עיצוב מחדש של השיח

בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. — הגדה של פסח

זיכרון היסטורי לעומת היסטוריה

היֹה היה עידן בו ההיסטוריה והמסורת היו שלובות זו בזו. אגדות ומיתוסים, מעורבים ב'גושי זהב' של זיכרון תרבותי, הסבירו את העבר הרחוק. הבנת העבר הקרוב קיבלה פעמים רבות השראה מאירועים אמיתיים, אך הורחבה ויופתה בדרך כלל על-ידי מספרי סיפורים ומשוררים נודדים. אם בכלל נשמר תיעוד של אירועים מדיניים, הרי שזה לא היה נגיש לאדם הבור הממוצע, אלא נכתב עבור המלך ונשמר בארמון.

עם התקדמות הדיסציפלינה ההיסטורית המודרנית, הדברים הפכו למורכבים יותר. חוקרים החלו לאמץ מגוון כלים אינטלקטואליים לתיעוד העבר שלנו בניסיון להבדיל בין אמת לבדיה. היה זה רק עניין של זמן עד שההיסטוריוּת של תיאורים מקראיים רבים הועמדה בסימן שאלה. זה התחיל עם חלקים של התורה שהינם ללא ספק פולקלוריסטיים או סמליים באופיים. בריאת העולם בשישה ימים, אדם וחווה בגן עדן, המבול של נֹח ומגדל בבל – כל אלו זוהו בקלות כלא היסטוריים. סיפורים אלו התאימו במדויק לסוגה של פולקלור או אלגוריה וכל אחד מהם הציע נרטיב פשוט בעל אופי דמיוני במכוון, במטרה להסביר היבט מסוים של העולם בו אנו חיים.

אך הדברים לא נעצרו – ולא יכלו להיעצר – כאן. התורה עוקבת אחר מסלול חייו של האב-המייסד של ישראל, אברהם, החל מנֹח. אך אם נח אינו דמות היסטורית, מה לגבי אברהם? בנוסף, קשה להתעלם מהיסודות הסמליים ברבים מסיפורי אברהם. רבים מבניו – אם לא כולם – ייסדו את אומותיהם. ישמעאל אבי הערבים; מדין הוא אבי המדינים; דדן הוא אבי הדדנים; וכן הלאה. בנו העיקרי של אברהם, יצחק, הופך להיות אביהם של שני עמים, הישראלים דרך יעקב והאדומים דרך עשו. חוקרים החלו להבין שההיסטוריה המשפחתית המוצעת על-ידי התורה הינה למעשה ניסיון סכימטי – המונח המקצועי הוא נרטיב אטיולוגי^[1] – של הסופרים הישראלים או מספרי הסיפורים להסביר את היחסים בינם לבין שכניהם.

הדבר נכון גם לגבי תיאור התפתחותו של עם ישראל. לרעיון כי שנים עשר השבטים נוצרו משנים עשר בני יעקב יש את כל הסימנים של ניסיון סכימטי של הישראלים להסביר את עצמם לעצמם: "כולנו משפחה אחת כיוון שכולנו בניו של אותו אב". סיפורי התורה האלו אינם היסטוריה, תיעוד של אירועי עבר, כי אם זיכרון היסטורי (mnemohistory), ההבנייה של זיכרון תרבותי משותף באמצעות נרטיבים אודות העבר.

בהתחשב במידע הנגיש להיסטוריונים מודרניים, יהא זה בלתי אפשרי להתייחס לתיאור של יציאה המונית ממצרים, למסעות במדבר או לכיבוש המתואם, החלק והמושלם של כל ארץ כנען על-ידי יהושע, כהיסטורי. באיזו נקודה ההיסטוריוגרפיה המקראית וההיסטוריה העתיקה מתחילות לחפוף בצורה משמעותית הוא נושא השנוי במחלוקת עזה – יש שיאמרו החל מתקופת הממלכה המאוחדת (תקופת שאול, דוד ושלמה), ויש שיאמרו מתקופת המלך הצפוני, עומרי (בסוף המאה ה-10).^[2]

עם זאת, גם כאשר ההיסטוריוגרפיה והיסטוריה המקראית חופפות, הן ממש לא אותו הדבר. כמו כל הגרסאות הדתיות של ההיסטוריה, ההיסטוריוגרפיה המקראית גדושה במעשי ניסים כמו גם בהערכות ממוקדות-נושא בעלות אופי ההיסטורי, כך שהתמונה המצטיירת מהטקסט המקראי נראית די שונה מזו המצטיירת על-ידי הארכיאולוגים. במילים אחרות, אפילו כאשר התיעוד המקראי אכן חופף משמעותית את העובדות ההיסטוריות, הכתיבה עדיין מושפעת מאוד מהז'אנר הזיכרון ההיסטורי, כתיבה אודות העבר דרך הפריזמה של זהות תרבותית וערכיהם של המחבר ושל החברה בה חי.

התגובה הדתית הסטנדרטית

מה עושה דמות דתית כנגד ההתפתחויות הללו? תגובה אחת הינה לומר כי ללא בסיס היסטורי-עובדתי, כל דת הינה חסרת ערך ועליה להיזרק. במילים אחרות, אסכולת מחשבה זו מאמינה כי ערכה של התורה מבוסס על האמונה כי מה שהיא אומרת שקרה אכן קרה – מילולית. עבורי, זה משקף חוסר כבוד מוחלט כלפי התורה. ראיתי אנשים העוברים משמירת מצוות מוחלטת לכלום אחרי שהבינו כי הנרטיבים המקראיים אינם היסטוריים אלא סמליים. הם אמרו לי כי הדבר היחיד שקשר אותם לשמירת המצוות היתה האמונה כי שמירת ולימוד התורה הינה ציווי מילולי וישיר מאת האלוקים. הסיפורים חשובים, כך מאמינים אותם אנשים, מכיוון שבמקרה הם קרו, ומכיוון שהם למעשה לא קרו, הרי שהם – לדעתם – חסרי ערך. זוהי מסקנה עגומה, וכזו שאני מקווה להפריך.

ביקורת הגישה הסטנדרטית

לסיפורי התורה ישנם כוונה ומשמעות ללא קשר להיסטוריוּת שלהם. בתורה יש קדושה כפי שהישראלים והיהודים נפגשים עם אלוקים גם לאחר שהם מבינים כי הרעיון של אלוקים המכתיב תורה בשלמותה מילה במילה למשה על הר סיני הינו בעייתי.

הרעיון הנפוץ לפיו קדושתה של התורה נובעת רק מההיסטוריוּת של טענותיה, שהוכתבו מפיו של אלוקים, מפתיע אותי כמו ניסיון לתאר את הכל-יכול ככתב חדשות. הדיאלוג בין אברהם לבין אלוקים, משה לפרעה, נאומו של קורח, מכירת יוסף – כל אלו משמעותיים מכיוון שבמקרה הם גם קרו? אם הסיפורים אינם אלא היסטוריה, אזי הפרטים הינם כל התאונות האקראיות של ההיסטוריה. לפי מודל זה, אם קורח לא היה מורד, אם אברהם לא היה מתווכח עם אלוקים, אם פרעה לא היה עקשן או אם יוסף לא היה מוצא את אחיו בדותן – הסיפורים היו מסופרים אחרת, עם לקחים אחרים. אם נמשיך בקו מחשבה זה למסקנותיו הלוגיות גם אם השערוריתיות, רק חיבורה האלוקי של התורה הינו חשוב מכיוון שהוא מבטיח דיוק בדיווח.

ראייה כזו של התורה עשויה להתאים לכמה אנשים אך, אירונית, אני מוצא זאת גם לא מתאים וגם חילול הקודש. חז"ל מספרים לנו כי התורה קדמה לעולם^[3] – למרות שאני מבין קביעה זו שלא כפשוטה המילולי, היא ממחישה כי לתורה לא היתה ברירה אלא לפנות לכיוון אליו פנתה. הסיפורים נועדו להיות מסופרים, ללא קשר להיסטוריוּת של הדמויות ופעולותיהן.

זיכרון היסטורי: התורה כידע-עם (lore) מקודש

רבים חשים דקירה של פחד כשמתייחסים לידע-עם מקודש אודות העבר כאגדה – כאשר זיכרון היסטורי מובנת כשונה מהיסטוריה עובדתית. עם זאת, הכוח החזק ביותר ברוב החברות אינו ההיסטוריה. חברות מוּנָעות על-ידי ידע-העם שלהן – הסיפורים והאגדות. אם נדבר היסטורית, קולומבוס לא היה הראשון להבין כי העולם הוא עגול, אך מסעו לעולם החדש הפך לסמל המרכזי של נצחון המדע והיצירתיות על החוק הדוגמתי של סכולסטיות קפואה מימי הביניים האפלים.

הדבר נכון גם לסיפורי המקרא ודמויותיו. סיפורי התורה משקפים את האופן בו נביאי העבר עיצבו את מפגשם עם החכמה האלוקית דרך הפריזמה של נרטיב הזיכרון היסטורי. אדם הראשון הוא הסיפור אודות מדוע אנו כאן, ונֹח הוא הסיפור על הארעיות של מעמדנו והצורך הקיומי להיות אנשים טובים כך שלקיומנו תהיה משמעות. סיפורי האבות והאמהות הינם על מי אנחנו (ישראלים\יהודים) כעם ואיך מצאנו את אלוקים \ אלוקים מצא אותנו; סיפור יציאת מצרים והכיבוש מספרים לנו על משימתו של ישראל כעם ועל יחסי הברית שלנו עם אלוקים.

נביאי העבר, שהיו נגישים לשפע האלוקי, ענו לשאלות קיומיות בסיפורים בעלי משמעות סמלית. סיפורים אלו גדושים במסרים על-זמניים ומסבירים לנו מי אנו למרות שייתכן והם אינם עונים לשאלות בדיוק היסטורי או מדעי מלא.

בניגוד למסר הדתי של התורה אודות חשיבותה של האנושות והמשימה האלוקית של עם ישראל, הידע ה'חילוני' מספר לנו כי בני האדם כאן כתוצאה של תאונות אבולוציוניות, מעמדנו בעולם הוא ארעי כתוצאה של חוסר שליטתנו בעולם (מחלות, מטאורים וכו'), שעם ישראל החל כערבוביה של קונפדרציית שבטים רופפת בעלת רקע אתני דומה שחברו לקבוצת עבדים מצריים נמלטים, תחת דגלו של י-הוה, בו ראו את האל האמיתי היחיד. איזה סיפור הוא הנכון? אני אומר ששניהם נכונים, אך במובנים שונים.