יונה מותיר אותנו עם שאלות, ולכן יום הכיפורים מסתיים במיכה

ספר יונה הוא סיפור יוצא דופן בן ארבע סצנות^[1] המשלב אבסורדיות ונשגבות.^[2] המסורת של קריאת יונה במהלך תפילת מנחה של יום הכיפורים, שהיא עבור רבים גולת הכותרת של היום, מתועדת לפחות כבר בתלמוד הבבלי:

^{בבלי מגילה ללא ע"א} בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים קוֹרִין ״אַחֲרֵי מוֹת״,^[3] וּמַפְטִירִין ״כִּי כֹה אָמַר רָם וְנִשָּׂא״. וּבַמִּנְחָה קוֹרִין בָּעֲרָיוֹת וּמַפְטִירִין בְּיוֹנָה.^[4]

 מנהג זה מקורו ככל הנראה בבבלאך כבר במאה השביעית אומץ גם בארץ ישראל.^[5]

השלמת יונה במיכה

קריאות ההפטרה מורכבות בדרך כלל מרצף של פסוקים מתוך ספר אחד. אולם ברוב בתי הכנסת, הקריאה מספר יונה נחתמת בשלושת הפסוקים האחרונים של מיכה, הספר שבא מיד אחריו בתרי־עשר, קובץ שנים-עשר הנביאים הקטנים:

^{מיכה ז:יח} מִי אֵל כָּמוֹךָ נֹשֵׂא עָו‍ֹן וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ לֹא הֶחֱזִיק לָעַד אַפּוֹ כִּי חָפֵץ חֶסֶד הוּא. ^ז:יט יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ יִכְבֹּשׁ עֲו‍ֹנֹתֵינוּ וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאותָם. ^ז:כ תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ מִימֵי קֶדֶם.

תוספת מסוג זה אינה דבר שגרתי. ואכן, על פי מקור חז"לי קדום, בדרך כלל אין מדלגים מספר נביא אחד לאחר במסגרת ההפטרה. החריג היחיד הוא ספר תרי־עשר:

^{תוספתא מגילה (ליברמן) ג:יט} מדלגין בנביא ואין מדלגין בתורה ואין מדלגין מנביא לנביא ובנביא של שנים עשר מדלגין ובלבד שלא ידליג מסוף הספר לראשו.^[6]

ידוע לנו שמנהג זה של הוספת פסוקי מיכה לספר יונה התפתח בתקופת הגאונים; הוא התפשט מבבל לאיטליה, לפרובנס ולספרד, ורק לאחר המאה ה-17 התקבל גם במסורת האשכנזית(ראו נספח מאת זאב פרבר).^[7] אך מדוע נוספו דווקא פסוקים אלה?

אברבנאל: דחייה זמנית לנינווה לעומת דחייה מלאה לישראל

ההסבר הקדום ביותר שמצאתי למנהג זה מופיע בפסקה האחרונה של פירושו של דון יצחק אברבנאל (1437–1508) לספר יונה:

^{אברבנאל יונה ד} והנה מתקני ההפטרות סמכו לנבואה^[8] הזאת שלשה פסוקים אחרים שהם מנבואת מיכה והם מי אל כמוך וגומר, וענינם שהקדוש ברוך הוא לנינוה לא היה עובר על פשע מוחל וסולח בהחלט אבל האריך להם אפו עד שנחרבו אחר כך ע"י נבוכדנצר. אבל לישראל בשובם אליו אינו כן כי הוא נושא עון ועובר על פשע לחלוטין והוא אומרו מי אל כמוך נושא עון ועובר על פשע לשארית נחלתו כי בעבור היותם נחלתו ועמו לא החזיק לעד אפו כי חפץ חסד הוא לעשות עמהם.ולא יעשה כן לשאר הגויים החטאים בנפשותם, ולכן נקוה לו שישוב ירחמנו יכבוש עונותינו והוא לזמן הגאולה העתידה שאז תתן אמת ליעקב חסד לאברהם.

במילים אחרות, אברבנאל מציע כי פסוקי מיכה מדגישים את הייחודיות של ישראל, שיש לה קשר מיוחד עם ה' שאינו משותף לעמים אחרים.^[9]

מיכה כמפרש, מעצב מחדש או מרחיב את יונה

מילות הפתיחה של התוספת, מִי אֵל כָּמוֹךָ, " המופנות ישירות אל י-הוה,^[10] נועדו ככל הנראה להיאמר מפיו של יונה. בכך הן מעניקות ליונה הזדמנות להגיב ואף לקבל את המסר של י-הוה בסיום הספר ( ד:י–יא), ומספקות לספר חתימה שלמה ומספקת יותר מן הסיום הפתאומי במילים"וּבְהֵמָה רַבָּה", "ובבהמה רבה".^[11] מעבר לכך ייתכן שהוספת פסוקי מיכה נבעה ממספר זיקות ספרותיות ולשוניות בין שני הספרים, וכן משיקולים פרשניים ותיאולוגיים., ויתכן שחלקם פעלו במקביל.

א. במצולות ים

אחד הקשרים בין פסוקי מיכה לספר יונה הוא ההדהוד הספרותי ביניהם. יונה מדבר מתאר כיצד הושלך למעמקי הים:

^{יונה ב:ד} וַתַּשְׁלִיכֵנִי מְצוּלָה בִּלְבַב יַמִּים וְנָהָר יְסֹבְבֵנִי כָּל מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ עָלַי עָבָרוּ.

גם במיכה מופיעות יחד המילים "מצולות" ו"ים":

^{מיכה ז:יט} יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ יִכְבֹּשׁ עֲו‍ֹנֹתֵינוּ וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאותָם.

צירוף זה מופיע רק בשני פסוקים אלה ובמזמור אחד קשה לפירוש (תהילים סח:כג).^[12] סמיכותם של שני הספרים בקאנון העברי, יחד עם השימוש בביטוי הנדיר, יוצרת את הרושם שמיכה מפרש את יונה. בכך הופכים פסוקי מיכה לחתימה טבעית לספר: תלונתו של יונה על שהושלך אל הים מתחלפת בדימוי מנחם של החטאים המושלכים אל מעמקי הים.^[13]

גם תחילתו של הפסוק במיכה הוא יוצא דופן. לפי מיכה, זהו י-הוה, ולא ישראל, ששב – "יָשׁוּב ירחמנו" . הפועל יָשׁוּב, מן השורש שׁוּ"ב, קשור למושג התשובה, שהפך למונח מרכזי בספרות חז"ל, במיוחד בצורת השם תשובה.^[14]

דימוי יהוה הכובש את החטא — וזהו התרגום הנכון של "יִכְבֹּשׁ עֲוֹנֹתֵינוּ" — ייחודי ומדהים לא פחות. למעשה, הוא כה יוצא דופן עד שחוקרים רבים מציעים לתקן את כבשׁ, "לכבוש", לכיבס, "לשטוף את החטאים".^[15] אך האם יש צורך לתקן דימוי חי זה? וסוף הפסוק, שבו החטאים אינם רק נעלמים, אלא מושלכים למצולות הים, הוא מנחם ביותר, שכן מה שנזרק לשם אובד באופן ודאי ומוחלט.

ב. אם נינווה, על אחת כמה וכמה ישראל

ספר יונה יוצא דופן בכך שהגיבור הישראלי שלו נשלח לנבא דווקא לנינווה, בירת אשור.^[16] ספרי נבואה אחרים אמנם כוללים נבואות על אומות העולם, אך אלה מהוות בדרך כלל חלק קטן מספר נבואה רחב יותר,^[17] ואף נביא אחר מלבד יונה לא נשלח לעיר זרה כדי למסור שם את נבואותיו.^[18]

קריאת ספר יונה ביום הכיפורים היא אפוא בחירה משונה למדי ליום זה, שכן היא מעמידה במרכז את תשובתה המוצלחת של אומה שאינה ישראל. הקוראים עשויים להסיק מן הסיפור סוג של קל וחומר — טיעון א-פורטיורי: אם י-הוה סולח לנינווים כאשר הם שבים בתשובה קל וחומר שיסלח לישראל אם ישובו אליו בלב שלם. אולם מסקנה זו אינה נאמרת במפורש ביונה. ייתכן אפוא שפסוקי מיכה, העוסקים במפורש ברחמיו של ה' כלפי ישראל, נוספו להפטרה כדי להבהיר נקודה זו.

ג. האם אלוהים תמיד מקבל את התשובה?

כאשר מלך נינוה שומע את אזהרתו של יונה, הוא קורא לעמו לשוב בתשובה:

^{יונה ג:ט} מִי יוֹדֵעַ יָשׁוּב וְנִחַם הָאֱלֹהִים וְשָׁב מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְלֹא נֹאבֵד.

הניסוח "מי יודע?"^[19] מרמז כי תשובה אינה מבטיחה באופן אוטומטי את סליחת האל. תפיסה זו עומדת במתח עם קטעים רבים במקרא, שלפיהם קרבנות או תיקון המעשים או שיבה אל האל מביאים לסליחת, חטאי היחיד או הקהילה.^[20] לדוגמה, דברים ל:א–י, משתמש שבעה פעמים בשורש שו"ב כיד להדגיש בנחרצות שאם ישראל ישוב אל י-הוה, י-הוה ישקם את גורל ישראל.^[21] - גם יחזקאל מציג את יעילותה של התשובה באופן חד־משמעי:

^{יחזקאל יח:כז} וּבְשׁוּב רָשָׁע מֵרִשְׁעָתוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיַּעַשׂ מִשְׁפָּט וּצְדָקָה הוּא אֶת נַפְשׁוֹ יְחַיֶּה. ^יח:כח וַיִּרְאֶה (וישוב) [וַיָּשָׁב] מִכָּל פְּשָׁעָיו אֲשֶׁר עָשָׂה חָיוֹ יִחְיֶה לֹא יָמוּת.

בניגוד לשני הטקסטים הללו, דבריו של מלך נינווה מרמזים כי שיבה אל י-הוה אינה מבטיחה את סליחת האל. מה משמעות הדבר עבור ישראל או עבור המתפללים ביום הכיפורים? מסר כזה אינו מעניק נחמה רבה.

 טעמי המקרא מציעים קריאה חדשה לפסוק

ואכן, המסורת היהודית המאוחרת התמודדה עם קושי זה בדרכים שונות. אחת מהן משתקפת בטעמי המקרא, המשמשים לא רק להנגנה אלא גם לפיסוק ולחלוקה תחבירית של הפסוק.^[22] לפי הטעמים, יש לקרוא את הפסוק כך:

^{יונה ג:ט} מִֽי־יוֹדֵ֣עַ יָשׁ֔וּבוְנִחַ֖ם הָאֱלֹהִ֑ים וְשָׁ֛ב מֵחֲר֥וֹן אַפּ֖וֹ וְלֹ֥א נֹאבֵֽד.

זהו לא פירוש סביר מבחינת תחביר העברית, אך הוא פותר את הבעיה התיאולוגית בכך שהוא מציע שה"מי שיודע" מתייחס לא לתגובתו של יהוה לתשובה, אלא לאדם שיודע שחטא — עליו לחזור בתשובה.^[23] פירוש זה, המנוגד לתחביר, בא לידי ביטוי גם בתרגום יונתן הארמי, המרחיב מעט את הפסוק:

^{תרגום יונתן יונה ג:ט} מַן יְדַע דְאִית בִידֵיה חוֹבִין יְתוּב מִנְהוֹן וְיִתרַחַם עֲלַנָא מִן קֳדָם יוי וִיתוּב מִתְקוֹף רוּגזֵיה וְלָא נֵיבַד׃

 תרגום: מי שיודע שיש חטאים בידיו, יתחרט עליהם, כדי שירחמו עלינו מלפני ה', ויתחולל מכעסו העז, ולא נמות.^[24]

גם רש"י מפרש בדרך זו ומסביר:: "מי יודע – עבירו[ת] שבידו ישוב". לעומת זאת, רד"ק (בפירושו הראשון) מתעלם מהחלוקה המשתמעת מטעמי המקרא, ומפרש "אולי ישוב ונחם האלהים בשובינו ממעשינו הרעים", — ובכך מדגיש שתשובת האדם אינה מבטיחה אוטומטית את מחילת האל.

 חתימת הפטרת יונה בפסוקי מיכה משיגה תוצאה דומה: היא מדגישה את רחמיו של ה' ואת נכונותו למחול, ובכך מבטאת את הביטחון שה' מקבל את תשובת החוטאים וסולח להם.ד.

האם רחמי האל הם דבר טוב?

יונה מתלונן על רחמיו של ה' כלפי תושבי נינווה:

^{יונה ד:ב} ... כִּי יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה אֵל חַנּוּן וְרַחוּם אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה.^[25]

את הפסוק הראשון מבין שלושת הפסוקים של מיכה ניתן בקלות לקרוא כפרשנות על תלונה זו, המציגה אותה כשבח, לאור המילים החופפות:

^{מיכה ז:יח} מִי אֵל כָּמוֹךָ נֹשֵׂא עָו‍ֹן וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ לֹא הֶחֱזִיק לָעַד אַפּוֹ כִּי חָפֵץ חֶסֶד הוּא.

פסוק זה ארוך ועוצמתי יותר מזה של יונה.^[26] הביטוי עֹבֵר עַל פֶּשַׁע, המופיע גם במשלי יט:יא, מובן בצורה הטובה ביותר כ"מתעלם מעבירות"^[27] —לפי מיכה, חטאים או עבירות נעלמים מעיני האל. הביטוי חפץ חסד בולט במיוחד — עדיף לתרגמו כ"מתענג על חסד"^[28] צירוף מילים זה מופיע רק כאן ובספר הושע:

^{הושע ו:ו} כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא זָבַח ...

בהושע, העם הוא זה שנדרש לנהוג בחסד, בעוד שכאן י-הוה הוא זה שעושה חסד. והפועל "חפץ", כשהוא בא בצירוף עם חסד מתורגם בצורה הטובה ביותר כ"לשמוח, להתענג על". מתקבל כאן תיאור יוצא דופן של אלוהים ביום הכיפורים, כמי שמתענג על חסד אלוהי, ובכך סולח לישראל. זהו דימוי חזק יותר מ"רב (שופע) חסד" של יונה.

הוספת פסוק זה לסוף ההפטרה יוצרת את הרושם שיונה לא רק מקבל את העובדה שהדרך שבה תיאר את אלוהים קודם לכן היא למעשה חיובית, אלא אף מגביר את המסר, ומתפייט על רחמיו ועל טובו הרב של אלוהים.

רעיון זה אולע גם במדרש, המציג את יונה כמצטט את מיכה (ז:יח) בתגובה לנזיפתו של אלוהים, מתוך הכרה בכך שה' נוהג ברחמים ולא רק בצדק:

^{מדרש יונה} באותה שעה נפל יונה על פניו לפני הקדוש ברוך הוא ואמר לפניו: רבש"ע כלום היא לפניך מדת הדין? במדת רחמים תנהיג את עולמך ונאה לך תהלה, שכן כתיב (דניאל ט:ט): "לה' אלהינו הרחמים והסליחות." שנאמר (דברים ד:לא): "כי אל רחום ה' אלהיך." וכתיב (מיכה ז:יח): "מי אל כמוך נושא עון," וכתיב (תהלים לג:ה): "חסד ה' מלאה הארץ."^[29]

המדרש כאן מתאר את יונה עצמו כמשתמש בפסוק ממיכה כדי להצהיר שלמד את הלקח וכעת הוא רואה את רחמי האל על כל בני האדם כתכונה חיובית.

ה. מיכה מבהיר את מסקנתו של יונה

הפסוק האחרון בספר יונה, החותם את תשובת האל לתלונתו של יונה על קמילת צמח הקיקיון ,נתפס בדרך כלל כשאלה רטורית:

^{יונה ד:י} וַיֹּאמֶר יְ־הוָה אַתָּה חַסְתָּ עַל הַקִּיקָיוֹן אֲשֶׁר לֹא עָמַלְתָּ בּוֹ וְלֹא גִדַּלְתּוֹ שֶׁבִּן לַיְלָה הָיָה וּבִן לַיְלָה אָבָד. ^ד:יא וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר יֶשׁ בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם אֲשֶׁר לֹא יָדַע בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ וּבְהֵמָה רַבָּה.^[30]

בהקשרו של הסיפור, זוהי אכן הקריאה הטבעית. עם זאת, אין דבר שמציין באופן פורמלי וחד-משמעי כי פסוק זה הוא שאלה.^[31] מנקודת מבט דקדוקית גרידא, ניתן לתרגם אותו כמשפט הצהרתי: "ואני לא אחוס על נינווה, העיר הגדולה..." קריאה כזו מציבה את תגובתו האינסטינקטיבית והאנוכית של יונה לאובדן הקיקיון^[32] מול צדק אלוהי מסתורי, ואולי אף שרירותי. ואכן, אלן קופר מן הסמינר התיאולוגי היהודי בארה"ב מעדיף פרשנות זו^[33] בטענה שקריאת שני הפסוקים האחרונים כקל וחומר היא בעייתית.^[34] עבור קופר, מעשי האל "הם תמוהים ובלתי ניתנים להסבר".^[35] האם זהו המסר שאנו באמת רוצים לשמוע ביום הכיפורים, עם רדת החשיכה?

הוספת פסוקי מיכה להפטרה משמשת מעין התנגדות לתפיסה כזו של צדק אלוהי, כפי שציין קופר עצמו: "וזו הנקודה של מיכה ז, יח–כ, המספקת את הפתרון האמיתי לספר יונה."^[36] כאשר פסוקים אלה נקראים בבית הכנסת ביום הכיפורים, הם אכן מתקנים קריאה אפשרית זו לספר יונה, ומבהירים כי י-הוה יסלח לישראל ללא תנאי — גם אם נותר ספק באשר למידת סליחתו לנינווה,

סיום בבריתו של י-הוה עם ישראל

יונה מסתיים בחסדו של י-הוה כלפי נינווה. יום הכיפורים, לעומת זאת, עוסק בתשובתם של ישראל ובברית שבין י-הוה לעמו. הפסוק האחרון בספר מיכה מחזיר אותנו לנושא זה:

^{מיכה ז:כ} תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ מִימֵי קֶדֶם.

 המילים "אמת" ו"חסד" משמשות לעתים קרובות בצמידות זו לזו^[37] ומשקפות את טיבה של הברית שכרת י-הוה עם ישראל ואבותיו.^[38] בהקשר של יום הכיפורים הדבר מזכיר נושא מרכזי של הימים הנוראים – זכות אבות – כלומר מעלותיהם של האבות.זוהי תפיסה חז"לית, שלפיה ישראל, נהנים גם דורות רבים לאחר מכן ממעשיהם וזכויותיהם של האבות, אברהם, יצחק ויעקב.^[39]

לתפיסה זו של חז"ל קיים תקדים במקרא.^[40] גם דורות לאחר מכן, ה' זוכר את הברית שכרת עם האבות — ברית שאינה ניתנת לביטול, ומבטיחה את המשכיותו הנצחית של ישראל. כך, לאחר תיאור האסונות הכבדים שבתוכחה, מצהיר ספר ויקרא:

^{ויקרא כו:מב} וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר.^[41]

עתידו של ישראל מובטח —. ואכן, כפי שמציעות המילים האחרונות בפסוק זה, וכפי שעולה גם ממיכה, זכירת הברית אינה פעולה פסיבית בלבד; היא מרמזת שיהוה יפעל בהתאם לברית שזכר.^[42] ככל שיום הכיפורים מגיע לסיומו, זוהי מחשבה מנחמת במיוחד.

נספח

הוספת עובדיה ומיכה: המנהג הגאוני המקורי

ד"ר הרב זאב פרבר

המנהג להוסיף פסוקים ממיכה בסוף קריאת יונה בתפילת מנחה של יום הכיפורים מקורו בתקופת הגאונים. במקור, הוא כלל גם את הפסוק האחרון בספר עובדיה, שהיה נקרא לפני תחילת ספר יונה:

^{עובדיה א:כא} וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לַי־הוָה הַמְּלוּכָה.

 מסורת זו — שאבדה ברובה^[43] — ממקמת את יונה בין סוף הספר הקודם, עובדיה, לסוף הספר הבא, מיכה. אין זה יכול להיות צירוף מקרים; קריאה זו נועדה ככל הנראה לתמצת את שלושת הספרים הסמוכים: עובדיה, יונה ומיכה. עם זאת, הסיבה לכך אינה ברורה.

העדות המפורשת הקדומה ביותר למנהג זה מופיעה ב"הלכות פסוקות", , החיבור ההלכתי הקדום ביותר ששרד מתקופת הגאונים, המיוחס לר' יהודאי גאון, שעמד בראש האקדמיה הבבלית בסורה בין השנים 757 ל-761:

^{הלכות פסוקות} במינחתא קרן מן וידבר דכמעשה ארץ מצרים עד סוף עינינא כוליה עד קדשים, ומפטר בנביא בתרי עשרא ועלו מושיעים ונבואתה דיונה כולה ומי אל כמוך נושא עון ודבתריה ודבתריה.^[44]

תרגום: בתפילת מנחה קוראים מפרשת "כמעשה ארץ מצרים" (ויקרא יח) עד סוף העניין, עד "קדושים" (ויקרא יט). ומפטירים בתרי־עשר: "ועלו מושיעים" (עובדיה א:כא), נבואת יונה כולה, ו"מי אל כמוך נושא עון" (מיכה ז:יח) ושני הפסוקים שלאחריו.תיאור זהה מופיע בסדר רב עמרם גאון, שעמד בראש הישיבה בסורא משנת 857 ועד מותו בשנת 875.^[45] לא כל הגאונים נהגו כך; סעדיה גאון (882–942), למשל, שהגיע ממצרים אך עבר לבגדד עם מינויו לראש האקדמיה בסורא, מציין בסידורו רק את קריאת יונה.^[46] עם זאת, המנהג התפשט לקהילות ספרד באירופה.

מנהג בכל מקום מלבד אשכנז

בספרד של המאה ה-11, ר' יצחק בן יהודה אבן גיאת (בערך 1030–1089), בספרו "שערי שמחה", קובץ הלכות על החגים, מתעד מנהג זה:

^{רי"ץ גיאת יום הכפורים עמוד פז} ובמנחה מוציאים ספר תורה וקוראים ג' בעריות שמא יש אחד שנכשל בע[בי]רה דערוה ושכח וכששומע נזכר וחוזר ומתודה עליה. והשלישי הוא מפטיר ביונה ומתחיל (עובדיה א') ועלו מושיעים ונבואה דיונה כולה ומסיים (מיכה ז') מי אל כמוך נושא עון.

באיטליה, אנו מוצאים את אותו החוק ב"שבלי הלקט", מאת ר' צדקיה בן אברהם ענו מהמאה ה-13:

^{שבלי הלקט סדר יום הכיפורים שכ} ומפטירין בנבואת יונה בתרי עשר ומתחילין ועלו מושיעים בסוף נבואת עובדיה ומסיים מי אל כמוך בסוף נבואת מיכה דקיימא לן בנביא של שנים עשר מדלגין מנביא לנביא....^47]

מנהג זה מופיע גם בפרובנס. בספר האשכול, שנכתב על ידי ר' אברהם בן יצחק מנברבונה (בערך 1080–1158), נכתב:

^{ספר האשכול (אלבק) הלכות קריאת התורה סו.} במנחה קרו מן כמעשה ארץ מצרים עד קדושים תהיו, ושלישי מפטיר ועלו מושיעים בהר ציון, ונבואת יונה כלה, ומי אל כמוך.^[48]

אף שנראה כי מנהג גאוני זה היה מקובל בארצות אלה, איננו מוצאים אותו בארצות אשכנז הקלאסיות של צפון צרפת וגרמניה. הוא אינו מוזכר במחזור ויטרי, בסידור רש"י, במנהגי מרסיי (המאה ה-12), בראביה, ברוקח, באור זרוע או במרדכי – כל המקורות הללו מסתפקים בנוסח התלמודי: "מפטירין ביונה"– כמו התלמוד.^[49]

כצפוי, המקור האשכנזי הראשון שמצאנו המתייחס למנהג זה הוא הטור, ר' יעקב בר אשר (בערך 1270–בערך 1340), שחי בספרד:

^{טור אורח חיים יום הכיפורים תרכב} והשלישי הוא מפטיר ביונה ומסיים מי אל כמוך.

יש לציין כי הטור הוא המקור הראשון המתאר את המנהג כפי שהוא נהוג כיום, עם פסוקי מיכה אך ללא אזכור הפסוק מעובדיה. כך מופיע המנהג גם אצל ר' דוד אבודרהם (המאה ה־14), בן דורו ותלמיד חוגו של הטור:

^{ספר אבודרהם יום הכפורים} ומפטיר ביונה עד סופו בתרי עשר ומסיים מי אל כמוך כמו שהוא בסוף ספר מיכה.

חכם ספרדי שלישי מתקופה זו, ר' חיה אבן חביב מברצלונה (המאה ה-14), מתעד אף הוא את הגרסה המקוצרת של המנהג בספרו "ספר השולחן":

^{ספר השולחן הלכות תפילה שער ו} ומפטיר בתרי עשר ויהי דבר י"י אל יונה בן אמתי עד ובהמה רבה. ומדלג לספר אחר ואומר מי אל כמוך, ישוב ירחמנו וגו' תתן אמת ליעקב וגו'.

 מקורות אלו אינם מעירים על שינוי כלשהו במנהג, ולכן איננו יודעים מתי ומדוע חדלו לקרוא את עובדיה א:כא, בעוד פסוקי מיכה נשמרו. גם ר' יוסף קארו מתאר את המנהג באותה מתכונת – ללא הפסוק מעובדיה – בשולחן ערוך:

^{טור אורח חיים יום הכיפורים תרכב} וְהַשְּׁלִישִׁי מַפְטִיר בְּיוֹנָה וּמְסַיֵּם: מִי אֵל כָּמוֹךָ.

אומץ באשכנז רק במאה ה-17

אפילו לאחר שהרב האשכנזי יעקב בן אשר כלל את הפסוק האחרון של מיכה ב"טור", המנהג נותר נעדר ממקורות אשכנזיים, כפי שעולה בבירור מסקירה של ספרי המנהגים מהמאה ה-15שנכתבו על ידי חכמי גרמניה.^[50] ואכן, בן זמנו האשכנזי של ר' יוסף קארו, ר' מרדכי יפה (1530–1612), שכתב חיבור בדמות השולחן ערוך גם הוא על פי מבנה הטור, עדיין אינו מזכיר את המנהג:

^{לבוש אורח חיים יום הכיפורים תרכב:ב} ומפטיר ביונה לפי שיש בו גודל כח התשובה ומסיים ובהמה רבה...

ביוון של המאה ה-16 אנו שומעים על גרסה יוצאת דופן של מנהג זה. ר' אליהו קפסאלי (1483–1555) מכרתים כתב מכתב לעמיתו, המהר"ם, ר' מאיר קצנלנבוגן (1482–1565), שנולד בגרמניה אך שימש כרב בפדובה שבאיטליה, ובו ביקש לבטל מנהג מקומי. אין בידינו את המכתב, אך אנו למדים עליו מתשובתו של המהר"ם מפדובה:

^{שו"ת מהר"ם פדואה עח} ראיתי אשר חבר מעלתך לבטל מנהג קדמון בעירך אשר נהגו לקרות ביו"כ בהפטרת יונה ג' פסוקים הראשונים לבד בלשון הקודש ולתרגם אחר כך כל הנביא מראש ועד סוף בלע"ז יונית ולדלג אחר כך לקרא במיכה ג' פסוקים ולתרגם אותם^[51]

אף שהמהר"ם מפדובה עצמו ראה במנהג זה דבר חריג, הוא מגן על המנהג, ותשובה זו היא מדבריו מופיעה בפירושו של חכם אשכנז, ר' אברהם גומבינר (1635–1682), בהערותיו על השולחן ערוך:

^{מגן אברהם סימן רפד הקדמה} ובקצת מקומות שקורין במנח' י"כ רק ג"פ בהפטר' יונה והשאר אומרים בלע"ז ואחר כך אומרים מי אל כמוך.

זוהי אחת העדויות הראשונות לקריאת פסוקים אלה במקור אשכנזי, אך גומבינר מתייחס אליה כמנהג זר ומוזר (=יווני).^[52] אף שאיני יודע מתי בדיוק נכנס מנהג זה למסורת האשכנזית, הוא מופיע בשולחן ערוך של ר' שניאור זלמן מלאדי (1745–1812), מייסד חב"ד (הרבי מלובביץ'):

^{שלחן ערוך הרב אורח חיים תרכב:ד} והשלישי מפטיר ביונה לפי שיש בו כח התשובה ושאין יכולין לברוח מאת פני הקדוש ברוך הוא ונוהגים לסיים ההפטרה במיכה מי אל כמוך כו'.

זה מופיע גם בסידור של ר' חנוך זונדל בן יוסף (נפטר ב-1867):

^{סידור ראשי בשמים} והשלישי מפטיר ביונה... ומסיים ההפטרה בפסוקי מיכה "מי אל כמוך."^[53]

תוספת פסוקים אלה מופיעה כיום בכל המחזורים הסטנדרטיים של יום הכיפורים.