שבירת הלוחות כשינוי פרדיגמה

חקר המקרא הנוכחי, אשר מערער את האמונה המסורתית בשלמות הטקסטואלית של התורה ובאמיתות ההיסטוריות שלה, הוא לפי דעתי באופן מפתיע הזדמנות יקרת ערך לחולל התחדשות רוחנית של היהדות המסורתית. במאמר שלפניכם אבקש להסביר את טענתי באמצעות פרשנות מסוימת לשבירת הלוחות והאנלוגיה שלה.

סצנת שבירת הלוחות האלוהיים בידי משה היא מן הדרמטיות ביותר בתורה. חז"ל התייחסו לאירוע בצורה אמביוולנטית. מצד אחד, המשנה בתענית (ד:ו) אומרת שבתאריך י"ז בתמוז "נשתברו הלוחות", אחת מן הסיבות להפיכתו של היום ליום אבל. להבדיל, בקטע תלמודי מפורסם במסכת שבת פז ע"א, אלוהים מתואר כאומר למשה "יישר כחך ששיברת".^[1]

הפרדוקס של המילה הכתובה

המסר הכפול הזה מסגיר את הבעיה ההכרחית בשימוש "במילה הכתובה" כמכשיר לשימור ההתגלות האלוהית. כיצד יכולה "האות המתה" להכיל את "האל החי"? בפרפרזה על תפילתו של שלמה המלך בחנוכת בית המקדש, "הנה השמים ושמי השמים לֹא יְכַלְכְּלוּךָ, כי אם דברי התורה הכתובים המה יכלכלוך"?!

רבי יעקב ליינר מראדזין (בית יעקב, משפטים ד) שם לב לפרט מעורר סקרנות בסיפור מתן תורה שבסוף פרשת משפטים (שמות כד:ג-ז).

ג) ויבא משה ויספר לעם את כל דברי י־הוה ואת כל המשפטים ויען כל העם קול אחד ויאמרו כל הדברים אשר דבר י־הוה נעשה: ד) ויכתב משה את כל דברי י־הוה… ז) ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם ויאמרו כל אשר דבר י־הוה נעשה ונשמע:

בתחילה, כאשר משה מתווך לעם את דברי האלוהים, העם מגיב ב"נעשה". רק בפסוק ז העם מגיב במילים הידועות "נעשה ונשמע". מדוע יש הבדל בין התגובות?

לפי רבי יעקב ליינר, ההבדל בין התגובות נעוץ במדיומים השונים שבהם נמסרת התורה. בפסוק ג, משה מתקשר עם העם מילולית ואילו בפסוקים ד ו־ז הוא עושה זאת באמצעות המילה הכתובה. תקשורת מילולית קשורה לחוויה בלתי אמצעית, המולידה באופן אינסטינקטיבי את התגובה של "נעשה". רק בעקבות חוסר היכולת של העם לסבול את העוצמה הרוחנית של המעמד עלה הצורך להשתמש במילה הכתובה כגורם מתווך בין אלוהים לישראל.^[2] התגובה כאן היא "נעשה ונשמע", כלומר המוכנות לעשייה מותנית בהבנה נכונה ובמודעות עצמית רפלקטיבית. המילה הכתובה, הטקסט, החליפה את אש החוויה.

אם כן, היחס שלנו אל המילה הכתובה הוא יחס אמביוולנטי. הספר הכתוב משמר את ההתגלות ובה בעת הוא סימפטום להיחלשות עוצמתה הרוחנית.

הסכנות של המילה הכתובה

רבי מאיר שמחה מדווינסק (משך חכמה על פרשת כי תשא) סבר כי בשימוש במילה הכתובה לתיווך בין אלוהים לישראל יש סכנה.

"ויחר אף משה וישלך מידיו את הלוחות"... רצה לומר כי אין שום קדושה וענין אלקי כלל בלעדי מציאות הבורא יתברך שמו, ואם הביא הלוחות היו כמחלפים עגל בלוח ולא סרו מטעותן, אולם כאשר שבר הלוחות ראו איך המה לא הגיעו אל מטרת האמונה בה’ ותורתו הטהורה.

משה היה צריך לשבור את הלוחות מחשש שהעם פשוט יעביר את הפֵטִישׁ האלילי שלו מעגל הזהב אל הלוחות. רעיון זה הוא הד של הביקורת המפורסמת של הרבי מקוצק על המתנגדים. "החסידים עובדים את ריבונו של עולם", אמר הרבי מקוצק, "בעוד שהמתנגדים עובדים את השולחן ערוך".

שבירת הלוחות כשינוי פרדיגמה

שבירת הלוחות, לדברי רבי מאיר שמחה, הובילה לשינוי פרדיגמה בקרב העם. תודעת העם הופנתה כעת מן התורה, כאילו הייתה מושא הראוי לסגידה כשלעצמו, אל אלוהים, נותן התורה. שברי הלוחות הראשונים הונחו בארון הברית לצד הלוחות השניים, תזכורת מתמדת לאותה סכנה.

רבי מרדכי יוסף ליינר מאיזביצ'ה (1854-1800; אביו של רבי יעקב ליינר המצוטט לעיל) צפה כי שינוי פרדיגמה דומה לזה שהתרחש בשבירת הלוחות יהיה חלק מההתפתחות וההשתלמות הרוחנית של עם ישראל. זהו שינוי מהותי בתפיסת "אחרית הימים" שלו. בספרו מי השילוח, בהערתו על דברי התלמוד (שבת קלג ע"ב) ש"עתידה תורה שתשתכח מישראל"^[3] הוא כותב:

וזהו עתידה תורה שתשתכח מישראל היינו שיהיה רצון השם יתברך נעלם בהסתר בפנים בלי שום דעת ועצה… ואז יהיה הבירור גמור שיכוונו ישראל לרצון הש”י רק ממעמקי לבם מחמת שהם בתולדה מזרע אברהם יצחק ויעקב ומדביקותם האמיתי לא יטה לבם מרצון הקב”ה ויתברר שהם דבקים בהשם יתברך דאורייתא וקודשא בריך הוא וישראל חד.

רבי מרדכי יוסף מתאר שינוי התפתחותי: מהדגם המסורתי שבו אלוהים הוא המצווה וישראל הם המְצוּוִּים, לדגם אורגני של התגלות, שבו המהות הפנימית ביותר של ישראל היא מהותו של האלוהים. כמְצוּוִּים, ישראל יודעים את רצונו של האל בתיווכה של התורה. אולם בעתיד, כאשר התורה תישכח, ילמדו ישראל להידבק ברצון האל באופן אינטואיטיבי, באמצעות קשר רוחני עמוק המחבר את ישראל, את אלוהים ואת התורה יחדיו.

לפיכך, "שִכחת" התורה באמצעות הסתר פנים היא תנאי הכרחי להתפתחות הרוחנית המזוקקת שעליה מדבר רבי מרדכי יוסף. באופן פרדוקסלי, אלוהים חייב להסתתר על מנת להעניק לישראל את ההזדמנות להביט פנימה אך תוך עצמם ומתוך כך לחשוף את טבעם האלוהי.

מיקוד מחודש של האנרגיה הרוחנית

אני מאמין שחקר המקרא הנוכחי המערער את האמונה המסורתית בשלמות הטקסטואלית של התורה ובאמיתות ההיסטוריות שלה הוא "הסתר פנים" מעין זה. הוא מספק הזדמנות יקרת ערך לחולל שינוי פרדיגמה בימינו, ולמקד מחדש את האנרגיה הרוחנית שלנו מהתורה עצמה אל האלוהים אשר נתנה.

התפלאתי והתעצבתי כאחד כאשר ראיתי שחלק ניכר מהוויכוח שפרץ לפני כחצי שנה בקהילה האורתודוקסית נסוב סביב הגדרות סוציולוגיות של "מיהו אורתודוקס".^[4] מעט מאוד נאמר על אלוהים, על התגלות או על מחויבות לעבודת ה'. העובדה שסוגיה בעלת חשיבות תיאולוגית כה גדולה מצטמצמת לסוגיה סוציולוגיות היא כשלעצמה מעידה על הצורך הנואש בשינוי הפרדיגמה שעליו אני מדבר.

אין ספק כי גישה זו אינה חפה מכל סכנה. על פי רבי מרדכי יוסף אלוהים משחק במשחק מסוכן. אלוהים מסתיר את התורה כדי לבחון את התעוזה והחוסן שלנו. הפנמת התורה איננה תהליך טריוויאלי וצריכה להתבצע בדרכים הדרגתיות ועדינות של לימוד, דבקות ויראת שמים. מוצדק להתאבל על אובדן הוודאות המוכרת לנו, אך עלינו גם להכיר בהזדמנות להתחדשות שאותו האובדן מעניק לנו.

נספח

למי מהקוראים שאולי לא מכירים את מסורת הנסתר והחסידות שלנו, הרעיון של שינוי הפרדיגמה, מן הסמכות אל הלב, עלול להיות חדשני ולהעלות חששות. לכן ברצוני להשלים את דבריי בשתי תוספות:

1. רבי מאיר שמחה רואה את התורה כדבר מרכזי כאשר התורה היא ביטוי לרצון האל. הדבקות בלוחות מייצגת דבקות בתורה תוך איבוד תשומת הלב לרצון האל. ההבחנה שהוא יוצר אינה של תוכן התורה לעומת איזו התלהבות ריקנית ובלתי מוסברת כלפי הלוחות כאל אובייקטים פיזיים. מקבילה לדבריו אפשר למצוא בהסברו של הרמב"ן למעשה העגל, לפיו פולחן עגל הזהב היה למעשה פולחן של היבט מסוים בתוך "אישיותו" של האל (מידת הדין); השאלה היא לא אם העם האמין באלוהים אלא באיזה אופן האמין בו. רבי שמחה (ואני) לא מדברים על תוכן התורה, אלא על נקודה הרבה יותר עדינה. השאלה שעומדת כאן על כף המאזניים היא לא אם אנו מאמינים ומקיימים את התורה אלא איך אנו מאמינים ומקיימים אותה. הדבר עולה בבירור מהסתירה שמוצא רבי מאיר שמחה בסיפור בספר שמואל בין תיאורו של הנביא את הארון – מקום מושבו של ה' צבאות – ובין נקודת המבט של העם, שלפיה הארון הוא מעין נשק בעל כוח מאגי. השאלה שם אינה תוכן אל מול התקבעות חסרת ערך. הערך של ארון הקודש ניכר; השאלה היא מה מקור העוצמה שלו: כוח מאגי או רצון האל?
2. תפיסת אחרית הימים של מי השילוח רלוונטית ביותר עבור "העולם הזה". המתח בין הדבקות בהתגלות ההלכתית לעומת ההליכה אחר חובת הלב, המעודנת ומלאת התשוקה, מתוך תפיסה כי היא מבטאת התגלות עמוקה יותר של האל, הוא נושא מרכזי החוזר ונשנה במי השילוח. עבור מי השילוח, הרצון האלוהי ודיני התורה אינם שמות נרדפים זה לזה. רצון האל הוא אינסופי ו"עמוק מאוד". הדרך שבה כן אפשר לדעת את אלוהים במידה כלשהי היא ביכולת רגשית הקשורה בלב. בפרשת ויקהל (עמודים 98-97) רבי מרדכי יוסף ליינר טוען כי משה קורא לשינוי פרדיגמה, מן השכל אל הלב, על מנת להבין את אלוהים. החוקים נדרשים רק בהיעדר ידיעה ברורה של הרצון האלוהי. המקורות הבאים הם ממי השילוח חלק א': פרשת בראשית עמוד 15, וירא עמוד 27, וישב עמוד 47, ויחי עמוד 59, שמיני עמוד 105, אמור עמוד 126, בחוקותי עמוד 135, חוקת עמוד 159, פנחס עמוד 165, כי תצא עמוד 189. במאמר שכתבתי בשנה שעברה עסקתי במקורות אלו בפירוט ובהקשר הדרוש להבנה נכונה של מי השילוח. ניתן להוריד אותו כאן.