נישואי גבר לגרושתו

אין בתורה חוקים הפוסקים כיצד מתחתנים וכיצד מתגרשים. התורה יוצאת מנקודת הנחה שהקורא מכיר את הטקסים הללו. בדברים כד:א–ד מדובר בסיטואציה נקודתית מאוד הנוגעת לגירושין, מצב שבו אדם נושא את גרושתו אחרי שנישאה לאחר.

פרטי החוק

חוק זה שייך לקטגוריה של "חוק קזואיסטי", כלומר חוק המוצג בתבנית של מקרה, ונפתחת במילים "אם" או "כי". הרישא (המכונה גם פרוטזיס) של החוק מציג את הנסיבות שבהן החוק נוהג. הסיפא (המכונה אפודוזיס) מסביר מה ההכרעה בנסיבות שכאלה.^[1] במקרים רבים חוקים קזואיסטיים נחתמים בתיאור הסיבה או המניע לחוק.

הרישא

החוק מתקיים בנסיבות ספציפיות מאוד:

1. איש נושא אישה

^{דברים כד:א} כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ...

2. הוא מגרש אותה

^כד:א ...וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ.

3. האישה נישאת לאחר

^כד:ב‏ וְיָצְאָה מִבֵּיתוֹ וְהָלְכָה וְהָיְתָה לְאִישׁ־אַחֵר.

4. הבעל השני מגרש אותה או מת

^כד:ג‏ וּשְׂנֵאָהּ הָאִישׁ הָאַחֲרוֹן וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ אוֹ כִי יָמוּת הָאִישׁ הָאַחֲרוֹן אֲשֶׁר־לְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה.

הסיפא

החוק קובע שבעלה הראשון של האישה, שגירשהּ בעבר, אינו רשאי לשאתה שוב.

^{דברים כד:ד} לֹא יוּכַל בַּעְלָהּ הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר שִׁלְּחָהּ לָשׁוּב לְקַחְתָּהּ לִהְיוֹת לוֹ לְאִשָּׁה ‏אַחֲרֵי אֲשֶׁר הֻטַּמָּאָה...^[2]

הצגת המניע

ההסבר שניתן בכתוב הוא שהנישואין השניים לבעל הראשון אחרי נישואין לאדם אחר הם תועבה בעיני ה' ומחטיאים את הארץ:

^כד:ד...כִּי תוֹעֵבָה הִוא לִפְנֵי יְ־הוָה וְלֹא תַחֲטִיא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה.

מדוע?

הסיבה המוצגת מדגישה ביתר שאת את חומרת המעשה האסור: הוא תועבה בעיני ה' ומחטיא את הארץ. אבל לא ברור מדוע זהו מעשה חמור כל כך. מדוע הנישואין השניים מטמאים את האישה ואוסרים אותה לבעלה הראשון?

פילון: האישה לא הייתה צריכה לעזוב את הבעל הראשון

ההסבר המוקדם ביותר לחוק זה המוכר לנו מצוי בכתביו של פילון, פילוסוף יהודי שחי באלכסנדריה שבמצרים בתקופה הרומית (25 לפני הספירה עד 60 לספירה בערך):

ואם אשה... נתגרשה מבעלה מכל סיבה שהיא, נישאה לאיש אחר, ושוב נשארה בגפה, בין שבעלה השני חי ובין שהוא מת – לא תחזור אל הראשון. שתתחתן עם כל אדם אחר ורק לא עם זה, הואיל ועברה על החוקים הקדומים והסיחה את דעתה מהם בהעדיפה קסמים חדשים על פני הישנים.^[3]

פילון מתאר את האישה כחוטאת, כמי ש"הסיחה דעתה" מן הנישואין והחליטה לעזוב את בעלה הראשון לטובת אחר על דעת עצמה. אולם הפרשנות הזאת אינה משקפת את הכתוב במקרא. על פי התיאור שבתורה האישה פסיבית לחלוטין (בעלה "כתב לה ספר כריתות ונתן בידה ושילחהּ מביתו"), ואין כל סימן לכך שהייתה בעיה בנישואין השניים. באופן דומה, גם האיסור בחוק מתייחס אך ורק לבעל הראשון ולא לאישה, הבעל הוא שאינו רשאי לשאת שוב את אשתו לשעבר.

רמב"ן וספורנו: החוק נועד למנוע חילופי נשים

רמב"ן (רבי משה בן נחמן, 1194–1270) מציע שהאיסור נועד למנוע מצב שבו התורה מתירה מעין חילופי נשים:

וטעם הלאו הזה כדי שלא יחליפו נשותיהן זה לזה יכתוב לה גט בערב ובבוקר היא שבה אליו וזה טעם ולא תחטיא את הארץ כי זה סבה לחטאים גדולים.

רבי עובדיה ספורנו (1475–1550 בערך) מציע הצעה דומה:

כי תועבה היא^[4] כי זה דרך מבוא לנאוף שיגרש איש את אשתו לבקשת הנואף שיקחנה לאיזה זמן וישוב בעלה הראשון לקחתה.

פרשנות זו אינה נותנת את הדעת על כמה פרטים בתיאור המקרה בתורה. ראשית, בתורה נאמר שהאיש הראשון גירש את אשתו משוב שמצא בה "ערוות דבר", והשני גירשה משם ש"שְנֵאָהּ". הסיבות הללו לגירושין אינן עולות בקנה אחד עם ההצעה שלפיה הבעלים תכננו מראש לגרש או להחזיר את הנשים. עניין שני הוא שהכתוב אומר במפורש שהחוק חל בין אם האיש השני מגרש את האישה או מת. גם פרט זה אינו מתיישב עם ההצעה בדבר תכנון מראש.

דרייבר: מטרת החוק היא להגביל גירושין

חוקר המקרא הבריטי הדגול סמואל דרייבר (1846–1914) מציע שמטרת החוק היא להניא אנשים מלהתגרש "בפזיזות".^[5] אם אדם יודע שלא יוכל לשאת את אשתו בשנית אם יגרשה, ייתכן שלא ימהר לעשות זאת. אך הצעה זו אינה יכולה להסביר מדוע האיסור חל רק אחרי שהאישה נישאת לאחר.

דרייבר מציע הסבר נוסף, המביא בחשבון את הנישואין השניים. הוא מציע שהחוק נועד לעודד את הזוג להינשא שוב אם אומנם התגרשו, שהרי הם יודעים שכשהאישה תינשא לאחר לא יוכלו עוד להינשא זה לזה. גם ההסבר הזה אינו מספק, משום שאם מטרת החוק היא לעודד בני זוג להתפייס, ואילו החוק מגביל את הפיוס לאחר שלב מסוים. יתרה מכך: אם מטרת החוק היא לנסות למנוע גירושין פזיזים, ולעודד בני זוג להתפייס, מדוע הגירושין מלכתחילה אינם מתוארים כתועבה לפני י־הוה?

דרייבר היה כומר אנגליקני, וייתכן שהפרשנות שהציע הושפעה מן הדוקטרינה האנגליקנית. אף שהכנסייה האנגליקנית התירה להתגרש, עד לשנת 2002 אנשים גרושים לא יכלו להתחתן בכנסייה כל עוד בני זוגם לשעבר נותרו בחיים.^[6]

ראובן ירון: החוק מגן על הנישואין השניים

המשפטן הישראלי ראובן ירון (1924–2014) יצא נגד פירושים לחוק שבבסיסם עמדה התנגדות נוצרית לגירושין.^[7] הוא דחה את הצעתו של דרייבר שלפיה החוק נועד להניא אנשים מגירושין, ותמך בהצעה אחרת של דרייבר, שמטרת החוק היא למנוע חיכוכים בנישואין השניים. דרייבר טען שאם אישה שהתגרשה ונישאה לאחר מבקשת לחזור לבעלה הראשון, היא עלולה "לרקום מזימה" נגד בעלה החדש ולפגוע בנישואיהם.

ירון טען שהחוק בדברים סומך את ידיו לחלוטין על רעיון הגירושין והנישואין השניים, ונועד להגן עליהם. קשיים רבים ושונים עלולים לפקוד נישואין שניים: הבעל הראשון עלול להתחרט על הגירושין ולנסות לפגוע בנישואי גרושתו; האישה עלולה למצוא פסול בבעלה השני בהשוואה לבעל הראשון; והבעל השני עלול לחשוד באשתו שהיא עדיין מעוניינת בבעלה הקודם. החוק הזה סותם את הגולל על הנישואין הראשונים ומקדם הרמוניה בין האישה ובין בעלה הנוכחי.^[8]

אולם פרשנותו של ירון אינה מביאה בחשבון את העובדה שהאיסור חל אף אם הבעל השני מת.^[9] נוסף על כך, על פי הכתוב, הבעל השני מגרש את האישה בגלל שנאתו לה, ופרט זה אינו מתיישב עם האפשרויות שירון מציע לגבי ניסיון לשמירת ההרמוניה ביחסים.^[10] ולבסוף, הפרשנות הפרגמטית שלו אינה מסבירה את הלשון החריפה שהכתוב נוקט – תיאור המעשה כהחטאת הארץ ותועבה לפני י־הוה.

ריימונד ווסטברוק: האיסור מונע התעשרות שלא כדין

ריימונד ווסטברוק (1946–2009), חוקר של המשפט במזרח הקדום, מציע שאפשר להבין את החוק הזה על רקע מסורת משפטית רחבה הנוגעת לנדוניה שהייתה מקובלת במזרח הקדום.^[11] ווסטברוק מתמקד בסיבות לשני מקרי הגירושין שהכתוב מציג:

1. האיש הראשון מצא בה "עֶרְוַת דָּבָר";
2. האיש השני "שְׂנֵאָהּ".

ווסטברוק מבין שהמילים "ערוות דבר" מציינות התנהגות לא נאותה של האישה. היות שזוהי עילה לגירושין, על פי הכללים הנהוגים במזרח הקדום האיש יכול להשאיר ברשותו את הנדוניה שקיבל מאשתו. בניגוד לכך, גירוש האישה מסיבה סובייקטיבית – שנאה – משמעותה שהנדוניה חוזרת לאישה.

אילו האיש הראשון היה רשאי לשאת שוב את האשה, הוא היה מקבל לידיו את שתי הנדוניות – את הנדוניה שקיבל בעת נישואיהם הראשונים ואת הנדוניה שקיבלה לרגל נישואיה השניים וחזרה לרשותה. יתרה מכך: הוא היה מקבל את הנדוניה השנייה בניגוד לכלל המשפטי שבימינו מכונה "השתקה" או "הוראת השתקה", דהנייו^[12] משום שהוא חוזר בו מטענתו המקורית שאשתו אינה ראויה לנישואין, שאם לא כן, כיצד הוא שב ונושא אותה?

פרשנות יצירתית זו ראויה לציון, אך אין ראיה לכך שהכתוב ראה לנגד עיניו ענייני נדוניה או ירושה, ושחזור "המשפט המקובל" במזרח הקדום שווסטברוק מציע אינו משכנעדיו.^[13] בעיה נוספת היא שהפרשנות של ווסטברוק אינה מתיישבת עם השימוש המטאפורי בחוק זה בירמיה ג:א, שיוצג להלן. הכתוב בירמיה יוצא מנקודת הנחה שהאיסור חל גם במקרים של ניאוף, ובמקרים שכאלה הרי אין נדוניה שנייה.

רמז לגבי החוק בספר ירמיהו

הטקסט בירמיה נדרש לחוק זה בתוך תיאור מטאפורי של ישראל כאשתו הנואפת של אלוהים.^[14] ישראל לא היו נאמנים לאלוהים ו"נאפו" שוב ושוב עם אלוהים אחרים. בתגובה אלוהים מכריז:

^{ירמיהו ג:א} הֵן יְשַׁלַּח אִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְהָלְכָה מֵאִתּוֹ וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר הֲיָשׁוּב אֵלֶיהָ עוֹד הֲלוֹא חָנוֹף תֶּחֱנַף^[15] הָאָרֶץ הַהִיא וְאַתְּ זָנִית רֵעִים רַבִּים וְשׁוֹב אֵלַי נְאֻם יְ־הוָֹה.

דברי ירמיהו כאן מבוססים על ההנחה שנמעני הנבואה מכירים את החוק בספר דברים: אם איש מגרש את אשתו והיא נישאת לאחר, הוא אינו רשאי לשאתה שוב, פן יחטיא את הארץ. אזי בטענת "קל וחומר", אלוהים אינו יכול לקבל חזרה את עם ישראל אחרי ש"נאפו" עם "בעלים" רבים כל כך! כאמור, ירמיהו יוצא מנקודת הנחה שהעיקרון העומד בבסיס החוק חל גם במקרים של ניאוף ולא רק במקרים של גירושין.

לאור האופן שבו ירמיהו מבין את החוק בדברים, נראה שעניינו אינו הגירושין דווקא, אלא יחסי אישות. אישה אינה יכולה לשוב לבעלה הקודם (או הנוכחי) אחרי שקיימה יחסי אישות עם איש אחר משום שהקשר המיני השני טימא אותה ואסר אותה לראשון. מתוך ההבנה זו משתקפת תפיסה נוספת, המופיעה במקומות אחרים במקרא, שלפיה יחסי האישות מותירים באישה שמץ מ"מהות" האיש, ואותו שמץ עלול לטמא במקרים מסוימים.^[16]

דיני הטהרה כסלידה הקבועה בחוק

מושגי הטוהר והטומאה הם ביטויים קונקרטיים לסלידה.^[17] לשון הטומאה משמשת בהקשרים משפטיים לתיאור דברים שמקובל לתפוס כמעוררי סלידה ב"מהותם" ולאופן ההתמודדות איתם. החוק שראינו רואה את המקרה מנקודת המבט של הבעל הראשון, ומניח שהוא סולד בוודאי מן המחשבה לקחת שוב את אשתו אחרי ששכבה עם גבר אחר. אם אינו סולד מכך, אלוהים סולד מהמעשה בשמו: "כִּי־תוֹעֵבָה הִוא לִפְנֵי יְ־הוָה". עשיית מעשה שאלוהים מתעב – שמשום כך מעורר סלידה "מבחינה אובייקטיבית" – מחטיא את הארץ.

זכויות וצדק לעומת טוהר וטאבו

חוקים הנוגעים להתנהגות מינית מושתתים לעיתים על רעיונות הנוגעים לזכויות, חובות וצדק, ולעיתים על תפיסות של טוהר וטאבו. יש בתורה חוקים משני הסוגים הללו.^[18] החוקים המבוססים על רעיון הטוהר נסמכים על תחושות ועל עיסוק בשאלה אילו דברים מעוררים סלידה ואילו דברים מתקבלים על הדעת. במקרים רבים קשה למצוא להבחנות בין הדברים הסבר הגיוני.

 מבחינת משמעות הדברים, יש בחוק זה (או בפרשנות שלו שאני מציעה) כמה בעיות. אם יחסי האישות עם איש אחר מטמאים אישה לבעלה, מדוע מותר לאישה גרושה – ולמעשה גם לאלמנה או לאישה שאינה בתולה – להינשא (שוב)? ומדוע נאסר על האישה להינשא רק לבעלה הראשון ולא לכל אדם?

עם זאת, אם בוחנים את החוק מצד התחושות העלולות להתעורר בנסיבות שכאלה, אפשר לחוש בהיגיון האינטואיטיבי הטמון בו. אילו נשא הבעל הראשון את אשתו לשעבר, אפשר היה לחשוב שהנישואין השניים קוטעים קשר רצוף ומכניסים לתוכם יסוד זר. לדברי קרולין פרסלר, המצב "דומה מבחינת המבנה לניאוף", כלומר למקרה שבו אישה שנישאה לאיש אחד מקיימת יחסי אישות עם איש אחר ואז עשויה לחזור לראשון.^[19] הבנה זו מחזקת את טענת הקל וחומר של ירמיה: אם אישה נטמאת לבעלה הראשון אפילו במקרה של גירושין, הלוא קל וחומר שזה הדין במקרה של ניאוף סדרתי.