האם ראובן שכב עם בלהה? כן, לא, פשוט לא מדברים על זה!

חטאו של ראובן והשלכותיו בספר בראשית ובדברי הימים

בבראשית לה:כב כתוב:

^{בראשית לה:כב} וַיְהִי בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַהִוא וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר.

הפסוק היבש מעורר תמיהה. מהן ההשלכות של החטא שחטא ראובן? המקרא בבראשית איננו מפרט. במקום זאת יש, פשוטו כמשמעו, שתיקה מהדהדת.בנוסח המסורה המודפס מופיע כאן רווח, המסומן כך:

וַיְהִי בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַהִוא וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל   (פ)   וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר

משמעה של האות פ"א באמצע הפסוק הוא שבספר תורה כשר יימצא רווח בין המילים "וישמע ישראל" והמילים "ויהיו בני יעקב שנים עשר." בכתבים עתיקים שימשו הרווחים כאמצעי פיסוק, ומסורת סופרים זו נוכחת גם במגילות ים המלח.

מנהג הסופרים המכונה "פסקה באמצע פסוק" מופיע לעתים נדירות, וניסו להציע הסברים רבים למקומות בהם הוא מופיע.

הפניה תוך-טקסטואלית לדברי הימים?

פרופסור שמריהו טלמון המנוח סבר שפסקה באמצע פסוק היא סימן המפנה את תשומת לב הקורא לטקסט אחר במקרא, שלו זיקה לטקסט המסומן. טלמון ראה ברווח המופיע בדוגמה שלנו מעין "היפר-קישור" המבקש להפנות לרשימה גנאלוגית בדברי הימים:

^{דברי הימים א ה:א} וּבְנֵי רְאוּבֵן בְּכוֹר יִשְׂרָאֵל כִּי הוּא הַבְּכוֹר וּבְחַלְּלוֹ יְצוּעֵי אָבִיו נִתְּנָה בְּכֹרָתוֹ לִבְנֵי יוֹסֵף בֶּן יִשְׂרָאֵל וְלֹא לְהִתְיַחֵשׂ לַבְּכֹרָה.

בין אם הרווח במסורת הסופרים בפסוק זה התכוון לך בין אם לאו, אין ספק שהמסופר בדברי הימים א נוגע למאורע המוזכר בבראשית לה. המשפט "חילל יצועי אביו" מתייחס ל-"ראובן שכב את בלהה פילגש אביו". עצם המשפט הזה  מדגים כיצד התבססו סופרי המקרא על טקסטים ומסורות מקראיות קודמים, ומזמן לנו הצצה אל תהליך כתיבתם של טקסטים מקראים.

מחבר ספר דברי הימים אינו נוקט באותה לשון בה נקט המחבר של בראשית. לחלופין, הוא שואל ביטוי מנאום הפרידה של יעקב מבניו המופיע בבראשית מט:כח.

ברכת יעקב

בראשית מט ידוע בכינוי "ברכת יעקב", אולם חלק מן הדברים שמשמיע יעקב נשמעים יותר כמו קללות. יעקב אומר לראובן:

^{בראשית מט:ג} רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז. ^מט:ד פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה.

המילה "יצוע" בפסוק זה יוצאת דופן. כאשר המחבר של דברי הימים משתמש במילה הזאת הוא למעשה מציע ביאור למילות הפרידה של יעקב לראובן, הכתובות כפסוקי שירה מעט חידתיים. מה משמעו של "אל תותר"? לפי מחבר דברי הימים משמעות המילים היא שראובן איבד את זכויות היתר כבן בכור. בהיותו בכור היה ראובן זכאי לחלק כפול בירושה. מחבר דברי הימים מסביר, שלמרות זכות זו יעקב חורץ עליו את הדין "אל תותר" – חלק היתר שלו בירושה יעבור ליוסף במקומו.

קריאה זו של ברכת יעקב מגשרת על כמה מן הפערים בסיפור ראובן ובלהה. תחילה מספר המקרא שיעקב שמע על מעשהו של ראובן – שמע ותו לא. כאן, בבראשית מט – כפי שמסביר סופר דברי הימים – יעקב מיישב את החשבון הישן במונעו מראובן את המגיע לו כבן בכור. מפרושו של מחבר דברי הימים לברכת יעקב עולה שאובדן חלק היתר בירושה אינו חל רק על ירושת ראובן עצמו, כי אם גם על מעמד השבט כולו.

ברכת משה

כך הדבר גם בנאום הפרידה של משה בסוף ספר דברים. נראה שדברי משה לראובן מתייחסים אף הם לעניין אליו מתייחס מחבר דברי הימים. אולם העמימות של לשון השירה הולידה פרשנויות שונות ומשונות. וזו לשון המקרא:

^{דברים לג:ו} יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹת וִיהִי מְתָיו מִסְפָּר

מתרגמי המקרא השונים נחלקו בשאלת הפרשנות לפסוק. היו שראו בה ברכה – שבניו יהיו רבים (למשל KJV);^[1] היו שראו בה קללה – שבניו יהיו ספוּרים (למשל ESV).^[2]

האם דברי משה חוזרים ומדגישים את "ברכת" יעקב, שעניינה בעצם קללה, או ממעיטים מכוחה? ניתן להבין את המילה "מספר" במשמעות של "הרבה" או במשמעות של "ספוּר, מוּעט". ייתכן שיך להבין את דברי משה כך: ראוי היה ראובן לעבור מן העולם (כלומר, למות בלא בנים)^[3], אולם כחלק מבני ישראל הוא ניצל מעונש זה ובניו עתידים להתרבות. באותה מידה ייתכן שכוונת דברי משה דומה לנאמר בדברי הימים: ראוי היה ראובן שימות; אמנם זכה לשם ושארית, אבל נשלל ממנו מעמדו כבכור ובני שבטו יהיו מתי מעט.

חטא ראובן והשלכותיו בספרות החיצונית ובספרות הרבנית

מסורות יהודיות בתר מקראיות מתחבטות אף הן בשאלת מעמדו ועונשו של ראובן. ספר היובלים וצוואת ראובן הם שני ספרים חיצוניים  המרחיבים את הסיפור מספר בראשית. תוך כדי הוספת פרטים ופרשנות, שני החיבורים הללו מבקשים לדון את ראובן לחומרה ובעת ובעונה אחת לתרץ לו את חטאו.^[4]

צוואת ראובן

צוואת ראובן כתוב במבנה של נאום פרידה, ברוח ברכת יעקב בבראשית מט, וברכת משה בדברים לג. הטקסט כתוב לפי מוסכמות הסוגה שהתגבשה בתקופת בית שני: ראובן אוסף את בניו בעודו על ערש דווי ומדבר אליהם בגוף ראשון. בדבריו הוא מזכיר מאורעות מתולדות חייו, כדי שילמדו ממעשיו. הוא ממשיך ומרביץ בהם מוסר וחותם בדברים על הגאולה העתידה. וזו לשון החלק הנוגע לענייננו בדבריו:

^{צוואת ראובן א:ה}...שמעו אחי ובני והאזינו אל־ראובן אביכם את אשר אצוה לכם. ^א:ו הנה העידותי בכם היום את־אלהי השמים אשר לא תלכו בפשע נעורים ובזנונים אשר בם נכשלתי אנכי ואחלל יצוע יעקב אבי. ^א:ז ואגידה לכם כי מכה גדולה הכה אותי יי על־ירכי שבעה חדשים, ולולא יעקב אבי התפלל בעדי אל־יי כי אז חפץ יי להמיתני. … ^א:י ואחרי־כן נִחמתי ונעניתי ברצון נפשי שבע שנים לפני יי ויין ושכר לא שתיתי ובשר לא בא אל־פי וכל־מאכל תאוה לא אכלתי ואתאבל על־עֲוֹני כי גדול אשר לא נעשה כזאת בישראל. … ^ג:ט ועתה בני אהבו אמת והיא תנצרכם שמעו אל־דברי ראובן אביכם.

^ג:י אל־תפנו אל־פני אשה ואל־תתחברו עם־אשת איש ואל־תתערבו בעסקי נשים. ^ג:יא כי לולא ראיתי את־בלהה רוחצת במקום סתר כי עתה לא נכשלתי בחטא הגדול הזה. ^ג:יב כי כאשר נתפשו מעיני בראותי את־ערית האשה לא נתנה שֵנה לי עד אשר עשיתי את־התועבה הזאת. ^ג:יג ויהי כאשר הלך יעקב אבי אל־יצחק אביו בעת היותנו במגדל־עדר על־יד אפרת בבית־לחם ותהי בלהה שכורה ותשכב עֲרֻמה בחדרה. ^ג:יד ואני בבואי וארא את־ערותה ואעש את־הנבלה והיא לא חשה ואשאירה ישנה ואצא. ^ג:טו ומלאך אלהים הודיע מיד לאבי על־דבר פשעי ויבֹא ויתאבל עלי ובה לא נגע עוד. …

^ד:ב כי עד־מות אבי לא־היה לי עֹז להביט בפניו או לדבר עם־איש מאַחַי מחרפה. ^ד:ב וגם־עד־עתה יכֵּני לבי על־פשעי. ^ד:ב ואבי עוד הרבה לעודדני ויתפלל אל־יי בעדי למען יסור מעלי חרון־אף־יי כאשר גם־הראני יי ולמן־העת ההיא עד היום נשמרתי ולא חטאתי.^[5]

בחינת הטכניקות הפרשניות המצויות בטקסט זה, מטרותיו התיאולוגיות והחברתיות, ויחסו של  המחבר לנשים ולמידות הטובות הן רק חלק קטן מנקודות המבט דרכן בוחנים חוקרים את הטקסט בתקופתנו. בהמשך לכיוון בו התחלתי, אבקש להראות כיצד הטקסט מתמודד עם הקושיות שמעלה בראשית לה:כב.

הטקסט המקראי מותיר הרבה שאלות לא פתורות. האם ראובן נשא באשמה על חטאו הנורא? כיצד הגיב אביו למשמע הדבר? כיצד בכלל שמע יעקב על החטא שנעשה בחשאי? כיצד נענש ראובן על חטאו ומדוע היה העונש סלחני למדי?

צוואת ראובן מציעה תשובות מורכבות. היו נסיבות מקלות – בלהה נושאת בחלק מן האשמה בשל התנהגות לא צנועה ושכרות (!) ואף על פי כן, בסופו של דבר היא נאנסה בלא שידעה דבר, בדומה ללוט ובנותיו בשעתם. ראובן נענש בגופו ולקה בחלציו, אולם ניצל מעונש כבד יותר בזכות תשובתו האמיתית ותפילות אביו. צוואת ראובן מתמודדת עם הקושיות הפרשניות, המוסריות והתאולוגיות שמעוררת הקריאה בטקסט ונותנת להן פתרונות יצירתיים.^[6]

ספר היובלים

ספר היובלים מצייר דיוקן מורכב עוד יותר של הדמויות. חיבור זה מספר מחדש את סיפורי ספר בראשית ותחילת ספר שמות, המתפרשים לאורך "יובלות" – תקופות של ארבעים ותשע שנים – כדי להראות כיצד ההיסטוריה נגללת על פי תוכנית אלוהית סדורה. אחד מסימני ההיכר של הספר הוא תאור האבות כמי שקיימו את מצוות התורה, אף שחיו זמן רב לפני מעמד הר סיני. מכאן נובע שחטאו של ראובן הקשה על מחבר ספר יובלים באופן ספציפי, במיוחד משום שלא ראובן ולא בלהה נענשו לפי הטקסט המקראי, ובוודאי שלא הוצאו להורג.

סיפור המעשה ביובלים לג דומה בכמה מפרטיו לצוואת ראובן, אולם אופן הצגתו שונה בכמה היבטים חשובים. בחיבור זה, לדוגמה, בלהה אינה נושאת באשמה כלל, ומדגישים יותר את  ניקויה מחטא. כפי שנדון בהרחבה אצל מיכאל סיגל, הטקסט קובע במפורש שבלהה רחצה במקום מוצנע, כי ישנה כל משך הביאה, וכי כאשר קמה משנתה והבינה מה התרחש נתנה קולה בצעקה.^[7] ספר היובלים נותן טעם נוסף לחפותה של בלהה וכך גם לחפותו של ראובן:

^{היובלים לג:טו} ואל יאמרו לראובן היו חיים וכפרה בשכבו עם פילגש אביו, וגם היא, כאשר יש לה בעל, ובעלה יעקב אביו חי. ^לג:טז כי עוד לא נגלו התורה והמשפט והחק כתמם לכל, כי בימיך היה לחק עת וימים וחק עולם לדורות עולם.^[8]

גיבוב התירוצים נובע מן הסתם מהתבססות הסופר על כמה מסורות. יעקב כדורי הגדיר את שטף הטעמים שממטיר עלינו הסופר בתור "overkill, 'החיסול הכפול והמיותר', דוגמת הצייד הקוטל ציפור אחת בשתי אבנים".^[9] אין ספק שהוא מעיד על קרבה רגשית ואידאולוגית רבה אל הטקסט המקראי.

מקורות רבניים

מקורות יהודיים מאוחרים יותר נוקטים גישה שונה, המנסה להתעלם מן המעשה או להכחיש אותו, גם אם בכך הפרשן משכתב את המקרא באופן חתרני. המשנה (מגילה ד:י) מונה את מעשה ראובן כאחד מארבעה פסוקים במקרא ש'נקראים ואינם מִתַּרגמים (כלומר, התרגום הארמי אינו נקרא לצד המקור העברי). מנהג חז"ל לקרוא מקרא ותרגום זה לצד זה בשעת קריאת התורה בבית הכנסת נועד לקרב את הבנת המקרא אל העם. המשנה אומרת שפסוק זה יש לקרוא בתוך קריאת התורה אולם עדיף שעם הארץ פשוט לא ישמע אותו.

התלמוד (בבלי שבת נה ע"ב) דן במהותו של חטא ראובן. דעה אחת גורסת:

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: "כל האומר ראובן חטא – אינו אלא טועה, שנאמר, 'ויהיו בני יעקב שנים עשר' (בראשית לה:כב). מלמד שכולן שקולים כאחת. אלא מה אני מקיים 'וישכב את בלהה פילגש אביו' (בראשית לה:כב)? – מלמד שבלבל מצעו של אביו, ומעלה עליו הכתוב כאילו שכב עמה." תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: "מוצל אותו צדיק מאותו עון, ולא בא מעשה זה לידו."

אמנם המקרא מודיע לקורא בברור שראובן שכב עם פילגש אביו, אולם רבי יונתן ובעקבותיו גם רבי שמואל בר נחמני סוברים כי ראובן לא חטא.^[10] התלמוד ממשיך ודן בדעה זו, הטורפת את משמעותו הברורה של הטקסט המקראי. התלמוד מנסה ליישב את דעתם של חכמים שונים, שמקצתם סבורים כי ראובן חטא אך כיפר על חטאו, ומקצתם קובעים כי ניצל מן החטא.

הניסיון ליישב דעות שונות מביא לתערובת סתירות גרועה אף יותר מן הניסיון "לקטול ציפור אחת בשתי אבנים" שזיהה יעקב כדורי בגרסת ספר היובלים. הדעה כי "ראובן עשה תשובה" אולם "בכל מקרה, לא חטא" מזכירה את הבדיחה הישנה שציטט פרויד,^[11] המספרת על אדם העונה להאשמה ששבר קומקום שאוּל; ראשית, הוא החזיר את הקומקום ללא שריטה, שנית, הקומקום כבר היה שבור כששאל אותו, ושלישית, הוא מעולם לא שאל שום קומקום. מה שמתברר במהלך הניסיון ליישב דעות שונות ואף סותרות לכדי תשובה אחת הוא החשיבות הגדולה שייחסו חכמים לתשובה, לכיבוד הורים ולהשגחה הפרטית.

אחרית דבר

ובכן, האם חטא ראובן חטא נורא או שניצל מעבֵרה ברגע האחרון? האם הענישו אותו יעקב או אלוהים, ואם נענש, האם היה עונשו קל או שצאצאיו נידונו לשאת את הקללה לנצח? האם מיתן משה את העונש או ששב וחיזקו? כיצד יש לספר את הסיפור לילדינו, אם איננו מצליחים להחליט מה באמת התרחש?

יש מי שיראו בגישת התלמוד ראָיָה שירא שמיים ראוי שיספר סיפור אחד, פשטני, על מעשה שלא נעשה, ולראות בסיפור זה את האמת כפי שהתרחשה במקרא – אף על פי שהדבר רחוק מרחק רב מגרסת המקרא עצמו. אולם מן התלמוד עצמו עולה שהחכמים שדבריהם מובאים לא דבקו כולם בגישה אחת על פי נוסחה נתונה מראש, אלא ענו על הקושיות השונות שמעורר הטקסט המקראי.

סבורני אפוא שזו מטרתו העיקרית של הטקסט המקראי – להעביר מסורת עממית שתשמש מצע לדיון בסוגיות החשובות באמת.^[12] למה ש"קרה באמת" נודעת פחות חשיבות מבחינת לומד התורה. ההיבט החשוב יותר הוא הלקח שאפשר להפיק והדיון בו. בטקסטים רגישים כגון זה, השתיקות הן חלק חשוב מן הסיפור, ומהן צומח דיון רב-ערך בהיבטים תיאולוגיים ומוסריים. הפער הויזואלי במעשה ראובן ובלהה – הפִּסקה באמצע הפסוק – מזכיר לנו כי תפקידנו כקוראי הטקסט ומעביריו הלאה הוא להפוך בו ולהפוך בו, להבין את המשתמע ממנו ואת שאיננו משתמע, ולהסיק יחד באילו מילים ראוי למלא את השתיקה.