המגדר של אלוהים

מה המגדר של בורא עולם? מה בעצם המגדר של י־הוה?

הדפסה
שיתוף
הדפסה
שיתוף

היום השני לבריאת העולם, הפרדת המים העליונים מן התחתונים. חיתוך עץ עבור "התנ"ך בתמונות", יוליוס שנור פון קרולספלד, 1860.

סיפור הבריאה המופיע בתחילת ספר בראשית מעניק לנו הזדמנות להרהר בשאלות כלליות בתורה ואפילו במקרא כולו, ובהן השאלה כיצד המקרא מבין את המגדר של האל.[1]

אלוהים כעל-מגדרי

מספר חוקרי מקרא טוענים כי י־הוה הוא מעל קטגוריות המגדר. זאת כיוון שי־הוה שונה באופן כל כך מהותי מבני אדם עד שלא ראוי להשתמש כלל במושגים אנושיים לתיאור האלוהים. רעיון זה נשמע לעתים קרובות בפילוסופיה היהודית של ימי הביניים, ולפיכך נקודת מבט זו עדיין משפיעה בימינו. רעיון זה קשור בקשר הדוק לרמב"ם ול"דרך השלילה", או "תיאורית שלילת התארים" שלו. לפי רמב"ם אנו יכולים לתאר את אלוהים אך ורק בעל ידי ציון מה שאלוהים אינו.

נקודת מבט זו נפוצה בתיאולוגיה המודרנית. אחד הספרים המשפיעים ביותר בהיסטוריה או בתיאוריה של הדת הוא "על הקדושה" מאת רודולף אוטו (1937-1869), פילוסוף ותיאולוג לותרני גרמני, הידוע בחקר הדת ההשוואתי בעיקר בזכות המושג "נוּמינוֹזי" (numinous) אותו פיתח. אוטו מגדיר את הקדושה, המאפיין המהותי של אלוהים, כ"אחר לחלוטין".[2]

ההשפעה של אוטו הייתה רחבה. ברוורד צ'יילדס (2007-1923) למשל, אחד מחוקרי המקרא הגדולים במחצית השנייה של המאה העשרים שלימד באוניברסיטת ייל במשך כמה עשורים, טען:

הדגש העיקרי בעדות המקראית הוא על הצגת אלוהי ישראל כשונה מהותית מבריאתו, שהוא בעצמו בראה ומקיימה בחסד. … הוא שומר על ישראל "ולא יִשַן"…. לאלוהים [...] סוגדים מתוך מוסכמות השפה שהמאמינים תמיד הבינו  כלוקה בחסר לצורך הבנת המציאות האלוהית המלאה.[3]

רעיון זה הוא קביעת עמדה, ולא טענה מבוססת. המקרא מתאר את אלוהים במונחים אנושיים מאוד לעתים קרובות ובדרכים רבות ושונות.[4] ואמנם, למרות שחלק מהטקסטים המקראיים מְגַנים את הרעיון שאלוהים ישֵן,[5] נראה על פי טקסטים אחרים שאלוהים אכן ישֵן, ושכמו בן אנוש, יש לעורר אותו לפעילות. הדבר ניכר במיוחד בתהילים:

תהילים מד:כד עוּרָה לָמָּה תִישַׁן אֲדֹנָי הָקִיצָה אַל תִּזְנַח לָנֶצַח.

שום דבר לא מעיד על כך שפסוק זה אינו מילולי מלבד הנחות מוקדמות (חלקן יווניות עתיקות וחלקן) מימי הביניים והעת המודרנית בדבר השוני המהותי של אלוהויות מבני אדם, וההנחה המוקדמת שכל הטקסטים המקראיים חייבים לדבר בקול אחיד!

טקסטים מקראיים רבים רומזים שיש לי־הוה גוף,[6] אבל באיזה סוג של גוף מדובר? האם אלוהים הוא זכר, נקבה או אף אחת מן האפשרויות? לפני שנחקור סוגיה זו, חשוב להסביר את ההבחנה החשובה המקובלת באקדמיה בעשורים האחרונים בין שני מונחים: "מין" ו"מגדר".

מין לעומת מגדר

מין הוא מונח ביולוגי - אדם הוא זכר או נקבה בהתבסס על איברי המין והכרומוזומים שלו או שלה. כמובן שקביעת מין מסובכת במקרים בהם התכונות המיניות אינן עקביות, או כאשר הגנטיקה והתכונות הפיזיות אינן תואמות.

הטקסטים החז"ליים מכירים בכך שיש יותר משני מינים כפי שניכר בשימוש שלהם במונחים כגון אנדרוגינוס וטומטום. המקרא לעומת זאת אף פעם לא מכיר במציאות שכזו, אלא מניח של עולם דיכוטומי של זכרים ונקבות.[7]

מגדר, לעומת זאת, הוא הבניה חברתית - המושג מתייחס לגבריות או לנשיות, ומתייחס לתפקיד שאדם מגלם או מבצע. כפי שאנו יכולים ללמוד ממסעותינו ברחבי העולם, מקריאה, וממגזין נשיונל ג'יאוגרפיק,[8] לחברות שונות יש תפיסות שונות לגבי התפקידים הללו.[9] ולחברות שונות יש ציפיות שונות לגבי המידה שבה זכרים חייבים להתנהג באופן גברי, ונקבות באופן נשי.

ברור כי גם למקרא היו גם ציפיות כאלה. במלכים, דוד הגוסס אומר לשלמה בנו,

מלכים א ב:ב וְחָזַקְתָּ וְהָיִיתָ לְאִישׁ

עצתו של דוד מבליטה כיצד ניתן לגלם מגדר מסויים. אותו רעיון קיים בתרגום השבעים  להנחייתו של משה ליהושע "חֲזַק וֶאֱמָץ" (דברים לא:ז) כ"היה גבר ואמיץ" (ἀνδρίζου καὶ ἴσχυε).

איסור "לא תלבש" מראה כיצד ספר דברים דואג לשמור על גבולות מגדריים "תקינים":

דברים כב:ה לֹא יִהְיֶה כְלִי גֶבֶר עַל אִשָּׁה וְלֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה  כִּי תוֹעֲבַת יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה.

פסוק זה מעיד כי היו בישראל הקדומה מי שחשו חרדה משמעותית כלפי שמירת תפקידי מגדר "ראויים". סביר להניח שתפיסה זו באה לידי ביטוי גם באיסור המקראי על יחסי מין אנאליים בין גברים בויקרא יח:כב ו-ויקרא כ:יג, הקובע כי גבר אינו רשאי לשכב עם גבר אחר "מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה". זכרים צריכים להתנהג כגברים ויש להתייחס אליהם כאל גברים.

בהתחשב בהבדל בין מין (ביולוגי) לבין מגדר (חברתי), נראה כי למעשה עלינו לשאול שתי שאלות:

  1. האם י־הוה נתפס כזכר או נקבה (או לא זה ולא זה - או שילוב כלשהו של שניהם)?
  2. האם י־הוה נתפס כגברי או כנשי (או לא זה ולא זה - או שילוב כלשהו של שניהם)?

עם זאת, כיוון שבישראל הקדומה, כפי שציינתי זה עתה, היה מצופה מגברים להיות גבריים, ומנשים היה מצופה להיות נשיות, יתכן כי לא היתה הפרדה של ממש בין זכריות וגבריות, ובין נקביות ונשיות.

אלוהים כגבר

המקרא משתמש לעתים קרובות בדימויים גבריים מפורשים כדי לתאר את אלוהים. לדוגמה, בשירת הים הפסוק מצהיר:

שמות טו:ג יְ־הוָה אִישׁ מִלְחָמָה יְ־הוָה שְׁמוֹ.

באופן דומה, אלוהים נקרא במפורש מלך בפסוקים מקראיים רבים:

ישיעהו מד:ו כֹּה אָמַר יְ־הוָה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וְגֹאֲלוֹ יְ־הוָה צְבָאוֹת...
תהלים כד:י מִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד יְ־הוָה צְבָאוֹת הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד סֶלָה.[10]

לטקסטים מקראיים אחרים יש דרכים עדינות יותר לבטא את גבריותו של אלוהים.

ההשלכות של מין דקדוקי

כשפה שמית, פעלים בעברית בדרך כלל נוטים לפי מין נושא הפועל,[11] ולשמות עצם יש מין דקדוקי של זכר או נקבה, אשר, במידת הצורך, תואם את למין הפועל או שם התואר הצמוד להם. לפיכך, על ידי הסתכלות או הקשבה, ברור אם המילה "כתבת" מתייחסת לסופר או לסופרת; האפשרות הראשונה תהיה כָּתַבְתָּ, ואילו השניה תהיה כָּתַבְתְּ. פרה נקבה נבדלת אוטומטית מהמקבילה הגברית שלה - היא פָּרָה ולא פַּר, ויותאמו לה שמות תואר בעלי נטייה נקבית (למשל שְׁמֵנָה").

בניגוד לגרמנית או ליוונית למשל, בעברית אין מין דקדוקי ניטרלי, ולכן לכל פריט יש מין דקדוקי של זכר או נקבה. לפיכך, יש להקצות לכל חפץ מין דקדוקי זכרי או נקבי - והדבר נראה לנו לעתים קרובות שרירותי. לפיכך, מסיבות שכיום כבר איננו יכולים להבין, שולחן הוא זכר, בעוד שקֶשֶׁת היא נקבה.

במסגרת זו, י־הוה במקרא הוא זכר. רוב החוקרים סבורים שזה לא רלוונטי, והם באים בטענות כגון:

הצורות הדקדוקיות לתיאור אלוהים הן זכריות והייצוגים של אלוהים הם בעיקר גבריים. למרות שאלוהים אכן מתואר כאישה בשעת לידה (ישעיה מב:יד), קיימת הסכמה רחבה בקרב החוקרים שהאל נחשב כא-מיני. "אם חייבים ליחס מיניות לאלוהות של ישראל, זאת תהיה מיניות חד-מגדרית, וזוהי העדר שלמות או סתירה עצמית".[12]

במילים אחרות, רוב החוקרים טוענים כי העובדה שאלוהים הוא זכר מבחינה דקדוקית אינה משפיעה בפועל על מגדרו של האלוהים. זאת בדומה לכך שהעובדה ששולחן הוא זכר אינה מעידה שבני ישראל הקדומים ראו שולחנות  כגבריים וקשתות כנשיות.

אולם מחקרים לשוניים הראו לאחרונה כי הדבר איננו נכון. קיים קשר ברור בין מין דקדוקי לבין ההבנה של מגדר אמיתי. אותו חפץ – נניח שולחן – עשוי להיות מסומן כזכר או כנקבה בשפות שונות. בהתאם לשפה שאדם דובר, תהיה לו נטייה להתייחס לשולחנות כגבריים או כנשיים יותר![13]

לפיכך, ההתייחסות לי־הוה במקרא בפעלים ובשמות תואר זכריים רחוקה מלהיות מובנת מאליה. עובדה דקדוקית זו נבעה מהתפישה של י־הוה זכרי, וסייעה לחזק השקפה זו.

האל של סיפור הבריאה הראשון

ההשקפה הרואה באלוהים כמלך זכר, אותה ראינו במפורש בישעיהו ובתהילים, משתמעת לאורך כל סיפור הבריאה הראשון, בבראשית א:א-ב:ד1.[14] המקרא משתמש בצורות דקדוקיות ממין זכר כלפי הגיבור הראשי של הסיפור, שהוא האל החזק. המקרא אינו עושה דבר שיצביע כאן על אל שאיננו זכר או גברי – כפי שניתן לצפות מאל בורא רב עוצמה במזרח הקדום. למעשה, שני פרטים בסיפור מצביעים בבירור על כך שהגיבור הראשי הוא זכר.

סיפור זה מתאר את פרויקט הבנייה העצום של אלוהים – בריאת העולם.[15] במזרח הקדום, מלכים היו לרוב האחראים על פרויקטי בנייה משמעותיים. כלומר, הסיפור הזה בו אלוהים בורא את העולם הוא מטאפורה משנית למטאפורה הגדולה יותר "אלוהים הוא המלך" – ולכן הוא זכר. דבר זה היה מובן מאליו לקורא הקדום, שהכיר את המלך ואת תפקידיו. יתרה מכך, המילים "נעשה אָדָם" שבבראשית א:כט, מתייחסות לאלוהים כמלך המתייעץ עם חברי החצר המלכותית שלו – כפי שרק מלכים (אך לא מלכות) עשויים היו לעשות.[16] מהמדרש בתלמוד הבבלי (סנהדרין לח ע"ב) משתמע שטקסט זה מתאר את אלוהים כמלך המתייעץ עם יועציו המלכותיים:

אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שבקש הקדוש ברוך הוא לבראות את האדם, ברא כת אחת של מלאכי השרת, אמר להם: רצונכם, נעשה אדם בצלמנו?...

לפיכך, גם ביטוי זה, המגיע לקראת סוף היחידה, מבהיר כי הדימוי העיקרי של הסיפור הוא של אלוהים כמלך – כלומר כזכר (וגברי).

אלוהים דו-מיני?

לכאואה נראה כי הפסוק העוקב סותר נקודה זו:

בראשית א:כז וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם.

עבור קוראים רבים, פסוק זה מציע שאלוהים הוא זכר ו/או נקבה כיוון שבני אדם, זכרים ונקבות, נבראים יחדיו בצלם אלוהים.[17] פירוש כזה אמנם אפשרי, אך רחוק מלהיות ודאי.[18] בראשית א:כז הוא פסוק שירה יוצא דופן במקרא. המבנה הבסיסי של השירה המקראית הוא הפסוק בעל שתי צלעות, המהווים יחד תקבולת.[19] למעלה מ -95% מפסוקי השירה  במקרא בנויים כך ושני חלקי הפסוק מחוברים (או מקבילים) זה לזה בצורה הדוקה.[20] לעומת זאת, בראשית א:כז הוא תקבולת בעלת שלוש צלעות, צורה נדירה יותר במקרא. בתקבולת כזו אין צורך לחבר את כל שלושת חלקי הפסוק. לפיכך, במקרים מסויימים ניתן לקרוא פסוק כזה כתקבולת של שתי צלעות עליהם נוספה מחשבה נפרדת. אם זהו המקרה שלפנינו, ניתן לקרוא את הפסוק כך:

וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ = בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ/את זה;
ובנוסף זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם.

לפי קריאה זו לפסוק אין כל השפעה על המין או המגדר של האל. בהתחשב במה שאנו יודעים על מבנה השירה המקראית, קריאה כזו בהחלט אפשרית, ולכן פסוק זה אינו יכול לשמש כהוכחה לכך שאלוהים הוא זכר ונקבה כאחד.[21] לפיכך, ההתייחסות העקבית לאלוהים בצורות דקדוקיות זכריות, ותיאורו של אלוהים כמלך בפרק זה מעידים כי אלוהות זו נתפסה כזכרית וגברית.

האל האב בסיפור הבריאה השני

אבל מה עם סיפור הבריאה השני, המתמקד בגן עדן? סיפור זה אינו מכיל דימויים ברורים של י־הוה כזכר כמו בסיפור הראשון, אם כי הוא משתמש בכינויי גוף זכריים לתיאור י־הוה אלוהים, כמו בשאר המקרא. עם זאת, התוצאה המיידית של סיפור גן עדן, שהיא המשך הנרטיב היהוויסטי (J), מזהה במפורש את י־הוה כזכר וכגברי, ולמעשה כאב.  בראשית ד:א מתאר שחווה הרתה וילדה את קין. שמו העברי מקבל הסבר אטימולוגי בטקסט:

בראשית ד:א קָנִיתִי אִישׁ אֶת יְ־הוָה

חוקר אחד הציע לאחרונה לקרוא את הפסוק כרמז לכך שי־הוה הוא אביו של קין.[22] קשה יותר להיות יותר גברי וזכרי מזה!

אלוהים האֵם בהפטרה של בראשית

ההפטרה בדרך כלל קשורה בנושאה לקריאת התורה במגוון דרכים. סביר להניח שההפטרה של פרשת בראשית, מתוך ישעיהו מב:ה-מג:י, נבחרה בשל מילות הפתיחה שלה, המזכירות את סיפור הבריאה הראשון. אכן, הנביא האנונימי שאנו מכנים ישעיהו השני יוצא נגד היבטים מסוימים של סיפור הבריאה הכהני בבראשית א:א-ב:דב ומצטט אותו לעתים קרובות.[23] אין זה מפתיע שהוא סוטה, גם כאן וגם במקומות אחרים, מתיאורי האלוהים הזכריים והגבריים המאפיינים את שאר המקרא. ישעיהו מב:יד מתאר במפורש את אלוהים כנקבה – כאישה יולדת:

ישעיהו מב:יד הֶחֱשֵׁיתִי מֵעוֹלָם אַחֲרִישׁ אֶתְאַפָּק כַּיּוֹלֵדָה אֶפְעֶה אֶשֹּׁם וְאֶשְׁאַף יָחַד.

אלוהים מתואר, בין השאר, כאישה מתנשפת בשעת הלידה, אשר ביכולת נשימתה להביא לחורבן העולם:[24]

ישעיהו מב:טו אַחֲרִיב הָרִים וּגְבָעוֹת וְכָל עֶשְׂבָּם אוֹבִישׁ וְשַׂמְתִּי נְהָרוֹת לָאִיִּים וַאֲגַמִּים אוֹבִישׁ.

זהו אחד ממספר קטעים המתארים את אלוהים כאישה, ומופיעים כולם בישעיהו פרקים מ-סו.[25] הנביא(ים) האלמוני(ים) של ישעיהו מ-סו, שחי בתקופת גלות בבל ומעבר לה, יצר "אלוהים נחמד ועדין יותר", , אם להשתמש בביטוי של ג'ורג' בוש הראשון. לפיכך הוא תיאר לפעמים את האל הזה כאישה.[26] התיאורים הנשיים האלה של אלוהים בהחלט מסבכים את הבנתנו לגבי המגדר של האל במקרא!

אז מה המגדר של אלוהים במקרא?

שתיים מתרומותיה המרכזיות של ביקורת המקרא הן:

  1. הכרה במקרא כמסמך מהמזרח הקדום.
  2. הכרה בכך שהמקרא הוא מסמך המורכב ממקורות שונים ומדבר בקולות רבים.

שתי התרומות הללו חיוניות להבנת המגדר של האל במקרא. בתקופה המקראית האל לא נתפס כ"אחר לחלוטין", אלא כאנושי במידה רבה – טוב יותר מרוב בני האדם, עצום יותר מרוב בני האדם[27] – אבל אנושי. זו הסיבה שהמקרא מלא בהאנשה, כדוגמת הפסוק שבפתיחת סיפור נח:

בראשית ו:ו וַיִּנָּחֶם יְ־הוָה כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ.

בניגוד למה שהציעו מספר פילוסופים פוסט-מקראיים, אין אלו פשרות מילוליות בתיאור האל – כך ממש תפסו המאמינים את אלוהים. בתוך המבנה הרעיוני הזה, רובם תפסו את אלוהים כזכר בעל הרגלים גבריים, בעוד שהיו כמה יוצאים מן הכלל שוליים בעלי תפיסות אחרות.[28] אך אל לנו לשטח את כל הטקסטים המקראיים, ולהסיק כי האל המקראי היה מעבר למגדריות או בעל מגדר כפול.[29] לחלופין, עלינו להכיר בכך שהמקרא מדבר במספר קולות ומבטא תפיסות שונות של אלוהים.

המקרא והפוליטיקה

מחשבות אלה הן ניסיון לשרטט מה המקרא חשב, בהקשרו המקורי, על אלוהים. זה האינטרס העיקרי שלי כחוקר, ואינני מאמין שמדובר במיזם חסר תועלת – אם כי אני אף פעם לא בטוח שאני צודק. לעומת זאת כחוקר שהוא גם כיהודי, אני מכיר בכך שהמקרא המפורש היה מרכזי למסורת היהודית, ולעתים קרובות מה שהמקרא מתכוון אליו בתקופה מאוחרת אינו זהה למה שמקרא התכוון אליו בזמנים קדומים יותר.[30]

בעיני, זה חלק מהיופי של המקרא ביהדות – האופן שבו המקרא מקבל משמעויות חדשות דרך פרשנות, וכך תמיד נשאר רלוונטי. אולם עבור עולם המחקר חיוני שנזהה את ההבדל, ולעתים קרובות את המרחק, בין "מתכוון" ל"התכוון".  ועבור מי שהם גם חוקרים וגם יהודים בעלי זיקה למסורת, חיוני להבחין בין מה שהמקרא התכוון לו באמת, ובין מה שהיינו רוצים שהוא יתכוון לו.

אם לדבר בשם עצמי, הלוואי והמקרא היה מתאר את י־הוה כניטרלי מגדרית, מכליל מגדרית או נטול מגדר. אך מנקודת המבט שלי כחוקר, זה פשוט לא כך. לכן עלי לחפש דרכים אחרות – בתוך היהדות ומחוצה לה – כדי לתמוך בדעותיי מבלי לייצג בצורה שגויה את משמעות התורה והמקרא בכלל.

הערות שוליים