברה בשביל תפילת העמידה של שבת. היחידה הפיוטית הראשונה של הקדושתא שימשה הקדמה לברכה הראשונה של תפילת העמידה, ועל כן תמיד שזרה את הפסוק הראשון בפרשה עם הרעיון של ה' כ"מגן אברהם".[7] פיוטים מסוגות אחרות רומזים על האירוע הדתי (או הביוגרפי) שלשמו חוברו, אך אפשר לקרוא אותם גם כחיבורים שעומדים בפני עצמם.
לפיכך נראה שדווקא בגלל ההקשר הטקסטאולי יוצא הדופן שלו – הפיוט הוכנס בין הפסוקים הראשונים של פרשת קריאת התורה של חג השבועות (מנהג שאמנם אפשר להסביר מבחינה היסטורית, אך כאשר הסיבות לביסוסו נמוגו מהזיכרון עורר מחלוקת גדולה)[8] – נשמר אקדמות מילין במשך מאות שנים. לעומת זאת, פיוטים שהיו קשורים קשר הדוק יותר למנהגי התפילה הארצישראליים (ובפרט, לקריאה התלת שנתית שלו, שבו נקראה כל התורה במשך שלוש עד שלוש וחצי שנים) הפכו למיושנים כאשר אומץ המחזור הבבלי השנתי של קריאת התורה.
המחלוקות הקדומות על הפיוט
הפיוטים הראשונים שבידינו מקורם בארץ ישראל במאה ה־3 או ה־4 לספירה, ועד המאה השביעית הסוגה הזאת הייתה שכיחה מאוד. עם זאת, עד זמנו של סעדיה גאון, שהיה בעצמו פייטן מיומן, גאוני בבל התנגדו לה.[9] בראשית ימי הביניים הפיוטים היו ממרכיבי היסוד של התפילה והפייטנים (שלעיתים קרובות היו גם רבנים) זכו לכבוד רב.
אולם בקרב יהדות ספרד, עם עלייתה של השירה העברית הניאו-קלאסית בהשפעת הערבית (כגון שירתם של שלמה אבן גבירול ויהודה הלוי), נדחה סגנון השירה הארצישראלי־אשכנזי לטובת סגנון לירי יותר, כפי שהעיד בתוקף אברהם אבן עזרא (שבעצמו היה מיומן באופנה החדשה הזו) בפירושו על קהלת ה:א. הסגנון הפיוטי החדש הזה השתמש במשקלים ערביים וחתר לסגנון מקראי יותר של עברית בהשוואה לפיוטים המוקדמים יותר ששפתם הייתה מלאה במטבעות לשון חדשים ובניבים חז"ליים. האסתטיקה הפואטית הפכה אם כן למאפיין מובהק של התפילה – היהודים הספרדים כללו את השירים החדשים בסידורי התפילות שלהם ואילו האשכנזים המשיכו ושמרו על הפיוטים ה"קלאסיים" (כלומר הארצישראליים) בתפילותיהם אפילו כאשר חיברו יצירות חדשות על בסיס הסגנון הישן.[10]
הבנת האקדמות
הגם שהמחזור לשבועות מכיל מספר עצום של פיוטים בעברית ובארמית, אקדמות מילין – עם המנגינה מרטיטת הלב "מסיני" שמקורה כנראה בחבל הריין של ימי הביניים[11] – נותר המוכר מכולם. אריכות הימים שזכה לה למרות השפה והדימויים המעורפלים שלו הייתה לחידה בעיני דורות של חוקרים. בעבר היה הפיוט הזה אחד מני פיוטים רבים אחרים לשבועות, אולם בימינו רק הטקסט הזה (יחד עם מקבילו ליום השני של שבועות, יציב פתגם)[12] החזיק מעמד. זאת ועוד, כפי שנראה להלן אקדמות מילין המשיך להתקיים אפילו אחרי שהמנהג שאותו שירת בעבר חדל מלהתקיים.
השמטת הפיוט
המנהג האשכנזי הקדום הזה היה לקרוא את אקדמות מילין אחרי הפסוק הראשון של קריאת חג השבועות (שמות יט, א) ולאחר הפיוט להמשיך את הקריאה, אך באופן שונה משאר הקריאות בשנה – ללוות אותה בתרגום הארמי של הפסוקים. אחרי כל כמה פסוקים בעברית הוקרא התרגום שלהם לארמית, אף שכבר עברו מאות שנים מאז שהפסיקה הארמית לשמש לשון יהודית מדוברת.
אף שעורכי סידורי התפילה המוקדמים של התנועה הרפורמית ראו בו שריד מאובן של מסורת והשמיטו אותו מתוכם (וכנראה שכבר לא ישוב אליהם בצורתו המקורית), ולמרות שיצחק משה אלבוגן (ראש המדברים בחקר התפילה בראשית המאה ה־20) הטיל ספק ב"זכות הקיום" שלו בהיעדר מסורת חיה של תרגום,[13] הפיוט הארמי הזה מוסיף להתקיים בעקשנות במעשה ובדפוס. העובדה שבחבל הריין של ימי הביניים נכתב שיר ארמי משוכלל מפתיעה בפני עצמה; ההישרדות שלו לאורך מאות שנים מאז מפליאה עוד יותר.
מעבר לנהר הסמבטיון
ג'פרי הופמן העלה טענה משכנעת ולפיה חלק מהחיבור של הקהילות אל הפיוט נובע מ"סיפור הרקע" הפולקלוריסטי שהשיר ומחברו רכשו לעצמם במאה ה־17.[14] על פי סיפור הזה, שהגיע לידינו ביידיש, הפיוט קשור לרדיפת היהודים בתקופת מסעי הצלב. הסיפור פותח בנזיר נוצרי מרושע שרוצח למעלה משלושים אלף יהודים בחבל הריין באמצעות מאגיה שחורה. בניסיון לקבל הגנה מהשלטון, הקהילה היהודית של וורמס ניגשת אל המלך, והוא בתורו מזמן את הנזיר. הנזיר מבטיח להפסיק את התקפותיו על היהודים למשך שנה אחת, בתנאי שבסוף השנה יביאו לפניו היהודים אדם שיתחרה עימו בתחרות מאגיה. אם היהודי ינצח, הנזיר לעולם לא יתקוף שוב את היהודים; אם המאגיה היהודית תפסיד, יהרוג הנזיר את כולם.
לדאבונה של הקהילה ולמרות חיפושים שנמשכים כמעט לאורך כל השנה כולה, אף נציג יהודי לא מתייצב. אולם לילה אחד חכם אחד רואה בחלום שהמושיע נמצא בקרב עשרת השבטים האבודים, מעבר לנהר הסמבטיון. רבי מאיר — מנהיג הקהילה היהודית בוורמס — מתבקש לעמוד בראש המשלחת שתנסה למצוא אותו. כשמונה ימים לפני המועד האחרון, צוות החיפוש מגיע לשפת הנהר, אולם מתברר לו כי רק בשבת אפשר לחצות את הנהר (בכל שאר השבוע מימיו חזקים מדי מכדי להחזיק מעמד). וכך, על מנת לצמצם את חילול השבת, היחיד שחוצה את הנהר הוא רבי מאיר בעצמו.
בסופו של דבר מצליח רבי מאיר לאתר מתמודד ראוי שמצליח להביס את הנזיר הרשע, אולם כדי לא לחלל שוב את השבת הוא נאלץ להישאר על גדת הנהר הרחוקה, בינות השבטים האבודים. בעודו אבוד לעד לקהילתו, חיבר רבי מאיר שיר במתנה ליהודים וביקש שיאמרו אותו מדי שנה בשבועות "למען שמו" – שם שהאקרוסיטכון הטבוע בשיר יבטיח כי לא ימחה. השיר הזה כמובן הוא אקדמות מילין. כפי שמציין הופמן, סוף הסיפור משקף קבלה מוחלטת של הרעיון שלקהילה יש "שליח ציבור" – אפילו מעבר לנהר הסמבטיון.
פיוטים שהיו פופולריים מדי מכדי להיכשל
המיתולוגיה הזו שהסתפחה לאקדמות מילין מזכירה את המסורות סביב הפיוט המפורסם ביותר של ראש השנה, "ונתנה תוקף", שיר שבמחזורים רבים מיוחס לזכותו של רבי אמנון ממגנצא (מיינץ) "שמת על קידוש השם" אך למעשה מתוארך לסוף העת העתיקה.[15] אולי דוגמה טובה יותר למקבילה היא "כל נדרי" – טקסט ארמי נוסף אם כי קצר ומובן יחסית. נראה כי כל נדרי שרד בגלל איכויותיו המוזיקליות (עוד ניגון "מסיני" שמקורו בגרמניה של ימי הביניים) יותר מאשר בשל שפתו או תכניו, אך גם הוא נושא עימו הילה של הישרדות חרף רדיפות.[16] כפיוט שהוא בין סיפור לשיר, אקדמות מילין היה חזק מדי מכדי להיעלם על אף שכבר אבד הכלח על הלשון וההקשר המקורי שלו.
יותר מסתם פיוט
נושא חג השבועות הוא "התגלות" והפיוט, אקדמות מילין, מאיר את המורכבות הרבה של הדבר שאנו מכנים "תורה". לשון הפיוט היא שפת תרגום ארכאית המפארת את התורה החיה, את מלך העולם שנתנהּ ואת הקהילה הנאמנה המקיימת בדבקות את התורה ואת הפיוט, ובעת שאנו שרים את הפיוט אנו מוצאים את עצמנו מתרוממים עם מנגינה "מסיני" יחד עם יהודים גרמנים מימי הביניים שביטאו אמיתות עמוקות באמצעות אגדות קסומות.
נושאי הפיוט – הברית המתמשכת בין מלך מלכי המלכים לעמו הנאמן, המיוצגת במתנה המופלאה ששמה תורה – מסבירים את האירוע שלשמו נכתב, ואילו שפתו המעורפלת ומיקומו בסדר התפילה מרמזים על תפקידו המקורי. ככל שחלפו המאות השיר נעשה מעורפל יותר ומובן פחות, והאגדה, הזיכרון והאחיזה העמוקה של המסורת הם שהצליחו להשאיר אותו במקומו. סוף סוף הפיוט הזה הוא יותר ממילים, מתפילה, ממוזיקה או מזיכרון – זהו בניין עדין ועתיק העשוי מכל אלו גם יחד.
"התורה" היא עמותת 501(c)(3) ללא מטרות רווח.
אנא תמכו בנו. אנו מסתמכים על תמיכת קוראים כמוכם.
הערות שוליים
פורסם
2 ביוני 2022
|
עודכן לאחרונה
2 ביוני 2022
מאמר זה הוא תרגום של "Akdamut Milin: The Enigma and Perseverance of Tradition" שפורסם במקור על ידי TheTorah.com במאי 2014. תורגם על ידי צוות האתר.
בשיר מוטבע אקרוסטיכון אלפביתי כפול (אלף עד תו), ואחריו אקרוסטיכון "חתימה" ארוך מהסוג האופייני לפיוטים מימי הביניים: מאיר בירבי יצחק יגדל בתורה ובמעשים טובים אמן וחזק ואמץ.
להיסטוריה המלאה של אקדמות מילין כטקסט, כמו גם תרגום מצוין לאנגלית, ראו:
Jeffrey Hoffman, “Akdamut: History, Folklore, and Meaning,” Jewish Quarterly Review 99:2 (2009): 161-183.
העובדה שפיוט זה נכתב בגרמניה של ימי הביניים מסבירה את היעדרו מסידורי תפילה ספרדיים.
אף שהמונח "פיוט" משמש לרוב בשביל שירים הכתובים עברית, אפשר להשתמש בו בצורה רופפת יותר ולכלול בתוכו כל שירה בתר־מקראית הכלולה בסדר התפילה. למעשה יש בידינו כמה כמה פיוטים קדומים מאוד שנכתבו בארמית, בתוכם כמה שנשמרו במנהגי תפילה אשכנזיים לשבועות בתור קישוט לכל אחד מעשרת הדיברות. הפיוטים הללו, שמקורם אולי מחוץ לכתלי בית הכנסת, מספרים לרוב מחדש מאורעות דרמטיים מהטקסט המקראי (יוסף ואשת פוטיפר ממחישים את "לא תנאף"; רצח יואב הוא ניגוד משלים ל"לא תרצח"; עקידת יצחק מביאה לקצה את "כבד את אביך ואת אמך" וכו'). פייטנים באיטליה, צרפת וגרמניה בראשית התקופה הביזנטית ובתחילת וימי הביניים המשיכו את המנהג הזה של כתיבה בארמית, אולי מתוך משיכה להוד קדומים. מנהג קריאת התרגום נהג בבתי הכנסת באירופה בשני מועדים מסוימים: שביעי של פסח, כאשר קוראים על קריעת הים (וכך יש בידינו שיר ארמי נוסף של רבי מאיר בן יצחק); ובשבועות, כשקוראים את עשרת הדברות. על שירים ארמיים קדומים אלה לחג השבועות, ראו:
Laura Lieber, “Setting the Stage: The Theatricality of Jewish Aramaic Poetry from Late Antiquity,” Jewish Quarterly Review 104.4 (forthcoming).
פיוט ארמי אחר מספר מחדש את סיפורה של רות, המגילה הקשורה לשבועות; בסדרי התפילה המקובלים של שבועות אין פיוטים המבוססים על רות. ראו:
Joseph Yahalom and Michael Sokoloff, Jewish Palestinian Aramaic Poetry from Late Antiquity (Jerusalem: The Israel Academy of Sciences and Humanities, 1999), 104-110.
על הפואטיקה של ההודיות ראו (למשל):
John Elwolde, “The Hodayot’s Use of the Psalter: Text-Critical Contributions (Book 4: Pss. 90-106), in The Scrolls and Biblical Traditions: Proceedings of the Seventh Meeting of the International Organization for Qumran Studies, ed. George J. Brooke, Daniel Falk, Eibert J.C. Tigchelaar, Molly M. Zahn (Leiden: Brill, 2012), 65-87.
ראו:
Ruth Langer, To Worship God Properly: Tensions Between Liturgical Custom and Halakhah in Judaism (Cincinnati: Hebrew Union College Press, 1998).
המחברת מספקת בחינה מעמיקה ביותר של החומר הליטורגי, תוך תשומת לב מיוחדת לחומרים מתקופת הגאונים ומימי הביניים. ראו גם את החיבור המקיף ביותר בנושא עד כה:
Lee I. Levine’s The Ancient Synagogue: The First Thousand Years (New Haven: Yale University Press, 2005).
התשובה לשאלה האם ספרות הפיוט מייצגת מעין מרד בסדר תפילה שקבעו חכמים בזמן קדום יותר או שלב בתהליך ההתגבשות של נוסחי התפילה הקבועה שנויה במחלוקת. ראו את חילופי הדברים בין רות לנגר (המייצגת ומסכמת את אסכולת היינמן) לבין עזרא פליישר (המבטא שחזור היסטורי שמרני יותר, בהתאם לתפיסה המסורתית) בתוך:
Prooftexts: Ruth Langer, “Revisiting Early Rabbinic Liturgy: The Recent Contributions of Ezra Fleischer,” Prooftexts 19:2 (1999): 179-204; Ezra Fleischer, “On the Origins of the ‘Amidah: A Response to Ruth Langer,” Prooftexts 20:3 (2000): 380-384; and Ruth Langer, “Considerations of Method: A Response to Ezra Fleischer,” Prooftexts 20:3 (2000): 384-387.
החיבור ההיסטורי המקובל המקיף ביותר של ספרות הפיוט היה ועודנו: עזרא פליישר, שירת-הקודש העברית בימי הביניים (ירושלים: כתר, 1975). לסקירה אלגנטית ונגישה של הפיוט באנגלית, ראו:
Michael Rand, “Fundamentals of the Study of Piyyut,” in Literature or Liturgy?, eds. Clemens Leonhard and Hermut Löhr (Tübingen: Mohr Siebeck, 2014), 107-125.
העובדה שהפיוט קטע את קריאת התורה עוררה מחלוקת גדולה בראשית העת החדשה, ואף גרמה לקהילה היהודית בוונציה במאה ה־17 להתפצל: היהודים הספרדים (שבמנהגי התפילה שלהם לא היה אקדמות מילין) התנגדו למנהג האשכנזי לקטוע את קריאת התורה בפיוט. בתשובה ארוכה הכריע הרב אפרים הכהן מווילנא (שער אפרים י) בעד האשכנזים ואת דבריו נימק בחשיבות הגדולה של "מנהג אבות", אולם רבנים חשובים אחרים, בתוכם נכדו של הרב אפרים הכהן, הרב יעקב עֶמְדין, יצאו נגד הנוהג (בסידורו, סידור בית יעקב 306a-b). ראו:
Joseph Heinemann, “Remnants from the Poetic Creation of the Ancient Meturgemanim,” Ha–Sifrut 4 (1973): 362-375.
ראו:
Ruth Langer, To Worship God Properly.
לדיון מרתק על המחלוקת האשכנזית־ספרדית בנושא האסתטיקה של הפיוט ראו:
Ruth Langer, “Kalir Was a Tanna: Rabbenu Tam’s Invocation of Antiquity in Defense of the Ashkenazi Payyetanic Tradition,” Hebrew Union College Annual 67 (1996): 95-106.
ראו:
Eric Werner, A Voice Still Heard – The Sacred Songs of the Ashkenazic Jews (University Park, PA: Pennsylvania State University Press, 1976), 26-43.
כמו אקדמות מילין, מקורו של יציב פתגם הוא בחבל הריין בימי הביניים והוא נכתב בארמית. האקרוסטיכון מעיד שמחברו היה יעקב בן מאיר, כלומר רבנו תם. תודה לגבריאל וסרמן שעזר לי להבהיר את זהות המחבר. יציב פתגם, הנאמר כעת במסגרת ההפטרה של היום השני של שבועות (הנוהג בחוץ לארץ), שימש במקורו הקדמה פיוטית ("רשות") לקריאת התרגום הארמי של ההפטרה, "תרגום יונתן".
ראו:
Ismar Elbogen, Jewish Liturgy: A Comprehensive History, trans. Raymond P. Scheindlin (New York/Philadelphia: JTSA/JPS, 1993), 154.
על הוצאת הפיוט הזה מסידור התפילה הרפורמי ראו:
Jakob J. Petuchowski, Prayerbook Reform in Europe: The Liturgy of European Liberal and Reform Judaism (New York: World Union for Progressive Judaism, 1968), 117.
אקדמות מילין היה רק פיוט אחד מני רבים שנעזבו במסגרת שינויי התפילה של התנועה הרפורמית. הפיוט מופיע ללא תרגום בסידור של התנועה הקונסרבטיבית של ימינו:
Siddur Sim Shalom, ed. Jules Harlow (New York: The Rabbinical Assembly of America, 1989), 526-529;
בסידור הישן יותר של סילברמן הפיוט תורגם (מאת יוסף מרקוס; עמודים 188-185), וכך גם ב־British Service of the Synagogue (מאת רפאל לווה; עמוד 210). באופן לא מפתיע, הפיוט מופיע בכל סידורי התפילה האורתודוקסיים בנוסח אשכנז.
תקציר זה מעובד מתוך:
Hoffman, “Akdamut,” 162-164.
בשנות החמישים הצליח מנחם זולאי לזהות קטע פיוט מהגניזה הקהירית שתוארך למאה השמינית ולאשש את ההשערה האינטואיטיבית של ישראל דוידסון (על סמך המבנה הצורני של הפיוט) משנת 1929 שנתנה תוקף מקורו בתקופה הביזנטית ולא בימי הביניים. ראו את הדיון והתרגום של קטע הגניזה בתוך:
Eric Werner, The Sacred Bridge (London and New York: Dennis Dobson and Columbia University Press, 1959), 252-255.
האגדה, המייחסת את השיר לרבי קלונימוס ממגנצא (נפטר ב־1096 או 1100), שקיבל אותו בחלום מהרב אמנון (שלא ידוע לנו משום מקור אחר) מופיעה לראשונה בחיבור ההלכתי אור זרוע (חלק ב הלכות ראש השנה סימן רעו) מאת רבי יצחק ב' משה מוינה (בערך 1250-1180). יעקב שפיגל טען לאחרונה, כי מחבר "ונתנה תוקף" הוא לא אחר מאשר הפייטן הגדול מהתקופה הקלאסית, יניי ("בירור דברי הפיוט, 'ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה' ומחויבות המשורר להלכה", נטועים גיליון ח [תשס"ב], 42-23).
על הלחנים השונים של אקדמות מילין ראו:
Macy Nulman, Concepts of Jewish Music and Prayer (New York: Cantorial Council of America, 1985), 44 and 54; Jonathan Friedmann, Synagogue Song: An Introduction to Concepts, Theories and Customs (Jefferson, NC: MacFarland, 2012), 121-123.
הלחן הנפוץ ביותר ("מסיני") משותף למנגינת הקידוש החגיגית של חג השבועות וכנראה לא היה מקורי לפיוט אך נוצר בערך באותה התקופה ובאותו האיזור.
מאמרים קשורים :
