תורה מן השמיים: הגדרה מחודשת לשאלה

בחירה בין אמונה לתנ"ך אקדמי

לפני מאה ושלושים שנה התפטר פרופסור להיסטוריה של הברית הישנה מתפקידו כמורה לכמרים פרוטסטנטים, מכיוון שהוא כבר לא יכל להאמין. יוליוס וולהאוזן חשב כי הסתירות הרבות בתורה, כמו שני סיפורי הבריאה, חשפו את קיומם של מקורות מרובים לטקסט המקראי. השערת התעודות לא התיישבה עם התורה כדבר האל. יוליוס וולהאוזן נאלץ להודות בכך.

יהודים אורתודוקסים הגיבו לוולהאוזן, לרוב, בכך שהם קיבלו את הנחותיו ודחו את ראיותיו. ניתן לראות את הדינמיקה הזו אם יש בידכם את החומש הכחול הידוע שלו. לאורך כל הספר טוען הרב הרץ כי התורה היא טקסט אחיד מההתחלה ועד הסוף, כי אין ראיות משכנעות למקורות טקסטים מרובים, וכי אפשר להמשיך ולהאמין בתורה כהתגלות האל, שהיא הליבה של האמונה וההלכה היהודית. הרב הרץ מסכים כי קבלת השערת התעודות, או כל סוג של ריבוי מחברים, פירושו דחיית היהדות הקלאסית, אך הוא טוען כי איננו חייבים לקבל את מסקנות האקדמיה.

במילים אחרות, נראה כי פרופסור וולהאוזן והרב הרץ מסכימים כי האמונה במקורה האלוהי של התורה והתיאוריה של תורה מתפתחת שנערכה ממספר מקורות אינן יכולות לדור יחדיו.

בואו נעצור ונבחן את הנחות היסוד שמאחורי מסקנה זו. התנ"ך הקדוש של האלוהים חייב להיות עקבי מבחינה פנימית, עם סגנון הומוגני ושלמות מוסרית, ותנ"ך של אלוהים צריך להתקיים ללא תלות במקורות קודמים. אם המבקרים יכלו להראות שבתורה מהדהדים מקורות קודמים, שיש לה מספר מקורות או שהיא מציגה עניינים בסגנון לא עקבי, כל אחת מהעובדות הללו תערער את קדושת התורה.^[1] לעומת זאת, אם מגיני התורה יכלו להציג את התורה כחיבור אחיד, בסגנון הומוגני, השונה בתכליתו ממקורות קודמים, ממצאים אלה היו מרגיעים את המאמינים בקדושת התורה.

אך כפי שאני רואה את זה, הצגת הנחות יסוד אלה היא בעצמה הפרכתן. ההנחות אינן הגיוניות. הרשו לי להסביר.

הנחות שגויות

מדוע שני הצדדים מסכימים שאלוהים יכול להפיק ספר בסגנון מסוים, אך לא יכול לייצר ספר בסגנון אחר? איננו יכולים לקבוע זאת על ידי השוואת ספר זה עם הספרים האחרים, אותם אנו יודעים שאלוהים כתב. אני לא רוצה להישמע מתחכם, אבל חסר לנו אוסף של חיבורים מקוריים של אלוהים. עם זאת, נראה כי שני הצדדים מסכימים כי אנו יכולים לקבוע זאת ממה שאנחנו יודעים על אלוהים.

עבור המאמין, הטיעון לדחיית האופציה של תורה מתפתחת בעלת מחברים מרובים מסתכם בכך: אם התורה היא התגלות האל, לא יתכנו הבדלים בסגנון באותו ספר, או גרסאות שונות של אותו סיפור; אלוהים יכול לכתוב רק בסגנון אחיד. אלוהים איננו יכול לכתוב ספר המציג מקורות, או לוקח חלק במסורת ספרותית, או המציג עובדות שגויות, או המכיל סתירות, מכיוון שעל פי הגדרתו, אסור לאלוהים מושלם לייצר דבר כה לא מושלם. במילים אחרות, לאלוהים יש מגבלות או אילוצים שנוצרו מעצם הגדרתו כאלוהים, ולכן אנו יכולים לטעון בביטחון כי לאלוהים אין את היכולת להפיק ספר עם המאפיינים המפורטים כאן.

אך כיצד מישהו יכול לדעת זאת? מי יודע מספיק תיאוריה ספרותית או מספיק על אלוהים כדי לקבוע איזה סוג טקסט יכול לחשוף את המסר האלוהי? באיזה אופן יכול אדם לברר באיזה סגנון ספרותי אלוהים יכול או לא יכול להשתמש? המגבלה המשוערת בהפקת ספר מורכב ובעל סתירות במסורת ספרותית וכדומה, איננה באמת המגבלה האחת ויחידה ביכולות האל. אנו מתיימרים לדעת שאלוהים איננו יכול לייצר ספר זה מכיוון זה ישתלב באוסף הגדול של "דברים שאלוהים, בהגדרתו של אלוהים, איננו יכול לעשות."

נראה בעיני כי, כפי שאומר הניב התלמודי, "איפכא מסתברא" – ההפך נראה מסתבר. אם הדוגמה היחידה לספר שחיבר אלוהים מראה סימנים של מורכבות, סתירה פנימית, עובדות שגויות ושינויי מוסכמות ספרותיות, אז אולי אלוהים אכן חיבר ספר כזה.^[2]

בעיית הסתירה ביצירות ספרותיות לא נראית לי שונה באופן משמעותי מטכניקות ספרותיות אחרות שאנו טוענים כי אנו יודעים שאלוהים לא יכול היה להשתמש בהן.^[3] האם אנו חושבים שזה פגם כשאנחנו מזהים את הסתירה במילות השיר של קרלי סיימון, "אתה כל כך יהיר, אני מתערבת שאתה חושב שהשיר הזה הוא עליך?" או כששייקספיר מסיים את סונטה 57 בסתירה עצמית דומה: "האהבה היא אֱוִילָה, ובכן, עשה מה שתרצה, היא לא תִּמְחֶה."^[4]

בהיסטוריה של המדע, כמו בהיסטוריה של פרשנות המקרא, המאמינים חשבו לעתים קרובות כי עובדה כלשהי לכאורה לא יכולה להיות נכונה, בגלל טבעו של אלוהים. בתגובה לממצאים התמוהים של מכניקת הקוונטים, אמר אלברט איינשטיין כי "אלוהים לא משחק בקוביות עם היקום." לאחר שחזר על ציטוט זה בהזדמנויות רבות, אחד התומכים הגדולים בפיזיקה קוונטית, נילס בוהר, הגיב "תפסיק להגיד לאלוהים מה לעשות עם הקוביות שלו." לאחר הרבה שנים ותגליות מדעיות נוספות, קוביות האל רק הפכו לפחות צפויות. מדענים בעלי אמונה דתית אינם נוטים לטעות עוד יותר בטעות של אינשטיין. היקום הוכיח את עצמו כמשונה הרבה יותר מאשר דמיינו.

אין שום סיבה לחשוב שתהליך התגלות האל לאנושות והיווצרות תורת האל לא יתגלה כמורכב ובלתי צפוי כמו היקום של האל. למעשה, אני טוען כי הקביעה שאלוהים לא יכול היה לחבר את התורה בתהליכים כגון שילוב של מקורות, הצגת גרסאות מרובות של סיפורים, עובדות שגויות, והפרכת מוסכמות ספרותיות קיימות, עלולה להתקרב לסוג של עבודה זרה.

האם אלוהים יכול ליצור ספר ממקורות רבים?

עבודה זרה מגיעה בשתי צורות, לדעתי: פרוצדורלית ומטאפיזית. עבודה זרה פרוצדוראלית, או פיזית, קשורה לשיטת הפולחן שלנו. אם מישהו מתפלל רק לאל האחד, המיוחד, אך משתמש בפסלים ובציורים ככלי עזר לתפילה, כנציגיו של אותו אל אינסופי, הוא עובד עבודה זרה פרוצדוראלית. ההלכה אינה מתירה ליהודים לפנות בתפילות לאלוהים דרך אמצעים פיזיים.

נראה לי שאם טוענים שאלוהים אינו יכול לייצר ספר בעל מאפיינים מסוימים, ועוד, שמגבלה זו הינה אלמנט מתוך סדרה גדולה של דברים בלתי אפשריים עבור אלוהים, אזי מאמינים באל מוגבל. אם אדם טוען שהוא יודע הרבה על מה אלוהים לא יכול לעשות, מכיוון שהוא יודע להגדיר או להגביל את האל, אז הוא מאמין באל מוגבל. האם סגידה לאל מוגבל כל כך היא עבודה זרה?

המורה שלי, הרב וולטר וורצבורגר, ציטט לעתים קרובות את הכינוי של אלוהים כ"אין סוף", הבלתי מוגבל, "דלית מחשבה תפיסא ביה כלל" – שלא ניתן לתפוס במחשבה. עבודה זרה מטאפיזית, או מוחלטת, קשורה למושא התפילה שלנו. אם מישהו מתפלל בחדר טהור ונקי, ללא ייצוגים פיזיים כלל, לשניים מתוך האלים שהוא מאמין בהם, או אפילו רק לאחד מהם, הוא עובד אלילים מטאפיזית. כל אדם, כפי שמציין התלמוד, המפנה פעולה דתית אל ישות מוגבלת, אמיתית או דמיונית, מהמלאך מיכאל ועד לתולעת קטנה, עבר על עבודה זרה (חולין מ ע"א).

לשם הבהרה, איני רוצה להפריז בהתנגדות לדיון בנושא גורמים מגבילים עבור אלוהים. ואכן, אני מסכים עם הניסוח שאלוהים איננו יכול ליצור מעגל מרובע, או סלע שהוא עצמו איננו יכול להרים. אך אלה אינם מייצגים מגבלות, שכן התוצר המבוקש הוא למעשה קבוצה ריקה. אלוהים בלתי מוגבל איננו צריך לייצר אפשרויות לא הגיוניות. להפוך לבן אדם, או ליצור אלוהים אחר לצד האל המקורי, נראות לי כדוגמאות נוספות לאותה קבוצה ריקה.

עם זאת, אלה נראים שונים בהרבה - בעיני - מהניסוחים שאנשים מציעים בטענה "לא יכול להיות שאלוהים ייצור מפלצת שכזו" או "אלוהים לא יכול היה לאפשר לאירוע הנורא ההוא לקרות" כי "אלוהים הוא טוב." הרמב"ם ציין את האופי הדו משמעי של תכונות האל (במורה נבוכים א, נב ובמקומות אחרים). אלוהים הוא טוב, אבל לא באופן שבני האדם טובים. אלוהים איננו מוגבל על ידי תחושת הטוב שלנו. נראה כי הניסיון להסיק מתכונותיו של אלוהים על איזה סוג תורה אלוהים יכול או לא יכול לחבר, נותן יותר מדי אמון במומחיותנו כביכול בתכונות אלוהיות.

המחלוקת הנוכחית על תורה מן השמיים והאורתודוקסיה

בחודשים האחרונים קבוצה של רבנים אורתודוקסים יצאה ב'הצהרת אמונה' בתורה מתפתחת עם מספר מחברים. רבנים אורתודוקסים אחרים אמרו, "זה אומר שאתם לא באמת אורתודוקסים." הוויכוח הפך לציבורי. אבל אלה הם לא היהודים האורתודוקסים או אפילו הרבנים האורתודוקסים הראשונים, שמכירים במתח הגלום בחוקים ובנרטיבים של התורה; יש לכך תקדימים.

לפני יותר משבעים שנה, יום לאחר שהאוניברסיטה הפכה ללא חוקית את הענקת תואר שני ליהודי בגרמניה הנאצית, הגן הרב מקס קפוסטין (Kapustin) על עבודת הדוקטורט שלו בפני המנחה שלו, תלמיד של אותו יוליוס וולהאוזן שהוזכר לעיל.^[5] הרב קפוסטין היה רב אורתודוקסי שלמד את השערת התעודות עם תלמידו של וולהאוזן. במילותיו של הרב קפוסטין עצמו, "קיבלתי את טומאתי מאבי אבות הטומאה", כלומר "נדבקתי בטומאה מוולהאוזן עצמו, המקור לטומאה." אינני יודע מה חשב הרב קפוסטין על התקפות של השערת התעודות; הוא וודאי חשב שכדאי ללמוד אותה.

דוגמה נוספת: פרופסור דייוויד דאוב (Daube), חוקר המשפט הרומאי, אך גם חוקר בפני עצמו של התורה והתלמוד, כתב מאמר לפני עשרות שנים על ההתפתחות שראה בקטע משפטי בתורה. הוא שיער כי במקור, החוק ודאי היה שונה, וכי עם הזמן וודאי נוספו לו חלקים שונים. בהערת שוליים הוא כתב כי השערה התפתחותית זו יכולה להתקבל על ידי האורתודוקסים ביותר בקרב המאמינים, ובלבד שההתפתחות התרחשה לפני מתן תורה.^[6]

למעשה, רבנים וחוקרים אורתודוקסים בעשורים האחרונים היו גלויים יותר ויותר בנוגע לסתירות הטמונות בתורה. הרב מרדכי ברויאר הוא אולי הדוגמה המפורסמת ביותר, אך אפילו המורה שלי, הרב יוסף סולובייצ'יק, במאמר המפורסם שלו "איש האמונה הבודד", מעיר כלאחר יד כי קיומם של שני סיפורי יצירה אינו מפריע לו. הוא אינו מסביר מדוע לא.^[7] הרשימה לעיל היא רק כמה דוגמאות להמחשה, יש עוד כאלו ומספרן הולך וגדל. האדם המאמין יכול לקבל את התורה כביטוי לאלוהים האמיתי תוך קבלת טענות רבות של מבקרי מקרא שונים, והוא יכול לנקוט בעמדה זו ביושר אינטלקטואלי.

מסקנות אקדמיות אינן סותרות אמונה במקור אלוהי

האתגר הדתי האמיתי של ביקורת המקרא ומחברים מרובים אינו טמון בשאלות הנוגעות לסגנון, מקורות, עקביות או דיוק עובדתי של התורה. השאלה לעולם לא היתה צריכה להיות, האם התורה מכילה רמזים למקורות מרובים, או שמא מדובר בחיבור אחיד? השאלה הייתה צריכה תמיד להיות, האם אנו מתייחסים לתורה כאל התגלות האל, ליבת האמונה וההלכה היהודיים? ניתן היה לערוך את התורה מתוך טקסטים רבים ושונים, ובלבד שהתוצר המוגמר יוגדר כתורה, כהתגלות אלוהים, כליבת האמונה וההלכה היהודיים.

מצד שני, התורה עשויה להראות סימנים של טקסטים מרובים, אך אם זו התגלות האל, ליבת ההלכה והאמונה היהודית, מה זה משנה? אם אנו מקבלים את התורה כיצירה החושפת עקבות של חומרי מקור מורכבים, ומכילה סתירות, ועובדות סותרות, אך אנו ממשיכים לטעון שהיא מגלה את האל האמיתי האחד, אז עלינו להאמין באותו מחבר ולבצע את מצוות המחבר. אם היינו יכולים להוכיח שהתורה היא יצירתו של מחבר יחיד, נטול סתירות ומדויק עובדתית, זה לא יוכיח שצריך לקיים את מצוותיו של אותו מחבר, כפי שלא נלך אחרי ההמלצות המוסריות של ארנסט המינגוויי אילו היינו יכולים להראות שהוא אכן כתב את כל מכלול יצירותיו, וכתב הכל בסגנון עקבי.

אם לא נקבל את התורה כגילוי אלוהים, ליבת האמונה וההלכה היהודית, לא יהיה בכך כל סיוע להוכחה שהתורה היא טקסט אחיד עם מחבר אחד בלבד. ישנו שפע של ספרים המהווים את יצירתם האחידה של מחבר אחד, ואינם מתיימרים להיות בעלי סמכות דתית כלשהי. מכלול העבודות של. . . כל אדם, ארנסט המינגווי, ה. ל. מנקן, מארק טוויין, אולי נכתבו כולן באותו סגנון ובאותה יד, אבל מה בכך? אין לנו שום סיבה לנסות ולקיים את ההוראות באותם טקסטים.

האתגר האמיתי טבוע בשאלה האם התורה מגלה את האל האחד האמיתי. המסורת היהודית טענה כי "כל דבריו אמת וצדק" וכי "דבר אחד מדבריך אחור לא ישוב ריקם". אני מאמין שלתורה, כדבר האלוהים, אכן יש השפעה חיובית על תלמידיה, אולי אפילו על הטיפשים וחסרי האחריות שפגשתי לאורך השנים. אין ספק שפגשתי תלמידי תורה עמוקים וחכמים ואני מאמין שהתורה עידנה את הטוב שבהם והוסיפה לעומקם. דברי תורה צריכים להשיג תכלית כלשהי עבור מי שלומד אותם, גם אם הלה יעשה זאת מבלי להביע אמת באופן המצופה ממנו. למדתי שהתורה כאן כדי ללמד אותי, לא עובדות היסטוריות או מדעיות ספציפיות, אלא איך להפוך לראוי.

חלק ב: תורה מן השמים: שאלה של ראיות או של נאמנות?