"גם שנאתם כבר אבדה" – השינוי ביחס הדתי לביקורת המקרא

קצת היסטוריה

הפעם הראשונה שבה נתקלתי בביקורת המקרא היתה באוניברסיטה, בסביבות שנת 1995, כשהייתי סטודנט סקרן לכלכלה. מכיוון שאני מניח שרובכם קוראים אותי כרגע מתוך סמארטפון או לפטופ, שמציג מידע מהאינטרנט על בסיס רשת אלחוטית כלשהי, אני מרגיש צורך להזכיר עובדות היסטוריות רחוקות: לא היו אז סמארטפונים או לפטופים, לא היה שום דבר אלחוטי חוץ מווקי-טוקי, וכמובן שלא היה אינטרנט במובנו המודרני (AltaVista, למי שזוכר, הושק רק בסוף 1995). למעשה, המקום היחיד שבו סטודנט מחוץ למחלקה למקרא היה יכול להיתקל בנושא כמו ביקורת המקרא, היה בספריות האוניברסיטה. הספר הכמעט יחיד שעסק בנושא מנקודת מבט יהודית היה הכרך השישי של הסדרה המונומנטלית "דורות הראשונים" מאת הרב יצחק אייזיק הלוי (1914-1847), שנקרא בפשטות "תקופת המקרא". עד היום אני זוכר את עצמי קורא בשקיקה את הפרוזה הלוחמנית וגבוהת-השפה של הלוי, שנכתבה כמאה שנה לפני שחבשתי את ספסלי האוניברסיטה – ובאופן מפתיע זכור לי בעיקר הסגנון, ופחות התוכן. כמיטב מסורת התקופה הספר נכתב בעברית 'משכילית', כזו ששאבה מהמקרא את הפאתוס ואת אוצר המילים, אבל לא את יכולת התמצות והקיצור... הנה כמה משורות הפתיחה של הספר (עמ' 3):

והנה באו מגבבי דברים וישתדלו בחזקת היד להפוך את דברי ימי ישראל ולהביאם לתוך החֹשך. ולבלרי ישראל תחת לראות את הרשת, כשלו ונפלו, וילכו אחר ההבל ויעלו גרה את כל מכַתְּבי העמל ההם. מבלי לראות כי כל הכתבנים ההם מחוקרי העמים, עזבו לגמרי כל דרכי החקירה ויהיו לדוגמטיים ממין היותר גרוע. חפצם הגדול להעמיד את אמונתם ודרכם למעלה מהיהדות, קשורה אצלם עם שנאה כבושה לה"אתה בחרתנו" של הגוי הזה מעולם.

הרי לכם במספר שורות כל עולם ביקורת המקרא כפי שהוא נתפס בעולם היהודי של סוף המאה ה-19 – ולמען האמת, גם במאה שאחריה. התפיסה לפיה לא מדובר בענף מחקרי העוסק ב"ביקורת גבוהה" במובנה הפילולוגי, אלא ב"אנטישמיות גבוהה"^[1] במובנה האירופי, נמצאת כבר כאן. ולא זו בלבד, אלא שגם שמו של האחראי למתקפה הפסאודו-מחקרית הזו על היהדות מופיע כאן, יחד עם רבותיו הפחות מוכרים:

וכדרכנו בכל החקירות כולם, נשים פנינו לראשי המדברים בהחקירה הזאת, והם גראף, קוהנען, והמאסף לכל המחנות וולהויזן, אשר סידר כל הדברים האלה יחד, עד שכל הדבר נקרא על שמו.

וולהויזן (או וולהאוזן בכתיב מודרני יותר) היה ליהודי לומד המקרא כמו ניטשה בפילוסופיה או דארווין בביולוגיה – מעין 'עמלק' כזה, שעצם איזכורו מייצג את כל הרע שבחוכמת הגויים. לא זו בלבד, אלא שבן דורו של רי"א הלוי, הרד"צ הופמן, הגדיל לעשות וקרא לספרו 'ראיות מכריעות נגד וולהויזן', כאומר: ניצחת את וולהויזן – ניצחת את כולם... ספרו המכונן של וולהאוזן שפורסם ב-1883, תורגם לעברית רק ב- 1938, אבל עיקרי דבריו כבר צוטטו על ידי הלוי והופמן, ומאוחר יותר על ידי קאסוטו וקויפמן; ספריהם של שני האחרונים, אגב, שכנו כבוד גם הם בספריה והיו אמורים להוות תריס בפני פורענותו של וולהויזן, אבל כדברי הרב מרדכי ברויאר במאמרו המכונן על ביקורת המקרא, "כאילו יש נפקא מינה של כלום בין כפירתו ה"הרמוניסטית" של קסוטו לבין כפירתו ה"ביקורתית" של ולהויזן!"^[2]

מה נשתנה?

מאז 1995 ועד היום, חל שינוי טקטוני בעולם, שניתן לתמצת אותו במילה אחת: האינטרנט. בשנות ה- 90' האינטרנט היה בערך כמו מיחשוב קוונטי היום: משהו שקיים איפשהו באוניברסיטה, אבל אף אחד לא ממש משתמש בו. עשור מאוחר יותר, האינטרנט כבר היה בכל מקום: גוגל, שהוקמה בסוף 1998 הנגישה את האינטרנט להמונים, ויקיפדיה, שהוקמה ב- 2001, אפשרה להמונים עצמם לערוך ולשפר את הידע, ופייסבוק, שהוקמה ב- 2004, נתנה להמונים את הבמה לדון בכל נושא העולה על הדעת ללא כל ביקורת מדעית או אחרת.

השינוי הטקטוני הזה לא פסח גם על התחום המעט ארכאי של מחקר המקרא. השיח ה'רשמי' עדיין התנהל מעל הבמות המכובדות – ומעוטות הקוראים – של כתבי העת והספרים האקדמיים, אבל לאט-לאט המצב השתנה. יריית הפתיחה היתה כנראה מאמר שהתפרסם בעיתון 'הארץ' על סף המילניום השני, ששמו הפרובוקטיבי לבדו עורר קול רעש גדול גם מחוץ להיכלי השן האקדמיים.^[3] בהמשך צצו במות לא רשמיות במרחב האינטרנטי, שחלקו עם הציבור הרחב את פירות המחקר המקראי: אתר מט"ח החל להעלות לרשת בראשית שנות ה- 2000 מאמרים אקדמיים בנושאי חקר המקרא לצד מונחונים, מאמרי עזר ובהמשך גם מהדורות דיגיטליות של ספרי עיון;^[4] הפורום החצי-מחתרתי "עצור כאן חושבים" החל להעלות לדיון נושאים מעמיקים יחסית שהיו שמורים עד אז ליודעי ח"ן בלבד;^[5] בשנת 2008 החל לפעול פורום "ביקורת המקרא" באתר היידפארק,^[6] שסיפק מאמרים מאירי עיניים בנושא בצד דיונים מרתקים – ועוד לא הזכרתי את יוטיוב ואלפי הרצאות החינם שבו.

ובינתיים, במגזר הדתי

בראשית שנות ה-2000 היה נראה שהדור האחרון לא השתנה הרבה מאז "דורות הראשונים" של רי"א הלוי. פירות המחקר המקראי עדיין נתפסו כרעילים עבור המגזר הדתי, גם אם הטענות לאנטישמיות מובנית בתחום שככו מעט,^[7] עדיין היתה התנגדות עזה ללימוד הנעשה מתוך גישה מחקרית ושמו של וולהאוזן עדיין הילך אימים. ביטוי חריף לכך ניתן בפולמוס הפנים-דתי הרחב סביב שאלת 'תנ"ך בגובה העיניים – כן או לא' שהתחולל בראשית שנות ה- 2000, בעקבותיו קבע הרב אבינר, למשל, ש"אין מזכירים כלל את ביקורת המקרא" ושאסור ללמוד פירושים מגויים "כי זה מחלחל ומטמא".^[8]

אבל בד בבד עם ההתנגדות המסורתית הזו, הזרמים התת-קרקעיים שנבעו מתהומותיו של האינטרנט, החלו לבקוע אל פני השטח, ולהשפיע על דמויות תורניות חשובות בתחום. בשנת 2011 פרסם הרב עמית קולא ספרון צנום בשם "הוויה או לא היה" ובו העז לראשונה להציע תאולוגיה יהודית ללא אמונה היסטורית-ריאלית במעמד הר סיני; שנתיים לאחר מכן הוציא הרב אמנון בזק את הספר "עד היום הזה", שבו נסקרו לראשונה בספרות עיונית-דתית כל ההיבטים של ביקורת המקרא, מהטקסט ועד הארכאולוגיה, ללא נימה פולמוסית; שנתיים מאוחר יותר, ב- 2015, פורסם ספר עב-כרס בשם "בעיני אלוהים ואדם", שהכיל מקבץ מאמרים בתחומים 'רגישים' של חקר המקרא מאת רבנים וחוקרים, ובראשו אסופת מקורות ענקית ממנה משתמע כי כמה רעיונות של ביקורת המקרא התקבלו על דעת כמה וכמה מחכמי ישראל; וב- 2019 הופיע הספר "גישת התמורות" של רבני ישיבת מעלה גלבוע, ובו הוצגה גישה המכירה באפשרות של שינוי חוקי התורה במהלך הזמן.

המפגש עם עובדות החיים

והנה גם אותי נשא הרוח וסחף האור: כעשרים שנה אחרי תקופת התואר הראשון, חזרתי לספסלי האוניברסיטה והפעם לתואר שני ולאחריו לדוקטורט בתחום חקר המקרא. באופן לא מפתיע, לא נדרשו לי יותר ממספר שבועות כדי שאגלה את מה שגילה הרב ברויאר הרבה לפניי:^[9]

הפרשנות התמימה, שראתה את התורה כמבנה רצוף אחד ללא סתירות וללא הבדלי סגנון, נסתרה ונדחתה ללא שוב. חלוקת התורה ל"מקורות", שעליהם "נתווספו" הערות של ביאור ו"תוספות של מערכת", היא אמת שאין לה ערעור, והיא מזדקרת לעיני הלומד - על כרחו... כל תירוצי הדוחק של ההרמוניסטיקה לא יעמדו בפני האמת הפנימית שבעבודתו הגאונית של ולהויזן וחבריו.

התחושה הראשונית שלי היתה תדהמה: איך לא לימדו אותי את זה? ויותר גרוע, איך לא שמתי לב לזה בעצמי?! קחו לדוגמה את פרשת המרגלים (במדבר יג–יד) – הכפילויות שם בולטות כל כך, והוספתם של אהרן ויהושע לסיפור ברורה כל כך, שנדרש 'מיסוך' כבד של לימוד מסורתי כדי לא להבחין בהם.^[10] מצד שני, הבנתי היטב מה מקור הסלידה הרווחת בחינוך הדתי מעיסוק כלשהו בביקורת המקרא. כך מעיד למשל הרב צבי טאו, נשיא ישיבת 'הר המור' הידוע כמתנגד חריף לעצם העיסוק בביקורת המקרא, אודות היכולת של בוגר ישיבת הסדר להתמודד עם טענות הביקורת:^[11]

אומרים לי אנשים שבאים מן המכונים [מכוני הוראה – א. ד.], שלתלמיד הממוצע, המגיע למכון מהישיבה בה למד כמה שנים, אין שום הגנה מול האמירות האלה. הוא לא יודע כיצד ניגשים בכלל להתמודד איתן, איך מתגוננים מפניהן, עד שאינו מסוגל להסיר את השפעתן מלבו.

כך קרה שלא רק בחוגי הר המור אלא בציבור הדתי בכללו, נמנעים מלימוד כלשהו, ואפילו עקיף, של ביקורת המקרא. התחושה היא שלו רק נזכיר מונחים כמו "השערת התעודות", או "אנכרוניזמים", שלא לדבר על "וולהאוזן" – הדבר עלול למוטט את כל יסודות האמונה הדתית עליהם עמלים מוסדות החינוך, החל מהגן ועד לישיבות ההסדר. וכך יצא, שבוגר החינוך הדתי שהעז וקרא בכל הספרים שהזכרתי לעיל, לא יוכל תמיד להבין את החלופות הפרשניות שהוצעו במחקר המקרא לבעיות שאותם ספרים מציגים, לעיתים ברמז, וכל שכן שלא יוכל לקבל תמונה ברורה של הנושא. הדבר דומה לעיתים ללימוד בשיטת נחמה לייבוביץ, שדחקה בתלמידיה לשאול: מה היה קשה לרש"י? כיוון שמי שקורא ברש"י מקבל מייד את התשובה (החז"לית בדרך כלל) – אבל נדרש מאמץ לא פשוט כדי להבין מה בעצם היתה השאלה, ונדרש מאמץ נוסף כדי להשוות את פירוש רש"י לפירושים חלופיים אך פחות מוכרים. מיותר לציין כי לא הרב טאו, ולמעשה אף לא רב אחר מאותם חוגים, מציעים תשובות של ממש לשאלות שעוררה ביקורת המקרא – מה שהופך את הביקורת שלהם עליה לחסרת כיסוי.

לשתות ממימיהם ולהזכיר את שמותם

בפתחו של העשור השני של המאה ה-21, נראה כי הדי המפץ הגדול שעוררו וולהאוזן ותורתו בסוף המאה ה-19, הולכים ודועכים. פרופסור ישראל קנוהל, דתי בעצמו, מעריך כי "כמעט כל המורים בחוג למקרא בירושלים הם חובשי כיפות, ולהערכתי כמחצית מן התלמידים מגיעים מרקע דתי".^[12] נכון הוא שהחינוך הדתי עדיין נרתע מעיסוק ישיר בנושא, בעיקר מכיוון שראשי 'הדור הקודם', זה שנכווה ברותחין מההשמצות והחרמות בעקבות פולמוס תנ"ך בגובה העיניים, עדיין מושלים בכיפה. עם זאת, נראה די בבירור שאנו עומדים בשיאו של מהלך ל'חילופי דורות', כמו שמוכח משמות הכותבים בספרים שהזכרתי לעיל, שרובם רבנים ומחנכים מוכרים.^[13]

אחתום בסיפור הנועז שמובא במסכת הוריות (יד ע"ב) בו תמה רבי שמעון בנו של רבי יהודה הנשיא על אביו, שהשמיט מהמשנה את שמו של רבי מאיר:

אמר לו: מי הם הללו שמימיהם אנו שותים ושמותם אין אנו מזכירים? אמר לו: בני אדם שבקשו לעקור כבודך וכבוד בית אביך! אמר לו (קהלת ט, ו): גַּם אַהֲבָתָם גַּם שִׂנְאָתָם גַּם קִנְאָתָם כְּבָר אָבָדָה! אמר לו (תהלים ט, ז): הָאוֹיֵב תַּמּוּ חֳרָבוֹת לָנֶצַח?! אמר לו: דברים אלו היכן שהועילו מעשיהם, חכמים לא הועילו מעשיהם.

דומני שהגיעה השעה להודות בינינו לבין עצמנו, ש"גם שנאתם... כבר אבדה" – ואפשר כבר לשתות ממימיהם ואפילו להזכיר את שמותם מבלי לחשוש: "הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם!"