לאילו קורבנות נדרשים נסכים?

ה' שוכן בתוך עם ישראל

ספר שמות פרק כה פותח בסדרה ארוכה של הוראות המתמקדות בבניית המשכן, שהוא מעין מקדש נייד. ה' מבהיר את מטרת הבנייה מיד בהתחלה:

^{שמות כה:ח} וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם

המשכן ישמש כמעון מורחב, שה' ישכון בו כל עוד יתקיימו התנאים הדרושים.^[1] מקום המגורים הזה יכיל את כל הריהוט הנחוץ לכך, כיאה ל"חדר אירוח לטווח ארוך":

• ארון – ארון הברית נמצא בחדר הפנימי ("קודש הקודשים") עם הכפורת (המכסה) והכרובים שעליו, ומשמש ככס לה';
• פרוכת – מסך החוצץ בין "קודש הקודשים" ובין החדר החיצוני ("הקודש"), לצורך יצירת מרחב פרטי;
• מזבח הקטורת – מזבח העשוי זהב, הממלא פונקציה דומה לזו של מטהר אוויר בחדר מלון מודרני;
• מנורה – המנורה בעלת שבעת הקנים כעין מנורת לילה בהקשר מודרני;
• שולחן – שולחן קטן מידות שעליו שתים עשרה ככרות הלחם, המקביל למזנון חטיפים במלון מודרני.

הסעודה היומית – קרבן העולה

למשכן היה אפילו צוות תחזוקה במדים – הכוהנים – שתפקידו לספק סעודות סדירות יומיות. זהו קורבן העולה, הנשרף כליל ועולה השמיימה. העולה הוגשה בחצר החיצונה, על מזבח הנחושת:

^{במדבר כח:ב} …אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי רֵיחַ נִיחֹחִי תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ.

יש להגיש את הסעודה פעמיים ביום והמנה העיקרית שבה היא בשר:

^{במדבר כח:ג} …זֶה הָאִשֶּׁה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַי־הוָה כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְמִימִם שְׁנַיִם לַיּוֹם עֹלָה תָמִיד. ^כח:ד אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם.

ארוחת "קומבו"

אולם סעודותיו היום-יומיות של ה' לא כללו בשר בלבד. למעשה, לעתים רחוקות הוקרבו בעלי-חיים בלבד במערכת ההקרבה הכוהנית. כך עולה מהמשך ציוויו של ה', המציין את התוספות הנכללות בסעודה:

• מִנְחָה^[2]

^{במדבר כח:ה} וַעֲשִׂירִית הָאֵיפָה סֹלֶת לְמִנְחָה בְּלוּלָה בְּשֶׁמֶן כָּתִית רְבִיעִת הַהִין.^[3]

• נֶסֶךְ

 ^{במדבר כח:ז} וְנִסְכּוֹ רְבִיעִת הַהִין לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד בַּקֹּדֶשׁ הַסֵּךְ נֶסֶךְ שֵׁכָר לַי־הוָה.^[4]

הקרבת בעל חיים בתוספת מוצרים שאינם מן החי, כגון דגנים ונסכים, היא מעין "ארוחת קומבו".^[5] שילוב כזה היה אכן נפוץ במנהגי ההקרבה המערב-שמיים,^[6] והוא מעוגן במציאות: ההנחה הבסיסית היא שהאלים חושקים בתוספת עמילנית ובמשקה אלכוהולי לצד מנת הבשר שלהם, בדומה למקריבים עצמם.^[7]

ההשוואה לתפריטי מזון מהיר נראית מתבקשת: "ארוחת קומבו" כוללת המבורגר, משקה מוגז וטוגנים (מזון עמילני, לרוב מטוגן בשמן ומומלח) – או שילובים אחרים של מזון, המרכיבים סעודה מלאה.

לאור השילוב השכיח של המבורגר עם טוגנים ומשקה מוגז – נטבעה השאלה האופיינית, "האם תרצו צ'יפס כתוספת?" לעומת זאת שילוב של טוגנים ומשקה מוגז אינו עומד בפני עצמו: אמנם אין מניעה להזמין רק טוגנים ומשקה, אך אלה אינם מרכיבים סעודה. האפשרות הזו אכן נעדרת ממרבית תפריטי ה"קומבו".

ובכן, שימו לב שכפיפותם של הטוגנים והמשקה לקציצות ההמבורגר היא חד סטרית: הזמנת משקה אינה מעוררת את השאלה: "האם תרצו המבורגר כתוספת?"

כזה הוא גם טבען של סעודות ה"קומבו" בכתבי המקור הכוהני בתורה (להלן: “P”).

סעודות ה"קומבו" של החגים (במדבר כח–כט)

הקטעים המופיעים לאחר תיאור קרבן העולה היומי מתארים את מרכיבי סעודות ה"קומבו" המיוחדות של החגים. היסוד העיקרי של הסעודות האלה הוא הוספת מנחות הדגנים והנסך לקורבנות הנשרפים על המזבח . הקורבנות הנזבחים בכל אחד מן החגים הללו הם שילוב של פרים, אילים וכבשים (בני שנה). כל קרבן מן החי מלווה במנחת דגנים עשויה סולת (קמח מובחר), בלולה בשמן. גודלה של המנחה תלוי בגודלו של הקורבן: 3/10, 2/10 ו- 1/10 האיפה, בהתאמה. מנת נסך היין נמדדת אף היא לפי אותו היגיון: 1/2, 1/3 או 1/4 הִין, בהתאמה^[8] (ראו טבלה 2 בנספח).

קרבן חטאת: לא סעודה

צוות הכוהנים (הלבוש במדי עבודה) אחראי גם על הטיהור – פעולה נפרדת מפעולת ההזנה. הכוהנים משתמשים בדם שהופק מבעלי החיים שהוקרבו, בראש ובראשונה מקורבנות החטאת ((הביטוי נתפס במשך הדורות כקשור הן לחטא הן לטיהור/חיטוי)^[9] – כ"חומר ניקוי ריטואלי" (מונח שטבע יעקב מילגרום), לשם הסרת גורמים המזהמים את המזבח, והבטחת טהרתו של המשכן, כדי ש-ה' יוכל להמשיך ולשכון בו.

הדוגמה הקלאסית לפעולה זו מגולמת בטקס לטיהור המשכן ביום כיפור, לאחר שהכהן הגדול מקריב את קורבן פר החטאת שלו:

^{ויקרא טז:יד} וְלָקַח מִדַּם הַפָּר וְהִזָּה בְאֶצְבָּעוֹ עַל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת קֵדְמָה וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת יַזֶּה שֶׁבַע פְּעָמִים מִן הַדָּם בְּאֶצְבָּעוֹ.

הכהן ממשיך בהקרבת שעיר החטאת של העם, ובטיהור המזבח והמשכן (אוהל מועד) מטומאתם:

^{ויקרא טז:טו} וְשָׁחַט אֶת שְׂעִיר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לָעָם וְהֵבִיא אֶת דָּמוֹ אֶל מִבֵּית לַפָּרֹכֶת וְעָשָׂה אֶת דָּמוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְדַם הַפָּר וְהִזָּה אֹתוֹ עַל הַכַּפֹּרֶת וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת. ^טז:טז וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְכֵן יַעֲשֶׂה לְאֹהֶל מוֹעֵד הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם.

הטקסט ממשיך לתאר את הכוהן המטהר את המזבח מטומאתו (ראו גם שמות ל:י), ולבסוף הוא מטהר את עצמו ואת העם.^[10] זו רק דוגמה אחת לקורבנות החטאת, שהוקרבו מסיבות שונות באירועים שונים, בהם המועדים.

למי נלווים הנסכים? הטקסט הבעייתי של במדבר כח-כט

רשימת המועדים בספר במדבר כח–כט מציינת שיש להקריב שעיר עיזים לחטאת לצד קורבנות העולה בכל המועדים (למעט שבת). קורבנות החטאת אינם באים בלווית "מנת תוספת" של מנחת דגנים מאחר שאינם נחשבים סעודה שגרתית. אולם לרבים מהם נוסף נסך יין, אם כי קשה לקבוע לאיזה מהם נוסף הנסך ומדוע. ההכרעה בעניין תלויה על חודה של נקודה דקדוקית.^[11]

לאחר אזכור קורבן החטאת, הטקסט חוזר ואומר כי יש להקריבו "מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד, מִנְחָתָהּ וְנִסְכָּה" (במ' כט:טז, כב, כה, כח, לד, לח), ואז, כפי שנראה, הוא מציין את אחד הביטויים להלן:

1. "וְנִסְכָּהּ" או "וּנְסָכֶיהָ"^[12] – בהתייחס לעולת התמיד (לשון נקבה);
2. "וְנִסְכּוֹ" בהתייחס לשעיר החטאת (לשון זכר);
3. "וְנִסְכֵּיהֶם" בהתייחס לעולה ולחטאת יחד (לשון רבים).

להלן רשימת הסיומות של קורבנות החטאת ונסכיהם, בהתייחסות לכל המועדים בספר במדבר כח–כט:

החטאת, עולת התמיד ונסכה / נסכיהם (נוסח המסורה)

• שבת (אין חטאת):

^{במדבר כח:י} ...עַל עֹלַת הַתָּמִיד וְנִסְכָּהּ.

• ראש חודש:

^כח:טו וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת לַי־הוָה עַל עֹלַת הַתָּמִיד יֵעָשֶׂה וְנִסְכּוֹ.^[13]

• טו–כא בחודש הראשון (ניסן):

^כח:כב וּשְׂעִיר חַטָּאת אֶחָד לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם. ^כח:כג מִלְּבַד עֹלַת הַבֹּקֶר אֲשֶׁר לְעֹלַת הַתָּמִיד תַּעֲשׂוּ אֶת אֵלֶּה. ^כח:כד כָּאֵלֶּה תַּעֲשׂוּ לַיּוֹם שִׁבְעַת יָמִים לֶחֶם אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַי־הוָה עַל עוֹלַת הַתָּמִיד יֵעָשֶׂה וְנִסְכּוֹ.^[14]

• יום הביכורים:

^כח:ל שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם. ^כח:לא מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתוֹ תַּעֲשׂוּ תְּמִימִם יִהְיוּ לָכֶם וְנִסְכֵּיהֶם.^[16]

• יום תרועה א בחודש השביעי (תשרי):

^כט:ה וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד חַטָּאת לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם. ^כט:ו מִלְּבַד עֹלַת הַחֹדֶשׁ וּמִנְחָתָהּ וְעֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּ וְנִסְכֵּיהֶם כְּמִשְׁפָּטָם לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה לַי־הוָה.^[17]

•  י בחודש השביעי:

^כט:יא שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד חַטָּאת מִלְּבַד חַטַּאת הַכִּפֻּרִים וְעֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּ וְנִסְכֵּיהֶם.^[18]

• יום א של החג – טו בחודש השביעי:

^כט:טז וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד חַטָּאת מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד מִנְחָתָהּ וְנִסְכָּהּ.^[19]

• יום ב של החג – טז בחודש השביעי:

^כט:יט וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד חַטָּאת מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּ וְנִסְכֵּיהֶם.

• יום ג של החג – יז בחודש השביעי:

^כט:כב וּשְׂעִיר חַטָּאת אֶחָד מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּ וְנִסְכָּהּ.

• יום ד של החג – יח בחודש השביעי:

^כט:כה וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד חַטָּאת מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד מִנְחָתָהּ וְנִסְכָּהּ.

• יום ה של החג – יט בחודש השביעי:

^כט:כח וּשְׂעִיר חַטָּאת אֶחָד מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּ וְנִסְכָּהּ.

• יום ו של החג – כ בחודש השביעי:

^כט:לא וּשְׂעִיר חַטָּאת אֶחָד מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד מִנְחָתָהּ וּנְסָכֶיהָ.

• יום ז של החג – כא בחודש השביעי:

^כט:לד וּשְׂעִיר חַטָּאת אֶחָד מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד מִנְחָתָהּ וְנִסְכָּהּ.

• שמיני עצרת – כב בחודש השביעי:

^כט:לח וּשְׂעִיר חַטָּאת אֶחָד מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּ וְנִסְכָּהּ.

ההבדלים בסיומות כינויי הגוף והשייכות נועדו לענות על השאלה האם קורבן החטאת מקבל גם הוא נסך או לא. זאת לאור המילה "וּמִנְחָתָהּ" (ביחיד נקבה) לצד וְנִסְכֵּיהֶם (ברבים, בפרק כט פסוקים ו, יא, יט). משפט זה מבהיר שבעוד שהעולה בלבד מקבלת תוספת דגנים (ואז הסיומת השיוכית היא בלשון נקבה יחידה), הרי שהעולה והחטאת ביחד מקבלות נסך (המופיע בשיוך עם כינוי גוף ברבים).^[20]

מהמתואר בנוסח המסורה עולה כי קרבן החטאת מקבל נסך:

• בראש חודש
• בכל ימי טו-כא בחודש הראשון
• בראשון לחודש השביעי
• בעשור לחודש השביעי
• ביום השני של חג שבעת הימים בחודש השביעי

ולא מקבל נסך:

• ביום הראשון של חג שבעת הימים בחודש השביעי^[21]
• בימים 3 – 7 של חג שבעת הימים בחודש השביעי
• בשמיני השמיני המכונה "עצרת"^[22] 

האם יש חוקיות בכל הנוגע למנות התוספת לקורבן החטאת?

הטקסט המופיע בנוסח המסורה אינו פשוט להבנה. בצורתו הנוכחית הוא נראה תוצאה של השתלשלות טקסטואלית סבוכה, שהובילה לשילובים אחדים שמחברי הטקסט או המעורבים בכתיבתו לא התכוונו אליהם. הבעיה בולטת לעין כאשר משווים את נוסח המסורה לתרגום השבעים ולנוסח התורה השומרונית ; בכל אחד מהם ניכרת חוקיות עקבית יותר (אם כי לא מושלמת), אף שהם אינם זהים זה לזה (ראו טבלה 1 בנספח).

תרגום השבעים (LXX) – נוסח תרגום השבעים משתמש באופן קבוע בצירוף. "מנחתם ונסכיהם" לקורבן בחטאת מיום חג הביכורים ואילך, למעט העשירי בחודש השביעי. הצירוף שבלשון רבים רומז כי לקורבן החטאת שהוקרב בימים האלה התלוו כל התוספות. קשה להשיב אפוא על השאלות מדוע ביום כיפור תוספת המנחה והנסך מצויינת בלשון יחיד, ומדוע לשבת, לראש חודש ולחג המצות נלווה נסך בלשון יחיד ללא אזכור של תוספת מנחת דגנים.

התורה השומרונית – גם בתיאור הקורבנות בתורה השומרונית מוזכרות שתי מערכות: בשבת, בראש חודש ובחג המצות נוספים נסכים בלשון רבים ("ונסכיהם"), בעוד שהחל מהיום הראשון לחודש השביעי ואילך הנוסח הוא "ומנחתה ונסכיה" (התייחסות לעולה ולמנחתה בלשון יחיד ולנסכים בלשון רבים). היוצא מכלל זה הוא יום הביכורים, שבקשר אליו נכתב "ומנחתה ונסכיהם" – כלומר שילוב של מנחה יחידה ונסך ברבים. ייתכן שפירוש הדבר הוא ששעיר העיזים מקבל נסך רק בראש חודש, במועד של החודש הראשון (ניסן) וביום הביכורים, אך לא בשאר הימים.

תרגום השבעים ונוסח שומרון מתאפיינים בחוקיות עקבית יותר מאשר זו המופיעה בנוסח המסורה. ייתכן בהחלט ששניהם אינם מקוריים, אלא משקפים ניסיונות מאוחרים יותר "למצוא היגיון בשיגעון". אולם גם ניסיונות אלה לא הניבו שיטה עקבית לגמרי.

קורבנות חטאת אינם סעודות

על אף חוסר הבהירות, בולטת העובדה שבשונה מקורבנות העולה, אין דרישה שלקורבנות החטאת תתלווינה באופן קבוע מנות תוספת – מנחות. ניתן להסביר זאת בקלות יחסית: קורבנות החטאת אינם "לחם אשה ריח ניחוח לי־הוה", אלא הם חלק מטקס החיטוי, והם אינם בגדר סעודות.^[23]

אם כן, מדוע לקורבנות החטאת תמיד נלווים נסכים? לאור היעדר שיטתיות ברורה בנוסח המסורה ובשל אי-עקביות קיצונית בין הנוסחים השונים של התורה (נוסחי המסורה, השומרון והשבעים), ראוי לשקול את הצעתו של חוקר המקרא הגרמני רולף רנדטורף (1925-2014), שלפיה ההתייחסויות המקוצרות לנסכים בפרקים כח-כט (ונסכה, ונסכו, ונסכיהם) הן תוספות של סופרים מאוחרים ששורבבו לתוך הטקסט ללא כל חוקיות או סדר ממשי.^[24]

כלומר, במשך הזמן עורכים הטמיעו את המידע על אודות קורבנות החטאת בין תיאור הקורבנות השגרתיים, כגון העולה, שהוקרבו בלווית מנות תוספת. הדוגמה הבולטת ביותר היא זו של תרגום השבעים, שבו החטאת מוקרבת אפילו בלוויית מנחת דגנים. אך הפרק בגרסתו המקורית תיאר הוספת נסכים לעולה בלבד ולא לחטאת, שהרי העולה הייתה מזון שהוקרב לאלוהות, ושימש "סעודת קומבו" ריחנית, בעוד שהחטאת הייתה חלק מחיטוי הבית, ולא נדרשו לה מנות תוספת.

נספח

טבלה מס' 1 – סיומות "ומנחתה ונסכה" בנוסחי המסורה, שומרון ותרגום השבעים

טבלה מס' 2 – תפריט קורבן העולה בחגים