השערת התעודות: התגלות שם י־הוה ממשיכה להאיר
ביקורת המקורות והשמות של אלוהים
צורתה הקלאסית של השערת התעודות (הנקראת גם ביקורת המקורות) מציעה שהתורה (או ההקסטיוך: התורה וספר יהושע) חוברה מארבעה מקורות, המכונים J (ס"י), E (ס"א), P (ס"כ) ו־D (ס"ד). חוקרים הציעו גם תאוריות חלופיות, כמו למשל השערת התוספות (supplementary hypothesis) והשערת הקטעים (fragmentary hypothesis). השערת המקורות אמנם חוזרת בהבדלים מסוימים אצל חוקרים שונים מאסכולה זו, אך קיימת הסכמה לגבי חשיבות האבחנות המרכזיות עליהן היא מבוססת. אחד הטיעונים המוכרים ביותר לטובת התאוריה עוסק בשמות של אלוהים.
אלוהים נקרא בתורה בשמות רבים, אבל שניים מהם מופיעים בתדירות הגבוהה ביותר: "י־הוה" ו"אלוהים". לפי הפרשנות המסורתית משמעות השם י־הוה היא "הנצחי", אבל בחוגים אקדמיים מקובל שמקור השם ומשמעותו אינם ידועים.[1] אנשים דתיים אינם נוהגים לבטא אותו בקול, והוא מוחלף לעתים קרובות בכינוי "אדונָי".[2] השם "אלוהים" הוא שם עצם שמובנו אל או אלים, והוא שימש גם כשמו של אלוהי ישראל.
היסטוריה קצרה של ארבעת המקורות
אף שרבים מכירים את השערת התעודות ויודעים שהיא מדברת על ארבעה מקורות המרכיבים את התורה כולה, לקח לחוקרים זמן לא קצר להגיע למסקנה זו, שהתפתחה דרך כמה שלבי ביניים. במאה השמונה עשרה הציע הרופא הצרפתי ז'אן אסטרוק, בעילום שם, שמקור שני שמותיו של אלוהים בספר בראשית בשני חיבורים שונים. הוא האמין שמשה יצר את ספר בראשית על ידי צירוף שני המקורות האלה, שאותם כינה פשוט A ו־B. הוא חילק את ספר בראשית לשני המקורות בחיבורו "השערות בדבר התעודות שבהן השתמש משה כדי לחבר את ספר בראשית"[3] שיצא לאור בשנת 1753. במרוצת הזמן כונה "מקור A" של אסטרוק ס"א, המקור האלוהיסטי, ומקור B הפך לס"י – המקור הי־הויסטי.
יוהאן גוטפריד אייכהורן פיתח את הצעתו החלוצית של אסטרוק והחיל את החלוקה למקורות על כל התורה.[4] הצעתו לא היתה הרחבה של רעיון קיים ותו לא, אלא מהפכה רעיונית של ממש. אסטרוק האמין שמשה כתב את התורה, וכותרת ספרו (של אסטרוק) מבהירה שהוא סבר שמשה עצמו ערך את ספר בראשית. לעומת זאת, אייכהורן, שכתב פחות מעשרים שנים לאחר מכן, דחה את הרעיון שמשה כתב את התורה. לדעתו התורה חוברה משני המקורות הללו שנים אחרי מות משה.
השלב החשוב הבא בזיהוי המקורות נעשה בידי וילהלם מ"ל דה וֶטֶה.[5] אחד הדברים שדה וטה הראה הוא שיש לראות בספר דברים מקור נפרד שלישי – ס"ד (המקור הדויטרונומיסטי).[6] במילים אחרות, דה וטה טען שבעוד ששאר התורה מורכבת ממקורות שצורפו זה לזה, יש לקרוא את ספר דברים כחיבור שלם.
לעניינו של מאמר זה חשובה במיוחד תרומתו של הרמן הופפלד.[7] הופפלד הראה שהמקור האלוהיסטי אותו זיהו החוקרים שקדמו לו מורכב למעשה משני מקורות שונים, ושניהם משתמשים בשם "אלוהים" בספר בראשית.
היות שאחד המקורות האלה מרבה לעסוק בענייני כוהנים הוא כינה אותו ס"כ (P באנגלית, קיצור המילה Priestly), וייחד את הכינוי ס"א למקור הלא־כוהני המשתמש בשם אלוהים.[8] ארבעת המקורות האלה היו הבסיס להשערת גראף–ולהאוזן המפורסמת, שהיא הבסיס לגרסות השונות של השערת התעודות המקובלת היום.[9]
השמות של אלוהים בבראשית ובשמות – בעיית הפשט
בזכות חלוקת ספר בראשית לשני מקורות לפי שני שמותיו של אלוהים פתר אסטרוק כמה מן הבעיות הנרטיביות בספר, אך הבעיה הגדולה ביותר שחלוקה זו פתרה מצויה למעשה בספר שמות. בשמות ו אלוהים מדבר אל משה:
שמות ו:ב וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְ־הֹוָה. ו:ג וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יְ־הֹוָה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם.
לפי פשט הכתוב בפסוקים אלה, אלוהים מגלה למשה שם סודי, שאפילו האבות לא הכירו. אלוהים אומר למשה שיש לו גם שם נוסף אותו האבות כן הכירו, "אל שדי", אבל השם "י־הוה" נשאר סודי עד לרגע זה.
השם "אל שדי" אכן מופיע בכמה מסיפורי האבות בספר בראשית. אלוהים משתמש בו כאשר הוא מדבר עם אברהם (יז:א) ועם יעקב (לה:יא). יצחק (כח:ג) ויעקב (מג:יד, מח:ג) אומרים אותו כאשר הם מברכים את בניהם או מוסרים להם מסרים. אולם גם השם "י־הוה" מופיע בסיפורי האבות. יתרה מכך, בכמה מן המקרים שבהם הוא מופיע ניכר ללא ספק שהאבות הכירו את השם והשתמשו בו.
כאשר חוה קוראת לבנה קין היא מסבירה את הסיבה לשם שנבחר: "קָנִיתִי אִישׁ אֶת י־ְהוָה".[10] התורה מספרת שבדורו של אנוש החלו לקרוא בשם "י־הוה" (ד:כו). אברהם (יב:ח, יג:ד, כא:לג) ויצחק (כו:כה, כז:ז, כז:כז) קוראים בשם י־הוה כמה פעמים. אלוהים משתמש בשם י־הוה כאשר הוא מדבר אל יעקב (כח:יג), וגם יעקב משתמש בו (כח:טז, כח:כא, לב:י, מט:יח). שרה (טז:ה), לאה (כט:לב, לג, לה), רחל (ל:כד) ולבן (ל:כז) מכירים את השם "י־הוה".
אם כן, עיון בקטעים האלה מלמד שהשם י־הוה לא היה סוד כלל ושהאבות הכירו אותו היטב. אולם נראה שהפסוקים בשמות ו:ב–ג טוענים שהאבות לא הכירו אותו.
הפתרונות המסורתיים
הסתירה בין הטענה שהשם "י־הוה" לא היה ידוע לפני ההתגלות למשה בשמות ו:ג, לבין העובדה שדמויות רבות בספר בראשית מזכירות את השם, אילצה רבים מן המפרשים הקלאסיים להציע פתרונות שיְיַשבו את המתח בין פסוק זה ובין הסיפורים בבראשית.
1. השם י־הוה הוא תוספת אנכרוניסטית שמשה כתב
רבי אברהם אבן עזרא מזכיר בפירושו את המלומד הקראי ישוע,[11] שהציע שמשמעות הפסוק כפשוטו: השם י־הוה לא היה מוכר לפני ימי משה. הוא מסביר שמשה עצמו הכניס את השם לסיפורים בבראשית, אבל לאמיתו של דבר השימוש בו בספר זה הוא בגדר אנכרוניזם.[12] אין תמה שהצעה בלתי שגרתית זו לא קנתה לה אחיזה אצל המפרשים במסורת הרבנית.
2. אלוהים גילה לאבות את שני השמות
אבן עזרא מזכיר גם תשובה שונה מאוד שהוא מייחס לרב סעדיה גאון (המאה העשירית). רס"ג טוען שיש להוסיף לפסוק את המילה "בלבד". לפי פרשנות זו, אלוהים אומר שהוא השתמש בשני השמות – אל שדי וי־הוה – כשנודע לאבות, ואילו אל משה הוא מתגלה בשם י־הוה בלבד.
גם רשב"ם (1085–1158) ורבי יוסף בכור שור (המאה השתים עשרה) סבורים שכוונת הפסוק היא שאלוהים התגלה לאבות בשני השמות, אבל דרך הקריאה שהם מציעים שונה מאוד. הצעתם היא שיש להוסיף לפסוק פסיק אחרי השם י־הוה, ומשמעות הכתוב היא אפוא זו:
וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְ־הֹוָה. וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יְ־הֹוָה, [אבל] לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם.
לפי קריאה זו, אלוהים אומר למשה שהוא התגלה לאבות גם כאל שדי וגם בשם י־הוה. פרשנות זו מיישבת את הסתירה, אבל אם כך כיצד יש להבין את הסיפא של הפסוק? רשב"ם ובכור שור מציעים שכוונת הכתוב היא שאף על פי שאלוהים גילה את שמותיו, הוא לא מימש את הבטחותיו; לפי קריאה זו, ההיוועדות משמעה מימוש הבטחה. אלוהים אומר למשה שכעת המצב ישתנה – לא די שמשה ישמע את שמות אלוהים ואת הבטחותיו, אלא הוא יזכה לראות אותן מתגשמות.
מפרש נוסף שסבר שכוונת הפסוק היא שאלוהים נראה לאבות בשני השמות הוא רבי יהודה החסיד (1140–1217).[13] הוא טוען שהפסוק לא מעיד שאלוהים מעולם לא התגלה אליהם בשם י־הוה; מובן שהוא התגלה בשם זה: הלוא האירועים הללו מתועדים בספר בראשית. הוא מסביר שכוונת הדברים היא שאלוהים נראה אליהם בשם אל שדי ולא בשם י־הוה רק מרגע שהפכו לאבות, כלומר מעת שנולדו להם ילדים. לפני כן השתמש אלוהים בשם י־הוה.
3. האבות הכירו את השם אבל לא הבינו אותו
אבן עזרא (1084–1164) מציע שהמילה י־הוה משמשת הן כשם הן כתואר. רוצה לומר, המילה י־הוה היא שמו הפרטי של אלוהים, ונוסף על כך יש לה משמעות והיא יכולה לתפקד כתיאור, כמו כמה שמות עצם אחרים. הוא טוען שהאבות הכירו את השם אבל לא ידעו מה משמעותו (כלומר לא הכירו את שימושו כתואר של אלוהים). לדבריו, העובדה שמשה הבין את משמעות השם מלמדת על יכולתו הייחודית להשיג עניינים אלוהיים; מסיבה זו משה יכול לעשות ניסים ואילו האבות לא היו מסוגלים לכך. אבן עזרא כותב שכוונת הכתוב היא אפוא, שמשה ילמד את העולם את משמעות השם "י־הוה" בעשיית ניסים ובשימוש בכוחו של אלוהים בעולם.
רמב"ן (1194–1270 בערך), שעל פי רוב מתח ביקורת על דברי אבן עזרא, טוען שבמקרה זה קלע הפילוסוף למטרה. הוא כותב שהבעיה היחידה בהסברו היא שהיות שאבן עזרא אינו עוסק בקבלה, הוא לא הבין באמת את האמת החשובה שגילה. לפיכך, כותב רמב"ן, הוא יאמר לקוראים מה המשמעות האמיתית של תגליתו של אבן עזרא. אלוהים מתגלה לנביאים שונים באספקלריות שונות (מלטינית: specula, כלומר חלון או מראה). אלוהים נראה לאבות באספקלריה עמומה או לא בהירה, ולמשה הוא נראה באספקלריה מאירה. אומנם האבות הכירו את השם י־הוה, אבל הם לא ראו את אלוהים במידה שמאפשרת להבין את משמעות השם. לעומת זאת, משה יכול לדבר עם אלוהים פנים אל פנים ולראות אותו באספקלריה מאירה (כלומר בבהירות). כתוצאה מכך נתגלתה לו המשמעות האמיתית של השם "י־הוה". משה מנדלסון (1729–1786) אימץ את גישתם של אבן עזרא ושל רמב"ן בביאורו וכתב שהיא פשט הכתוב.
גם רבי יוסף אבן כספי (1279–1340) פירש כך את הפסוק, אף שהוא נקט גישה פילוסופית יותר ולא קבלית. הוא כותב פשוט שאף שהאבות הכירו את שמו של אלוהים, הם מעולם לא הבינו באמת את הרעיון שהוא מבטא. משה, לעומת זאת, הבין את הרעיון לאשורו. אבן כספי חולק על אבן עזרא רק בעניין הדבר שאותו משה הבין – מחלוקת פילוסופית שלא כאן המקום לתארה.
4. סוגים שונים של התגלות בשם י־הוה
בדיון ארוך בנושא הציע רבי אברהם בן הרמב"ם (1186–1237) פתרון שונה מעט. רבי אברהם סוקר כמה מן הפירושים העיקריים שתוארו כאן, את הצעותיהם של רס"ג ושל רשב"ם, ומכנה אותן "התנצלות" (כלומר אפולוגטיקה).[14] אז הוא מודה שאלמלא הייתה בידו תשובה טובה היה ראוי שאף הוא יציע התנצלות, אך למרבה המזל הוא יכול לענות תשובה משביעת רצון (לפחות לדעתו).
רבי אברהם אומר שעיון קפדני בהתגלויות השונות לאבות חושף דפוס חוזר. כאשר אלוהים משתמש בשם י־הוה הוא מצרף לו תמיד תיאור כלשהו, למשל "אֲנִי יְ־הוָה אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים" (בראשית טו:ז) או "אֲנִי יְ־הוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ" (בראשית כח:יג). לעומת זאת, כאשר אלוהים משתמש בשם אל שדי הוא אינו מוסיף לו תיאור אלא אומר מיד את תוכן המסר, כמו למשל במקרים האלה: "אֲנִי-אֵל שַׁדַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי" (בראשית יז:א) או "אֲנִי אֵל שַׁדַּי פְּרֵה וּרְבֵה" (בראשית לה:יא). לעומת זאת, בפנייה למשה אלוהים אומר פשוט "אני י־הוה" וממשיך מיד למסר, כפי שעשה כאשר התגלה לאבות בשם אל שדי. רבי אברהם כותב שמשמעות שינוי זה היא סוד פילוסופי חשוב, והוא מסביר אותו בשני עמודי הפירוש שלאחר מכן.
5. האבות לא ראו את אמיתות ההתגלות
הפתרון המוכר ביותר לסתירה הוא תשובתו של רש"י (1041–1105). רש"י פותח את דבריו בעמידה על כך שהפועל י.ד.ע בפסוק מופיע בבניין נפעל ולא בבניין הפעיל. (אונקלוס מתרגם את הפסוק כאילו הפועל בבניין הפעיל, אבל רש"י אינו מזכיר זאת.) רש"י טוען שאין כוונת הכתוב שאלוהים לא הודיע להם את השם י־הוה, אלא כוונתו שאלוהים לא הראה להם את "אמיתות" השם י־הוה. לפי רש"י שם זה מציין את כוחו של אלוהים לקיים הבטחות. היות שכעת אלוהים מתעתד לקיים את הבטחותיו, הוא אומר למשה שמעתה יוכלו בני ישראל להכיר את המידה האלוהית שהשם י־הוה מציין.
חוקר המקרא המודרני משה דוד (אומברטו) קאסוטו (1883–1951) מאמץ את פרשנותו של רש"י אך מפתח אותה בכיוון אחר ומחדד אותה.[16] בעולם העתיק נודעו האלילים השונים בתכונות או בכוחות הייחודיים להם. אף שלבני ישראל היה אל אחד בלבד, לאל הזה היו שמות שונים, ותפקיד השמות האלה היה דומה לשמות האלילים ככלל: כל שם ייצג תכונה מסוימת או פעולה מסוימת של האל האחד. קאסוטו טוען שבהקשר של הברכות לאבות, שתמיד כוללת את הציווי לפרות ולרבות, השם אל שדי מציין את יכולתו של אלוהים לסייע בפריון ובהולדת צאצאים.
השם י־הוה, לעומת זאת, קשור להבטחת הארץ. היות שכיבוש הארץ לא היה עתיד לקרות בחיי האבות, אלוהים ברך אותם בדמות אל שדי, השם המבטא את המידה שתברך אותם בפריון. במילים אחרות, קאסוטו סבור שהאבות הכירו את השם י־הוה, אבל אלוהים לא הראה להם את פעולת המידה המשתקפת בשם זה. אולם משה ובני דור יציאת מצרים אמורים להשתתף בכיבוש הארץ – עד שהתוכנית משתנה בגלל חטאיהם במדבר – ולכן אלוהים מתגלה למשה במידת י־הוה, אלוהי הארץ.
6. אלוהים כמקור הטוב והרע
המפרש האיטלקי בן המאה התשע עשרה רבי שמואל דוד לוצאטו (שד"ל) מציע הצעה שמצויה בין דברי רש"י ודברי אבן עזרא. הוא טוען שהאבות לא הבינו את השם י־הוה משום שהוא מורה שאלוהים הוא מקור הכול בעולם, כל הטוב וכל הרע. היות שהאבות מעולם לא חוו רע (כך טוען שד"ל, לא אני) הם לא יכלו להבין באמת את משמעות השם. אולם כעת משה אומר לאלוהים "לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה", לפיכך יש טעם להסביר את טיבו של אלוהים במלואו. אלוהים עושה טוב ורע, והכול מאת אלוהים.[17]
הפתרון של ביקורת המקורות
כל ההסברים שתוארו למעלה הם פירושים יצירתיים ואפילו מבריקים, הבאים לפתור פסוק בעייתי מאוד עבור המסגרת הרעיונית שלפיה התורה נכתבה בידי מחבר אחד. אולם אין מנוס מהעובדה שפשט הכתוב הוא שאלוהים לא סיפר לאבות על השם "י־הוה" ושהשם היה סודי עד לרגע גילויו למשה. ראיות מן המקרא מלמדות שכל הדורות, מחוה עצמה ועד יעקב, הכירו את השם י־הוה – מה יאמר על כך מי שמעוניין בהסבר פשוט לסתירה?
אומנם יש מי שביקורת המקרא מפחידה בעיניו, אבל לאמיתו של דבר היא מציעה פתרון שלם ואלגנטי לבעיה. הקטע בשמות ו:ב–יב שייך לס"כ. זאת הפעם הראשונה שהשם י־הוה נזכר במקור זה, ואלוהים אומר למשה שהוא האדם הראשון ששומע את השם.[18] אולם לפי ס"י, שאליו שייכים כל הפסוקים שנזכרו למעלה, האבות הכירו את אלוהים בשם י־הוה והוא לא הוצג כסודי בעבר. מדוע האמין ס"כ שהשם המיוחד הוצג רק כעת? זו שאלה חשובה עליה לא ניתן להרחיב במאמר זה. אפשר לומר בקצרה שאולי הדעה הזו משקפת את המחשבה שתקופת משה הייתה מיוחדת ושונה מהותית מהתקופות שקדמו לה.
לסיכום, לפי השערת התעודות (בצורה פשטנית שלה), ארבעת הספרים הראשונים בתורה מורכבים משלושה מקורות: ס"י, ס"א וס"כ. אחד המאפיינים הבולטים המבחינים בין המקורות הוא השם שבו הדמויות מכנות את אלוהים.[19]
בס"י נעשה שימוש רק בשם י־הוה עוד מבריאת העולם. אין ספק שהאבות הכירו את השם היטב. בס"א ובס"כ השם נודע תחילה למשה בלבד. אף שס"א אינו אומר במפורש שהשם לא היה ידוע לפני כן, השם העיקרי המופיע בס"א הוא "אלוהים". ס"כ אומר בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים שלפני משה איש לא הכיר את שמו הסודי של אלוהים.
פתרון לבעיה נוספת: סבב שני של גילוי שם י־הוה?
ההבחנה בין ס"כ וס"א שהופפלד הציע פותרת בעיה פרשנית נוספת הנוגעת לשמו של אלוהים. בשמות ג:ו אלוהים מציג את עצמו בפני משה כאלוהי האבות. משה שואל את אלוהים כיצד עליו לענות לשאלת בני ישראל מה שמו של האל הזה (פס' יג). בתשובה אומר לו אלוהים את השם י־הוה (פס' טו). אולם אם משה שמע את השם בפרק ג, מדוע אמירת השם למשה מוצגת בפרק ו כגילויו של שם סודי? תשובתה של ביקורת המקורות היא שפרק ג שייך לס"א ואילו פרק ו שייך לס"כ.
הצעה משכנעת
השימוש בשמות שונים לאלוהים היה אחד הכלים הראשונים ששימשו את חוקרי המקרא המוקדמים לשם הבחנה בין שלושת המקורות העיקריים בספרים בראשית–במדבר. ההבחנה בין המקורות פותחה כדי לפתור בעיות מסוימות בכתוב, והיא משרתת היטב מטרה זו עד היום. היא עודנה בגדר השערה – אין בידינו תעודה עתיקה, ממגילות ים המלח או ממקור אחר, שבה כתובים ס"י או ס"כ למשל, בנפרד. אבל היא השערה חזקה מאוד המציעה פתרון אחד המיישב סתירות רבות. אותן סתירות שמדרשים מיישבים בדרכים שונות בכל מקרה ומקרה.
עם זאת, חלוקת התורה למקורות אינה מבוססת רק ואפילו לא בעיקר על השימוש בשמותיו השונים של אלוהים. הראיות הנוגעות לשמות של אלוהים עולות בקנה אחד עם ראיות אחרות, ומשום כך השערת התעודות היא תאוריה חזקה מאוד, ובעיני רבים – התאוריה המשכנעת ביותר.
"התורה" היא עמותת 501(c)(3) ללא מטרות רווח.
אנא תמכו בנו. אנו מסתמכים על תמיכת קוראים כמוכם.
הערות שוליים
פורסם
17 בינואר 2023
|
עודכן לאחרונה
7 בינואר 2024
מאמר זה הוא תרגום של "Documentary Hypothesis: The Revelation of YHWH’s Name Continues to Enlighten" שפורסם במקור על ידי TheTorah.com בינואר 2014. תורגם על ידי ALE.
על אף שהוצעו תאוריות רבות בעניין, אף אחת מהן לא התקבלה באופן נרחב.
ככל הנראה במהלך רוב תקופת המקרא נהגה השם י־הוה כפי שהוא כתוב. בשלהי תקופת המקרא נאסרה הגיית השם והוא הוחלף בשם אחר. נטייה זו ניכרת כבר בספרות מגילות ים המלח, אף שהשם "אדוני" הוא רק אחד מכמה שמות חלופיים המופיעים שם.
במקור:
Conjectures sur les mémoires originaux, dont il paraît que Moïse s’est servi pour composer le livre de la Genèse.
בחיבורו בן חמשת הכרכים, "מבוא לברית הישנה", שיצא בשנים 1780–1783:
Einleitung in das Alte Testament.
בחיבורו בן שני הכרכים, "תוספות למבוא לברית הישנה", שיצא בשנים 1806–1807:
Beiträge zur Einleitung in das Alte Testament.
עם זאת, ס"ד אינו כולל את הפסוקים האחרונים בספר דברים.
בחיבורו "בחינה מחודשת של המקורות של ספר בראשית וחיבורם", משנת 1853:
Die Quellen der Genesis und die Art ihrer Zusammensetzung. Von neuem untersucht.
לניתוח בהיר של כמה מתרומותיו של הופפלד לביקורת המקורות ראו את הפרקים בראשונים בספר זה:
Joel Baden, J, E, and the Redaction of the Pentateuch (FAT 68; Winona Lake: Eisenbrauns, 2009).
לייצוג גרפי מסודר לפי צבעים של ארבעת המקורות לפי גרסה אחת של השערת התעודות (הפרטים המדויקים של החלוקה משתנים לפי שיטות החוקרים השונים) ראו:
Richard Elliott Friedman, The Bible with Sources Revealed (New York: Harper Collins, 2003).
כך כתוב בנוסח המסורה ובנוסח השומרוני של התורה, אך בתרגום השבעים כתוב אלוהים (θεός).
יש להניח שכוונתו לישוע בן יהודה (בערבית: אבו אל־פרג' פרקאן אבן אסד), מפרש המקרא הקראי בן המאה האחת עשרה.
הצעה זו לפתרון הבעיה דומה מאוד לניסיונותיהם של כמה חוקרים מודרניים להסביר את הופעת השם "פלישתים" בסיפורי אברהם.
פרשנות זו מבוססת על פירוש רש"י לפסוק: "וארא – אל האבות", אף שקרוב לוודאי שלא לכך התכוון רש"י.
רבי אברהם אינו מזכיר את רשב"ם בשמו וייתכן שהתכוון למפרש אחר שהציע פרשנות דומה. נוסף על שניהם מזכיר רבי אברהם גם את דברי יונה אבן ג'נאח (990–1050 בערך), שאמר שהצירוף הוא שבועה ולא ציון עובדה. לצערי איני יודע מניין הביא רבי אברהם את הדברים, משום שבספר השורשים לאבן ג'אנח, בשורש יד"ע, הוא מפרש שמשמעות הפסוק היא "עניין התגלות והֵראות", ומסביר שכוונת הכתוב היא שאלוהים התגלה למשה במידה שלמה יותר משהתגלה לאבות, אבל למרות זאת האבות הכירו את השם י־הוה.
גישה זו דומה מאוד לשיטת אבן עזרא, רמב"ן ואבן כספי.
קאסוטו ידוע בהתנגדותו להשערת התעודות.
לדברי הגנה בני זמננו על העמדה המסורתית ראו מאמרו של הרב יהודה ראק, "ידיעת שם ה'".
כל המקורות שנזכרו לעיל שבהם אלוהים משתמש בשם אל שדי שייכים לס"כ.
לפי מרבית החוקרים העוסקים בביקורת המקורות, עד לגילוי השם "י־הוה" בפרק ג' הדמויות בס"א משתמשות אך ורק בשם "אלוהים" כאשר הן מדברות עליו ואילו הכתוב עצמו משתמש בשם י-הוה מוקדם יותר. דעה יוצאת דופן ניתן למצוא אצל צמח יורה, הטוען שגילוי השם בשמות ג הוא עריכה שס"י מבצע על ס"א, ושס"א אינו משתמש בשם י־הוה כלל לפני שמות ג. לטענה זו ראו:
Tzemah Yoreh, The First Book of God (BZAW 402; Berlin: De Gruyter, 2010).
