אבות ומְשלים

אסור לי לפחד. פחד הוא הורג התודעה. פחד הוא המוות הקטן המוביל להיכחדות מוחלטת. אתמודד מול הפחד שלי. ארשה לו לעבור עליי ודרכי.  וכשהוא יחלוף אפנה את עיני הפנימית לראות את מסלולו. במקום בו הפחד הילך לא יהא דבר. רק אני אשאר. — "התחינה על הפחד" (Litany of Fear) של בני גשרית^[1]

אברהם אבינו הוא אבי

חשבו על מעמדו של הגֵר. הגר חש חלק מהברית של עם ישראל והוא נקרא בנו או בתו של אברהם ושרה – ולמרות זאת, במובן מילולי, הוא או היא אינם כאלו. באופנים רבים, כולנו כמו אותו גר. אברהם ושרה הם דמויות פולקלוריסטיות; עובדתית, הם אינם אבות-אבותיי או אלו של כל אחד אחר. אם נחזור 3500 שנה לאחור, באמת שאינני יודע מי היו אבות-אבותיי, אך גם לו ידעתי, אינני בטוח כי המידע הזה היה מעניין יותר מדי. לאב הקדמון האמיתי שלי היתה השפעה קטנה על חיי המוּדעים, תהא תרומתו לדנ"א שלי ולקיומי הנוכחי אשר תהא. אך אי אפשר לומר אותו דבר על אברהם אבינו.

אברהם חי ונושם בתודעה שלי באופן חי ותוסס. בכל שנה אני קורא את סיפורו בתורה, קורא את הקישוטים של סיפוריו בחז"ל, ושומע ומלמד לקחים מהם בדרשות ובדברי תורה. אני לומד מהדוגמה האישית שלו, מנסה ליישם את הצלחותיו וללמוד מכשלונותיו.  הגנתו על סדום עומדת כנציב של מחשבה מוסרית ויכולתו ללכת בעקבות אמונתו באלוקים מעבר לכל מצוקה הופכת אותו למודל של נאמנות עבור כל היהודים. אבי הקדמון הוא רק מה שהוא, אך אברהם אבינו הוא אבי.

השועל והדג

פעם נשאלתי על-ידי חבר איך אני יכול להמשיך ולהיות יהודי אורתודוקסי בעוד אני מאמין שלמעשה כל סיפורי התורה אינם היסטוריים. השבתי בסיפור מהתלמוד הבבלי (ברכות סא.). במהלך הרדיפות של אדריאנוס, כאשר לימוד התורה היה עבירה פלילית, אדם בשם פפוס שואל את רבי עקיבא מדוע הוא ממשיך ללמד תורה, מעשה העלול להוביל למותו. רבי עקיבא השיב שהשועל שאל פעם דג מדוע הוא שוחה במים והלא הוא עלול להיתפס על-ידי דייגים. "האם לא יהיה יותר טוב", שואל השועל, "להתחבא ביבשה ולהימנע מהרשתות?" הדג השיב שזה יהיה רעיון גרוע. "מחוץ למים", אומר הדג, "אמות בוודאות; בתוך המים יש לי סיכוי."

"אני הדג", אומר רבי עקיבא, "והתורה היא המים שלי".

זהו סיפור רב עוצמה על מחויבותו של רבי עקיבא לאמונתו ולעמו. עכשיו, אם פפוס היה עונה בתגובה:"עקיבא, אתה ממשֵל משלים – דגים אינם מדברים", הוא היה מחמיץ את הנקודה. "זה לא משנה אם דגים מדברים", היינו עונים, "סיפורו של רבי עקיבא עדיין נכון". כעת, בכוונתי לומר דבר אחר: לא היה שום פפוס; הסיפור הוא בדיה שנכתבה בבבל ארבע מאות שנה לאחר מותו של רבי עקיבא. ועם זאת, זו אינה הנקודה; הסיפור עודנו נכון.