הערים נבו ובעל מעון "מוסבות שֵׁם"

אחרי שבני ישראל כובשים שטחים בעבר הירדן, פונים שבטי ראובן וגד למשה ומבקשים ממנו לקבוע שם את מקומם. לאחר דין ודברים משה מסכים. כאשר התורה מספרת על הערים שבנו בני ראובן בעבר הירדן היא משתמשת בביטוי קשה להבנה, "מוסבות שם", ככל הנראה כדי לתאר דבר מה על הערים האלו:

^{במדבר לב:לז} וּבְנֵי רְאוּבֵן בָּנוּ אֶת חֶשְׁבּוֹן וְאֶת אֶלְעָלֵא וְאֵת קִרְיָתָיִם. ^לב:לח וְאֶת נְבוֹ וְאֶת בַּעַל מְעוֹן מוּסַבֹּת שֵׁם וְאֶת שִׂבְמָה וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁמֹת אֶת שְׁמוֹת הֶעָרִים אֲשֶׁר בָּנוּ.

מה פירוש הביטוי "מוסבות שם"?

במשך אלפיים השנה האחרונות מצאו המפרשים כמה תשובות שונות בתכלית לקושייה הזו.

1. שינויי שם

הפירוש הרווח ביותר לביטוי הוא שמדובר בערים ששינו את שמן. על פי המסורה המילה "שם" מנוקדת "שֵׁם". המילה "מוסבות" היא צורה בבניין סביל, הופעל, של השורש ס.ב.ב. המובן הרווח של השורש הזה במקרא הוא להקיף או ללכת מסביב אך בעקבותיו נוצרה לשורש גם משמעות נוספת של שינוי או פנייה הצידה.^[1]

רבי מיוחס בן אליהו (סוף המאה ה־12 ביוון) בפירושו (על אתר) מראה כי הביטוי הזה מופיע גם בהקשר של שינוי שמותיהם של מלכים בספר מלכים:

^{מלכים ב כג:לד} וַיַּמְלֵךְ פַּרְעֹה נְכֹה אֶת אֶלְיָקִים בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ תַּחַת יֹאשִׁיָּהוּ אָבִיו וַיַּסֵּב אֶת שְׁמוֹ יְהוֹיָקִים...

^{מלכים ב כד:יז} וַיַּמְלֵךְ מֶלֶךְ בָּבֶל אֶת מַתַּנְיָה דֹדוֹ תַּחְתָּיו וַיַּסֵּב אֶת שְׁמוֹ צִדְקִיָּהוּ.^[2]

אבל איך הפרשנות הזו מסתדרת עם הפסוק שלנו? מי שינה את שמות הערים ומאיזה לאיזה שמות?

א. בני ישראל שינו את שמות העבודה הזרה של הערים

רש"י (ר' שלמה יצחקי, 1105-1040) מפרש כי בני ישראל שינו את שמות הערים שכבשו:

נבו ובעל מעון שמות עבודה זרה הן, והיו האמוריים קורים עריהם על שם עבודה זרה שלהם, ובני ראובן הסבו את שמם לשמות אחרים. וזהו: מסבות שם – נבו ובעל מעון בָּנוּ, מסבות לשם אחר.

כלומר על אף שבסוף הפסוק מצוין במפורש כי בני ראובן ובני גד קראו "בְשֵׁמֹת אֶת־שְׁמוֹת הֶעָרִים אֲשֶׁר בָּנוּ", קצת לפני כן מגיע התיאור המיוחד של "מוסבות שם" כדי להדגיש את סיפור שינוי שמן של שתי ערים שנקראו בשם עבודה זרה:

בעל מעון הוא ללא ספק מקום הקרוי על שמו של אל כלשהו. "בעל מעון" פירושו למעשה "אלוהי מעון".

נבו הוא שם דומה מאוד לשמו של אל החכמה הבבלי, נבּוּ, המוכר לנו גם בשמו של המלך נבוכדנצר (נבּוּ-כודורי-אוצור, "נבו, נצור את בכורי").^[3]

גם רבים מן החוקרים המודרניים סמכו את ידם על הפירוש הזה. אלכסנדר רופא למשל, שהיה פרופסור אמריטוס למקרא באוניברסיטה העברית, מציין כי ברשימת ערי ראובן בספר יהושע (יהושע יג:כ) מוחלף השם נבו בשם אחר, ניטרלי, "אשדות [כלומר מדרונות בלשוננו] הפסגה", וכי בירמיהו (מח:כג) בעל מעון מופיעה בשם הניטרלי "בית מעון". מכאן מסיק רופא כי שמות ערים אלה הוחלפו בצורה רשמית בשמות נקיים מעבודה זרה.^[4]

ההצעה הזו אכן נראית משכנעת אולם במקרה כזה היינו מצפים מן הפסוק לציין במפורש את השמות החדשים, ולא היא. בדרך כלל כשהמקרא מתאר שינוי שם של מקום כלשהו הוא גם מזכיר במפורש את השם החדש:

^{בראשית כח:יט} וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל וְאוּלָם לוּז שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה.

^{שופטים יח:כט} וַיִּקְרְאוּ שֵׁם הָעִיר דָּן בְּשֵׁם דָּן אֲבִיהֶם אֲשֶׁר יוּלַּד לְיִשְׂרָאֵל וְאוּלָם לַיִשׁ שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה.

יתר על כן מדוע הכתוב מזכיר דווקא את השמות האמוריים והישנים לכאורה של הערים ולא את השמות העבריים החדשים, אלה שהקוראים אמורים להכיר?

ב. הערה אל הקורא

החוקר הגרמני הדגול אוגוסט דילמן (1894-1823) מציע בפירושו לספר במדבר כי הביטוי "מוסבות שם" אינו תיאור היסטורי של שינוי שם כי אם הערה לקורא עצמו לשנות את השם בעת הקריאה. לטענתו סופרים מאוחרים יותר לא ראו בעין יפה את האפשרות שם אלילי כמו בעל מעון ייקרא בקול ועל כן הזהירו את הקורא בתורה שלא לעשות כן.^[5]

לראיה מביא דילמן את תופעת "הכתיב והקרי" שבנוסח המסורה, כלומר המקרים שבהם על פי המסורת יש לקרוא את המילה הכתובה בצורה אחרת או להחליפה במילה אחרת.^[6] כלומר לדבריו "מוסבות שם" הייתה כנראה הערה בשולי הגיליון שמצאה את דרכה לתוך הכתוב עצמו והפכה חלק ממנו.

ההצעה הזו היא מגדל פורח באוויר משום שאנחנו פשוט לא מכירים שום תיקון סופרים מן הסוג זה.^[7] אם כבר היינו מצפים לראות קרי של "בית מעון" או משהו בסגנון, כמו בכל שאר המקומות, ולא הוראה כללית בסגנון "יש לשנות את השם".

ג. האמורים שינו את השמות

פירוש שלישי לשינוי השם הוא שמי ששינה את שם הערים האלה היו האמורים, אחר שכבשו אותן ממואב (במדבר כא:כו).^[8] הראשון שהעלה את ההצעה הזו היה רבי יוסף בכור שור (המאה ה־12), ובדרכו^[9] הולך גם רמב"ן (1270-1194 בערך):

ולכן נראה כי פירוש מוסבות שם... שהסבו האמורי את שמם הראשון כאשר לכד אותם, וזה היה שמם הראשון כשהיו ביד מואב, ובני ראובן וגד... קראו להן בשמת את השמות הראשונים...^[10]

רמב"ן מבקש גם להסביר מדוע בני ישראל החזירו את שמות המקומות האלה לשמם המואבי:

כי רצו להזכירם בשם הידוע להם מאז, או להוביש את מואב, או כאשר הזכירו שהיו האמורים קורין עריהם על שם עבודה זרה שלהם.

הניסיון של רמב"ן להצדיק את השימוש של בני ראובן בשמות המואביים ולא בשמות האמוריים מדגיש את הקושי המובנה בפירושו: למה שהתורה בכלל תטרח להזכיר דבר כזה?

2. שם של מקום

הרב טוביה בן אליעזר (המאה ה־11 בביזנטיון) מציע ב"מדרש לקח טוב" שלו פירוש שונה בתכלית. לדבריו הביטוי מוסבות שם "מקום הוא", כלומר שם של עיר נוספת או שמו של האזור שבהן נמצאו שתי הערים שהוזכרו קודם לכן.^[11]

בדרך דומה הלכו גם שני מפרשי מקרא בני זמננו, צבי גרץ (1891–1817) ונפתלי טור‏־סיני (1973–1886). לדברי שניהם "מוסבות שם" הוא למעשה שיבוש של שמו של מקום אחר והם חלוקים בשאלה מה היה שמו של המקום המקורי ההוא. טור־סיני בפירושו "פשוטו של מקרא", מזכיר קודם את פירושו של גרץ, לפיו השם המקורי היה "בית הישימות", מקום הנזכר ברשימה דומה בספר יהושע:

יותר נראה שיש כאן מקום נוסף. בכיוון זה רצה גרטץ לקרוא במקום 'מוסבת שם', על פי יהושע יג, כ: 'בית הישימות', הנזכרת שם במניית ערי סיחון מלך האמורי;

טור סיני עצמו מציע פרשנות אחרת שלפיה בפסוק המקורי נאמר "והבמות שם":

אבל אולי עדיף הוא לגרוס: 'בעל מעון וְהַבָּמוֹת^[12] שָׁם',^[13] על פי הנאמר שם פס' יז: 'חשבון וכן עריה אשר במישר דיבון ובמות בעל ובית בעל מעון'.

הן גרץ הן טור־סיני לא מביאים ראיה כלשהי מן הכתוב לשיטתם. עם זאת הפתרונות היצירתיים שלהם ממחישים את הקושי הגדול בהסבר הביטוי "מוסבות שם" והקשרו לפסוק.

3. ערים בצורות

תרגום השבעים, הקדום שבתרגומי התורה, מבין את הפסוק הזה בצורה אחרת לגמרי מן האפשרויות שהעלנו עד כה. בתרגום הביטוי מוסבות שם הוא περικεκυκλωμένας, "מוקפות". התרגום הזה מסתדר היטב עם שלושת המופעים האחרים של המילה "מוסבות" בתורה. כך למשל נאמר בתיאור אבני האפוד בספר שמות:

^{שמות כח:יא}...מֻסַבֹּת מִשְׁבְּצוֹת זָהָב תַּעֲשֶׂה אֹתָם.^[14]

וכן בתיאור אבני החושן:

^לט:יג...מוּסַבֹּת מִשְׁבְּצוֹת זָהָב בְּמִלֻּאֹתָם.

ומכאן שגם בפסוק שלנו הכוונה היא שהערים היו מוקפות חומה, בצורות. שני פסוקים למעלה הכתוב מתאר את הערים שכבשו בני גד כ"ערי מבצר". אם כן, כפי שהסביר צבי בצר (2002–1946) מאוניברסיטת בר אילן, הפירוש הזה עונה גם על שאלת היעדרותו המפתיעה של תיאור דומה בפסוקים העוסקים בבני ראובן.^[15]

תרגום השבעים מתרגם לכאורה אך ורק את המילה "מוסבות", ללא המילה שם. ארנולד ארליך (1919–1848) בספרו "מקרא כפשוטו" הסיק מכאן על הנוסח שעמד בפני התרגום:

ודע שבשבעים לא מתרגמים תיבת שם ומן הסתם לא היתה בספר לפניהם. ואם כן, פירוש מוסבות כשהוא בלא שם מוסבות חומה.

דילמן מציע כי בנוסח התרגום היה כתוב "מוּסַבֹּת שׁוּר". המילה שוּר היא מילה נדירה במקרא (ואולי שאולה מן הארמית) המופיעה בעיקר בקטעי שירה (בראשית מט:כב; שמואל ב כב:ל [=תהילים יח:ל]) ופירושה חומה.

ראיה לנוסח הזה עולה גם מתרגומים קדומים נוספים למקרא. סימכוס, מתרגם יווני בן המאה השנייה לספירה, מתרגם את הביטוי ל־ περιτετειχισμενας, שפירושו "נמצאות בחומה" או "מוקפות חומה". אצל תרגום נאופיטי, שנכתב במאות הראשונות לספירה, הביטוי "שור" מופיע במפורש: "מקפן שורין רמין", כלומר מוקפות חומות גבוהות.

4. תרגומים משולבים

ייתכן שמתרגמים מסוימים ידעו על קיומן של שני הנוסחים, גם של מוסבות שם וגם של מוסבות שור, ועל כן חשו צורך לכלול בתוך התרגום את שניהם גם יחד. שמריהו טלמון (2010–1920) מהאוניברסיטה העברית חקר את התופעה הזו וכינה אותה בשם "כפלי גירסה".^[16] והנה בתוך הערה בשולי כתב היד של תרגום נאופיטי על הפסוק שלנו נמצא כך:

קרתה דמקפן מגדליהא חזור חזור דילה ושמהת רברבנהא וגיברהא חקיקן בהון
[תרגום: עיר המוקפת מגדלים סביב סביב לה ושמות גדוליה וגיבוריה חקוקים עליהם.]

לפי תרגום זה העיר מוקפת גם מגדלים וגם שמות. ייתכן כי זוהי אותה "פשרה" העומדת מאחורי תרגומו המשונה של אונקלוס לביטוי, מַקְּפָן שְׁמָהָן, "מוקפת שמות".

 והנה התרגום המיוחס ליונתן על התורה, מאמצע האלף הראשון לספירה, משלב יחד גם את שיטצ הכפל הזו וגם את הרעיון (שהזכרנו בסעיף הקודם) כי מוסבות שם הוא שם של עיר. וכך הוא כותב על המילים מוסבות שם:

וית קרתא דמקפן שורהא גליף שמהת גיברהא
[תרגום: והעיר המוקפת חומה שעליה מגולפים שמות גיבורים.]

אין זו הפעם הראשונה או האחרונה שבה התרגום המיוחס ליונתן מפרש את המילים ולא רק מתרגם אותן.^[17] במקרה הזה התרגום המיוחס ליונתן הולך בדרכה של הערת השוליים בתרגום נאופיטי ומוסיף כי העיר נקראה "מוסבות שם" בעקבות החומות והשמות שעליהן. וכך כותב במפורש גם הרב יעקב צבי מקלבורג, בעל "הכתב והקבלה" (1865–1785):

הנה לדעתו [של התרגום המיוחס ליונתן] עיר אחת נקראת מוסבות שם על הקף חומותיה שהיו חקוקים בה שמות הגבורים המפורסמים.

5. "שֵׁם" פירושו חומה או ביצורים

המחלוקת בשאלה אם כוונת הכתוב קשורה בשינוי שמן של הערים או בחומותיהן עשויה אמנם להעיד על הבדלי נוסח של "שם" או "שור", ועם זאת קיימת גם האפשרות שהמילה "שם" עצמה יכולה להתפרש במשמעות של "חומה".^[18] מי שהעלה את הקריאה החדשנית הזו היה הרב וחוקר המקרא משה זיידל (1970–1886),^[19] בתוך הערה בכתב יד בשולי התנ"ך שלו. זיידל מצטט שם את תרגום נאופיטי, "מוקפות חומות גבוהות", ומסביר אותו כתרגום של הביטוי "מוסבות שם".

הקריאה של זיידל הובאה לעין הציבור על ידי יהודה קיל (2011–1916), העורך הראשי של סדרת "דעת מקרא". קיל מזכיר אותה בפירושו לשמואל ב, בפסוק שמשתמש גם הוא במונח "שֵם":

^{שמואל ב ח:יג} וַיַּעַשׂ דָּוִד שֵׁם בְּשֻׁבוֹ מֵהַכּוֹתוֹ אֶת אֲרָם...^[20]

קיל מעלה כמה פירושים שונים למילה "שם" כאן:

1. "תהילה" – הרחבה הגיונית למדי של המילה.
2. מצבת ניצחון – כמו בנבואת ישעיהו השני (נו:ה), "ונָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי יָד וָשֵׁם", ביטוי שעל פי דרך המלך משמעו סוג של מצבה (ומכאן שמו של המוזיאון המפורסם לזכר השואה).
3. "חומות" – ובלשונו של קיל שם: "בנה מבצר ומגדל באדום".

דוד קרוב לוודאי רצה לשמור על המקומות שכבש ועל כן הפירוש שביצר אותם נשמע סביר למדי. למעשה ייתכן כי גם הפסוק הסמוך מחזק את הקריאה הזו:

^{שמואל ב ח:יד} וַיָּשֶׂם בֶּאֱדוֹם נְצִבִים בְּכָל אֱדוֹם שָׂם נְצִבִים וַיְהִי כָל אֱדוֹם עֲבָדִים לְדָוִד...

ארז בן יוסף ואהרן גרינר במאמרם על מכרות תמנע באתר התורה (באנגלית, 2018) מסבירים כי מכרות הנחושת בתמנע פעלו בתמיכתה של ממלכת ישראל ובוצרו כדי להגן על צורפי הנחושת האדומים, שנחשבו מיומנים מאוד. אם כן הפרשנות שדוד ביצר את שטחיו באדום מתאימה בהחלט להקשרים המקראיים וההיסטוריים.

לחיזוק האפשרות הפרשנית של המילה שם כחומה ומגדל מביא קיל את הפסוק שלנו בספר במדבר (עם הפנייה לזיידל)^[21] ושני פסוקים נוספים:

מגדל בבל

כך מתכננים אנשי מגדל בבל כשהם נאספים יחד בבקעה בארץ שנער:

^{בראשית יא:ד} וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ.

המובן הרגיל של המילה שֵם לא ממש מסתדר כאן. על כן קיל מציע כי ה"שם" המוזכר כאן פירושו חומה ומגדל, אולי כדי להגן על פולשים מן החוץ ואולי, כך סביר יותר לומר, למנוע מאנשים לצאת החוצה, "פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ", מתוך מחשבה שהם האנשים היחידים שנותרו בעולם.

כך בדיוק פירש את הפסוק חזקוני, פרשן צרפתי בן המאה ה־13:

ונעשה לנו שם — מבצר חזק לעולם להיותנו שליטים על כל הבריות ונמלוך עליהם פן נפוץ על ידי מלחמות שיתגרו בנו הרחוקים אם לא נבנה לנו עיר ומגדל.

בני ישמעאל

הראייה השלישית שקיל מביא לקוחה משני פסוקים ברשימת היוחסין של ישמעאל בספר בראשית:

^{בראשית כה:יג} וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל בִּשְׁמֹתָם לְתוֹלְדֹתָם... ^כה:טז אֵלֶּה הֵם בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל וְאֵלֶּה שְׁמֹתָם בְּחַצְרֵיהֶם וּבְטִירֹתָם...

בפשט הדברים המילה "שמותם" נראית בשני הפסוקים כחזרה מיותרת ועל כן קיל מפרש אותה כמגדלים, כלומר כערי מבצר.

יד ושם

במאמר שהזכרנו קודם, בצר מאמץ את פרשנותו של קיל למילה "שם" בפסוקים האלה וטוען כי היא חלה גם על הביטוי המפורסם "יד ושם": מגדל או מבנה גבוה המשמש מצבת זיכרון בעצם היותו.^[22] המילה יד נועדה לעורר אצל הקורא תמונה של זרוע שלוחה מעלה המזכירה מגדל.

כלומר לשיטתו של בצר המונח "יד ושם" פירושו מגדל גבוה (החסין מפני תקיפה מחמת גובהו) המוקף (להגנה נוספת) בחומה בצורה וחזקה, מבנה משולב הנועד לשאת כל מתקפה ועל כן דימוי טוב למדי של דבר מה שיישאר לנצח.

מטונימיה: כיצד קיבלה המילה "שֵׁם" משמעות של חומה גבוהה

בצר מסביר גם כיצד המילה "שם" קיבלה משמעות של חומה. זוהי תופעה של מטונימיה, כלומר מקרה שבו הדבר השלם נקרא על שם החלק החשוב ביותר בתוכו. למשל גבר ש"מבקש את ידה" של אשה או אדם ש"איבד את הראש".

בתרבות המזרח הקדום הקשר שבין העיר ומייסדה נתפס כעניין מהותי. וזו הסיבה מאחורי בחירתו של קין לקרוא לעיר שבנה, העיר הראשונה בעולם, על שם בנו יורשו:

^{בראשית ד:יז}...וַיְהִי בֹּנֶה עִיר וַיִּקְרָא שֵׁם הָעִיר כְּשֵׁם בְּנוֹ חֲנוֹךְ.

ומכאן, מסכם בצר, "המילה 'שם' סימנה לא רק 'name', אלא גם את האובייקט שבו חקוק השם (החומה, המגדל, היד)." ^[23]