ההגדה: סיפור מחודש של יציאת מצרים
הרבנים בבני ברק – הגדה של פסח, Add. 18724, f.6v, ברלין 1740, המוזיאון הבריטי
פסח אז והיום
כניסתו של חג הפסח מתאפיין בימינו בליל הסדר, סעודה חגיגית דמוית-סימפוזיון שבה נאספים חברים ובני משפחה וקוראים את ההגדה - מעין ספר הדרכה חזל"י שמנחה את המשתתפים באופן קיום מצוות הסדר וסיפור יציאת מצרים.[1]
ההגדה המקראית
התורה אמנם אינה מצווה להנהיג ליל סדר או לקרוא טקסט כלשהו לזיכרון החג, אולם היא אכן דורשת שהדור הבא יבין את הסיבה להבאת קורבן פסח:
שמות יב:כו וְהָיָה כִּי־יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם. יב:כז וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח־פֶּסַח הוּא לַיהֹוָה אֲשֶׁר פָּסַח עַל־בָּתֵּי בְנֵי־יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנׇגְפּוֹ אֶת־מִצְרַיִם וְאֶת־בָּתֵּינוּ הִצִּיל...[2]
מצווה זו, שבהשראתה חוברה ההגדה הרבנית, אינה מוזכרת כלל בספרות בית שני. גם מצוות אכילת מצה (עם קורבן הפסח), שהיא המצווה הבסיסית ביותר של ליל הסדר, בולטת בהיעדרה.[3] במקום אלו, בימי בית שני ציינו את הפסח בהקרבת קורבן השֶׂה בבית המקדש בירושלים ובסעודה החגיגית שהשתתפו בה משפחות שהתקבצו יחדיו כדי לאכול את הזבח.
הוספת לימוד התורה והפרשנות לליל הסדר
המעבר מהקרבת קורבן הטלה אל חגיגות ליל הסדר, על כל המנהגים הכלולים בו, מצה, מרור, ארבע כוסות היין, אמירת ההלל וסיפור יציאת מצרים, משקף שינוי בסיסי בכל הנוגע למהותו של הלילה הזה.
המאמר שלפניכם עוקב אחר מקורו של ליל הסדר החז"לי, וטוען כי למרות שלמספר טקסים בו יש בסיס במנהגי בית שני (אמירת ההלל ושתיית היין), ולמרות שמספר טקסים בו (למשל, אכילת המצה) באים לפצות על אובדן האפשרות להקריב את קורבן הפסח לאחר חורבן הבית בשנת 70 לספירה, הרי שהסדר עצמו מתגלה כפרי המצאתם של הרבנים. ההגדה מוסיפה מימד חדש לחג הפסח: האדרת הסיפור של יציאת מצרים בתהליך של לימוד משותף ולקיחת חלק בפרשנות.
פסח בספר היובלים – המאה השנייה לפנה"ס – יין והלל אך לא ליל סדר
ההתייחסויות לחג הפסח בספר היובלים, אשר נכתב במאה השנייה לפני הספירה, מראות קרבה רבה לטקסט המקראי שבספר שמות[4] בכך שהוא מדגיש את תפקידו המרכזי של קורבן הפסח. המחבר מסביר לאורך 23 פסוקים – הרבה יותר מאשר הוא מקדיש לכל חג יהודי אחר – מדוע נחגג חג הפסח וכיצד. הוא פותח את הפרק העוסק בחג הפסח בהצגת המצווה הבאה:
זכור את המצוה אשר נתן ה' לך על דבר הפסח, לשמור אותו במועדו בארבעה עשר לחודש הראשון. כי תשחט אותו בין הערבים, ויאכלו אותו בלילה, ערב החמשה עשר מעת בֹא השמש. כי היום הזה הוא החג הראשון ויום ראשון לחג הפסח. ותאכלו את הפסח במצרים כאשר שולחו כל אילי משטמה[5] להכות כל בכור מצרים מבכור פרעה עד בכור שפחת השבי אחר הרֵחַים ועד הבהמה. וזה האות אשר נתן להם [לאילי המשטמה] ה': אל כל בית אשר זורק דם השה על משקופו, אל בית כזה לא יבואו להכות את הסגורים בו, והיה כל אשר בבית נמלטו בהיות אות הדם על הדלת. ומלאכי הא-להים עשו את כל אשר צִוה אותם, ופסחו על כל בני ישראל. ולא היה בהם נגף להשחית מהם נפש כל חי אם בהמה או איש או אך כלב אחד. ובמצרים היתה המגפה גדולה מאוד, ואין בית אשר אין שם מת ובכיה וצעקה. וכל ישראל אכלו במנוחה את בשר הפסח, וישתו יין ויהללו ויודו ויברכו לה' אלהי אבותיהם.[6]
ספר היובלים מוסיף שני פרטים חדשים לסעודת הפסח החגיגית, פרטים שנעשו בסופו של דבר חלק בלתי נפרד מהסדר הרבני:
- שתיית יין (שהתפתחה למנהג ארבע הכוסות)
- מתן שבח לה' (שהתפתח לאמירת ההלל)[7]
כל אלה עדיין רחוקים מהטקס שאנו מכנים "ליל הסדר". אין כל אזכור למצה או למרור וגם לא לסיפור כלשהו (מנהג שאינו מופיע בספר שמות!) והמילים "סדר" ו"הגדה" אינן מופיעות אפילו פעם אחת.[8]
חג הפסח אצל פילון – המאה הראשונה לספירה
גם פילון האלכסנדרוני, הפילוסוף היהודי בן המאה הראשונה לספירה, דן בחשיבותו של חג הפסח. כך הוא מתאר את האופן שבו מציינים היהודים את החג:
אחרי ראש החודש יש חג רביעי, חג המעבר, שהיהודים מכנים בלשון אבותיהם 'פסח', ובו הם שוחטים בהמוניהם רבבות רבות של קורבנות, מצוהרי היום עד לערב...[9] ומה שנעשה אז, הורה החוק לחזור ולקיים מדי שנה כזיכרון הכרת התודה על גאולתם... השותפים לארוחה... לא באו כמו שבאים לשאר המשתאות, במטרה להיטיב עם כרסם ביין ובמטעמים, אלא כדי לקיים מנהג אבותיהם בתפילות ובמזמורים. ברם מן הראוי לציין את יום הסעודה הכללית הזאת: היא נערכת בארבעה עשר בחודש.[10]
בדומה למחבר ספר היובלים, גם פילון טוען שקורבן הפסח מלווה באמירת תהילות לה' בשירה, מבלי להזכיר את המצות, המרורים או את הקריאה בהגדה.
חג הפסח אצל יוספוס – המאה הראשונה לספירה
יוספוס פלאוויוס (יוסף בן מתתיהו), ההיסטוריון היהודי בן המאה הראשונה לספירה, דן בחגיגת הפסח בספרו "קדמוניות היהודים", הסוקר את ההיסטוריה היהודית מתקופת המקרא ועד ימיו:
...ושיתכוננו בעשרה לחודש כסנטיקוס ליום הארבעה עשר בו (חודש זה קרוי בפי המצרים פרמותי וניסן בפי העברים ואילו המוקדונים קוראים לו כסנטיקוס) ולהוציא את העברים וכל רכושם בידם...וכשהגיע יום הארבעה עשר היו כולם מוכנים לדרך והקריבו קורבן ...וסעדו ושרפו את שיירי הבשר, משום שעומדים היו לצאת. לפיכך אנחנו מקריבים עוד היום לפי המנהג הזה, והננו קוראים לחג 'פסח,' לשון פסיחה, משום שביום ההוא פסח א-לוהים עלינו ושילח את הנגף במצרים... לזכר המחסור מאז חוגגים אנו חג שמונת ימים, הוא הנקרא חג המצות.[11]
בדומה לשני התיאורים הקודמים, יוספוס מציין שלפני חורבן בית המקדש בירושלים בשנת 70 לספירה, חג הפסח נחגג רק בטקס הקרבת קורבן ובאכילתו בחברתם של יהודים אחרים.
פסח בברית החדשה
פסח משמש כרקע לסיפור מותו של ישוע בברית החדשה. ספרי הבשורה מציינים כי ביום הראשון של פסח, בערב שלפני צליבתו, ישבו ישוע ותלמידיו לסעודה. רוב החוקרים סבורים שסעודה זו לא הייתה ליל סדר במתכונתו החז"לית, מאחר שאין סימנים המצביעים על כך שישוע ותלמידיו הזכירו את יציאת מצרים. הברית החדשה גם אינה טוענת שסעודה זו כללה קריאה בהגדה.
ספרי הבשורה על פי מרקוס, מתי ולוקס אכן מתארים את פסח, שחל בעת סעודתו האחרונה של ישוע, כחג המזוהה עם הקרבת קורבן הפסח. לפי הבשורה על פי מרקוס, שהיא כנראה המוקדמת בין ארבעת הבשורות הקנוניות, חג הפסח מתואר כ"חג המצות ביום הראשון אשר יזבח הפסח" (מרקוס יד: 12; וכמו כן לוקס כב: 7). בדומה לכך, הבשורה על פי מתי (כו: 17–19) מציינת:
ויהי בראשון לחג המצות וייגשו התלמידים אל ישוע לאמור: 'איפה נכין לך לאכול את הפסח?' ויאמר: 'לכו העירה אל פלוני אלמוני ואמרתם אליו: כה אמר רבנו, "עתי קרובה, ובביתך אעשה את הפסח עם תלמידי." ויעשו התלמידים כאשר ציוום ישוע ויכינו את הפסח. [שם]
ברור אם כן, שבעיני מחברי ספרי הבשורה מצוות קורבן הפסח ואכילתו היא המצווה המובהקת של החג. לפי המוזכר שם, נאכלו במשך הסעודה הן יין והן מצה (מרקוס יד:22; מתי כו: 26, לוקס כב:29). זאת למרות שהם אינם מתוארים כשווים בערכם לקורבן. ממש כמו בתיאורי מקורות אחרים מימי בית המקדש השני, גם ספרי הבשורה אינם מזכירים את קריאת סיפור יציאת מצרים, אף שהם מקשרים את קורבן הפסח עם שירת מזמורי תהילה. הבשורה על פי מתי מתארת את הסעודה האחרונה כדלקמן:
"ויהי באכלם, וייקח ישוע את הלחם ויברך ויפרוס וייתן לתלמידים ויאמר: קחו ואכלו זה הוא גופי. וייקח את הכוס ויברך וייתן להם ויאמר: שתו ממנה כולכם. כי זה הוא דמי, דם הברית החדשה, הנשפך בעד רבים לסליחת חטאים. ואני אומר לכם : לא אשתה מעתה מפרי הגפן הזה עד היום ההוא אשר אשתה אותו עמכם והוא חדש במלכות אבי. ויהי אחרי קוראם את ההלל ויצאו אל הר הזיתים.[12]
מוטיב זה של דקלום פרקי תהילים מופיע הן אצל פילון, הן בספר היובלים והן בספרי הבשורה. פרקי התהלים שאליהם מתייחס הכתוב היו כנראה נוסח מוקדם של התהילים שהתפתחו ונעשו קובץ ה'הלל': תהילים קיג–קיח.
חשיבות המעבר מן הקורבן אל ליל הסדר
אני סבורה שלמרות העובדה שבתקופת המקרא ובית המקדש השני זבח שֶׂה הפסח נאכל בחיק המשפחה, הדגש שהושם אז היה על משמעות בחירת ה' בישראל כעמו, כלומר, קשר מאונך (אדם–אלוהים). אולם לפי תפיסת חז"ל, ההתמקדות היא בבני ישראל המתאספים יחדיו כדי לעבוד את ה'; זהו קשר משולש (אדם–אדם–אלוהים), ובו אנו מתייחסים אל ה' באמצעות מתן פרשנות ליציאת מצרים והבנתה מבעד לעדשות המסורת הרבנית. חג הפסח בימי בית שני אמנם היה עניין משפחתי, אולם חז"ל הוסיפו לסדר סממן נוסף, שהדגיש את הזיקה אל העבר המשותף ואל ה' באמצעות שיח ופרשנות שאנו חולקים זה עם זה.
ליל הסדר בגרסת חז"ל
כאשר היהודים חוגגים את חג הפסח ב"סגנון חז"ל", בקריאת ההגדה בליל הסדר, הם מדלגים בין סיפור יציאת מצרים – הזיכרון הקולקטיבי בדבר רגע לידתו של העם היהודי – ובין האופן שבו חגגו היהודים את החג ופירשו את הסיפור בימיהם של חז"ל.
ההתמקדות בקושיות, בפרשנות ובהיבטים המדרשיים של סיפור יציאת מצרים מוסיפה מימד חדש לחג הפסח – המימד של התכנסות כקהילה לשם הבנת העבר, תוך שימוש בנקודות מבט מגוונות ובפרשנויות מרובות. שני המרכיבים הללו של ההיסטוריה היהודית – הנרטיב והפרשנות – הן מאבני היסוד שבאמצעותן אנו מבטאים את מחויבותנו לאמונתנו היהודית.
לפי המודל של חז"ל, בליל הסדר איננו מסתכלים אך ורק מעלה, אל האלוהים, אלא אנו מביטים גם זה אל זה, היושבים סביב השולחן. אנו משקיפים לאחור אל העבר ואל הרבנים הרבים ששמותיהם מופיעים בהגדה, ואנו נזכרים כיצד קמנו והיינו לעם וכיצד אנו ממשיכים לטפח מסורת פרשנית חיה של לימוד תורה, המבטיחה את שגשוגו של העם.[13]
פסח מצרים המקראי היה קהילתי, כיוון שהצטווינו לאכול את קורבן הטלה של פסח בחיק משפחתנו. אך כינון מנהג ליל סדר וחיבורה של ההגדה שינו את מהותו של חג הפסח והוסיפו לו מימד סוציו-היסטורי המתמקד בתהליך שבו אנו שואלים שאלות (קושיות), חולקים פרשנויות ומספרים את סיפור יציאת מצרים לאט ובהדרגה. אנו אף כוללים בסיפור הפסקות המאפשרות לנו להעשירו ברובדי פרשנות מגוונים שניתנו במשך דורות רבים לסיפור יציאת מצרים המקורי.
עיצוב מחדש של מהות חג הפסח
מימד חדיש זה חג הפסח מספר סיפור חדש – הסיפור על הדרך שבה שרדנו כקהילה באמצעות לימוד התורה, קיום מצוות ה' ולימוד ההיסטוריה שלנו. מימד זה שולב במימד התיאולוגי של פסח, אשר היה מוקד החג בימי בית שני, והדגיש את בחירתו של עם ישראל ואת דאגתו של ה' לעמו הנבחר. שני ההיבטים מרכיבים יחד את המהות של חג הפסח כפי שאנו חוגגים אותו היום.
"התורה" היא עמותת 501(c)(3) ללא מטרות רווח.
אנא תמכו בנו. אנו מסתמכים על תמיכת קוראים כמוכם.
הערות שוליים
פורסם
4 באפריל 2022
|
עודכן לאחרונה
8 באפריל 2022
מאמר זה הוא תרגום של "The Haggadah: A New Telling of the Exodus Story" שפורסם במקור על ידי TheTorah.com באפריל 2015. תורגם על ידי ALE.
במסורת היוונית, סימפוזיון הוא סעודה המתאפיינת בשתיית יין חגיגית, אשר כללה שיתוף רעיונות ודעות בין חברים על נושא מסוים.
וְהָיָ֕ה כִּֽי־יֹאמְר֥וּ אֲלֵיכֶ֖ם בְּנֵיכֶ֑ם מָ֛ה הָעֲבֹדָ֥ה הַזֹּ֖את לָכֶֽם: וַאֲמַרְתֶּ֡ם זֶֽבַח־פֶּ֨סַח ה֜וּא לַֽי־הֹוָ֗ה אֲשֶׁ֣ר פָּ֠סַח עַל־בָּתֵּ֤י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ בְּמִצְרַ֔יִם בְּנָגְפּ֥וֹ אֶת־מִצְרַ֖יִם וְאֶת־בָּתֵּ֣ינוּ הִצִּ֑יל…
בדומה לכך, במדבר ט:יא –
"בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם, בֵּין הָעַרְבַּיִם--יַעֲשׂוּ אֹתוֹ: עַל-מַצּוֹת וּמְרֹרִים, יֹאכְלֻהוּ."
להרחבה בנושא ההבדל בין הפסח ובין חג המצות במקורות מימי בית שני, ראו את מאמרי:
“Passover Becomes about Matzah when the Paschal Lamb Becomes Associated with Jesus,” TheTorah (2014).
לעיסוק בחומר המקראי בנושא זה, ראו:
Michael Satlow, “Passover and the Festival of Matzot: Synthesizing Two Holidays,” TheTorah (2014).
חשוב לציין כי ספר יובלים נבדל מספר בראשית במגוון היבטים. הספר מספר את סיפור הבריאה ותחילת ספר שמות עד התגלות ה' בסיני; אחת הדרכים שבהן הוא סוטה באורח ניכר מספר בראשית היא עמידתו של המחבר על דעתו כי מאחר שהחגים, ובמיוחד פסח, שבועות וסוכות, נשמרו בקפדנות על ידי האבות הקדמונים, חובה גם על היהודים בני זמנו לשומרם בקפדנות.
'משטמה' הוא שם המתקשר מבחינה אטימולוגית לשטן, ישות מלאכית המוזכרת במספר טקסטים יהודיים לא קנוניים משלהי תקופת בית המקדש השני ומאות השנים שאחריה. בספר היובלים, [השר] משטמה הוא ראש "המלאכים הרעים, השואפים להסטות את בני האדם מדרך ה'."
ספר היובלים מט:א-ג, ראו:
James H. Charlesworth, ed., The Old Testament Pseudepigrapha (Peabody, MA: Hendrickson Press, 1983), 2:140.
לא ברור אם ספר היובלים התכוון לפרקים מסוימים של הלל, ואם כן, לאילו פרקים.
אף שספר היובלים מזכיר את ההלל לה' ורומז כי המשתתפים בסעודת הפסח מכירים את הסיפור בכללותו, אין פירוש הדבר שקיימת מצווה לספר ביציאת מצרים, כפי שהתפתחה מאוחר יותר על ידי חז"ל.
וכך הוא ממשיך:
אותו החג הוא לזיכרון ולהודיה על ההגירה האדירה, שהוציאה ממצרים יותר ממאתיים ריבוא גברים ונשים על פי אמרי אל. ובכן, אז, כמובן, בעוזבם ארץ גדושה שנאת אדם ונוהגת רדיפת זרים וכן – החמור מכול – חולקת כבוד אלוה לבעלי חיים חסרי תבונה, לא רק לחיות בית אלא גם לחיות בר, הקריבו בעצמם מרוב שמחה, בלהיטות שלא תתואר ובמהירות נחפזת, בלי להמתין לכוהנים. (פילון, "על החוקים לפרטיהם" , ב' 148. מתוך: סוזן דניאל-נטף, מתרגמת ועורכת, כתבי פילון האלכסנדרוני, כרך שלישי: ספר המצוות, חלק שני, ירושלים: מוסד ביאליק, 145 – 148.)
פילון, על החוקים לפרטיהם , ב' 145–148. שם.
ראו גם בתוך:
Charles D. Yonge, trans., The Works of Philo: Complete and Unabridged (Peabody, MA: Hendrickson Press, 1993), 582.
קדמוניות היהודים ב', 2.14.6 311-317
ראו:
William Whiston, trans., The Works of Josephus: Complete and Unabridged (Peabody, MA: Hendrickson Press, 1987), 96.
[הערה: יש הבדלים בין נוסח התרגום לאנגלית ובין התרגום לעברית.]
מתי כו: 26–30, וכמו כן מרקוס יד:26.
[תרגום נורמן הנרי סנאיית (ישראל: החברה הבריטית העולמית להפצת כתבי הקודש, 1962)].
עוד בנושא זה, ראו:
Baruch M. Bokser, The Origins of the Seder: The Passover Rite and Early Rabbinic Judaism (Berkeley: University of California Press, 1984).
מאמרים קשורים :
