ליצור סדר מתוך התוהו ובוהו

ראשיתו של מעשה בראשית אינה אלא המפגש של אלוהים עם חומר קמאי כלשהו:

^{בראשׁית א:א} בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. ^א:ב וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל־פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל־פְּנֵי הַמָּיִם.^[1]

בעוד שהמונחים חושך, תהום ומים מוכרים, צמד המילים "תוהו ובוהו", המורה על מצב מעורפל של קיום ומוסבר בדרך כלל כ"ריקנות חסרת צורה", קשה לפענוח מדויק.^[2]

המילה "תוהו" מופיעה לבדה במקומות אחרים במקרא אולם המילה "בוהו" לעולם אינה נזכרת אלא בצירוף עם חברתה. מכאן עולה האפשרות כי "בוהו" היא מעין מילה חסרת פשר המתלווה אל המילה "תוהו" כדי ליצור הישנות צלילים, ועל כן מסתבר כי הצירוף השלם "תוהו ובוהו" נטבע כדי לתאר את מצבו הקמאי של היקום טרם הבריאה. כמו כן עולה כי גם שני המקרים הנוספים במקרא בהם משולב הביטוי "תוהו ובוהו" ראו בעיני רוחם גרסה כלשהי של הסיפור הזה. עיון בכל אחד מן המקורות הללו יכול לספק לנו הבנה מעמיקה יותר של משמעות הביטוי הזה.

ישעיהו: הפיכתה של אדום לתוהו ובוהו

ישעיהו משתמש בצמד המונחים הזה כדי להמחיש את החורבן שאלוהים ימיט על אדום, אויבו של עם ישראל. הנביא פותח בתיאור השכלותיה של מתקפה אלוהית העוטפת את אדום באש ועשן שלא פוסקים לעולם. הדימוי הזה מזכיר את ימי הבריאה, טרם הבדיל אלוהים בין היום והלילה:

^{ישׁעיה לד:י} לַיְלָה וְיוֹמָם לֹא תִכְבֶּה לְעוֹלָם יַעֲלֶה עֲשָׁנָהּ מִדּוֹר לָדוֹר תֶּחֱרָב לְנֵצַח נְצָחִים אֵין עֹבֵר בָּהּ.

בפסוק הבא עובר ישעיהו לתאר את מעללי אלוהיו בעזרת תקבולת שירית עם המילים "תוהו ובוהו":^[3]

^{ישׁעיה לד:יא}...וְנָטָה עָלֶיהָ קַו־תֹהוּ וְאַבְנֵי־בֹהוּ.

הנביא כאן מתאר כי היקף ההרס יוערך בקני מידה של "תוהו ובוהו". מידת הכאוס שתציף את אויבם של ישראל מתוארת על ידי הנביא תוך שהוא מסתמך על דימוי מן המציאות הקדמונית שטרם הבריאה.^[4] בהקשר זה, התוהו ובוהו בא במשמעות שלילית, המסמל תחום של מוות ושיממון.

ירמיהו: תוהו ובוהו של בערות

הפעם השלישית שבה הצירוף הזה מופיע במקרא היא בספר ירמיהו, בתיאור של אנדרלמוסיה ומהומה חברתית:

^{ירמיה ד:כב} כִּי אֱוִיל עַמִּי אוֹתִי לֹא יָדָעוּ בָּנִים סְכָלִים הֵמָּה וְלֹא נְבוֹנִים הֵמָּה חֲכָמִים הֵמָּה לְהָרַע וּלְהֵיטִיב לֹא יָדָעוּ.

הכתוב מתאר תרחיש בו העם שרוי במצב של התרוששות אינטלקטואלית ומוסרית, ועל כן הנביא מקונן שוב ושוב על חוסר תבונתו ואווילותו הילדותית של העם.

הפסוק הבא הוא תיאור בלהות הלקוח מהימים טרם הבריאה:

^{ירמיה ד:כג} רָאִיתִי אֶת־הָאָרֶץ וְהִנֵּה־תֹהוּ וָבֹהוּ וְאֶל־הַשָּׁמַיִם וְאֵין אוֹרָם.

אף שחוקרים רבים רואים בפסוק הזה פתיחה של יחידה ספרותית חדשה (כאשר בוחנים אותו בהקשר של הגרסה הנוכחית של ירמיהו), אפשר גם לקרוא אותה כהרחבה של הקטע הקודם. כלומר, הפסוק משווה את הניוון האינטלקטואלי והמוסרי המחריד של העם ל"תופעת הטבע" ששמה תוהו ובוהו.

ירמיהו אפוא מקשר בין התוהו ובוהו – בצורה של צירוף המורכב משתי מילים נרדפות (hendiadys), כפי שניתן לראות בספר בראשית – ובין חברה שדלותה האינטלקטואלית והמוסרית שיסעה אותה, ושארצה נשלטת בידי איוולת חסרת מעצורים. בהקשר זה, חברה כזו משקפת היעדר אור, ואור כזכור הוא הדבר הראשון שנוצר בעקבות האנדרלמוסיה הקמאית הזו (בראשית א:ג).

החוכמה: יצירת סדר מתוך הכאוס

החיבור של ירמיהו בין התוהו ובוהו ובין הבערות המתוארת בפסוק כב, ממחיש את האנדרלמוסיה המאפיינת את המצב, ומספק תובנה על מקורו של דחף הבריאה האלוהי בימי קדם. במצבו הראשוני, היקום שרר בחוסר סדר מוחלט. מצב זה היה בלתי נסבול עבור אלוהים אשר חש כורח להשליט בו סדר.^[5]

בכך, תיאור הבריאה המקראי נושא דמיון מסויים לתפיסת הבריאה האפלטונית התופסת את הבריאה כתגובה אלוהית מכוונת למצב כאוטי קיים. עם זאת, התיאור המקראי על מקורו של היקום המסודר מתיישב יותר עם האופן שבו אריסטו מתאר את פעולת החשיבה, כמסע שעוברת הנפש בעת שהיא מתבוננת ומהרהרת על היקום.^[6] מבוכה זו היא המשמשת כזרז לדחפיו היציריתיים של אלוהים. האל כמו חש שעליו להפוך את הבריאה לכדי הוויה מסודרת, מוגדרת, מתוכננת ורוויית חכמה. כך הוא עומד בהצלחה במוניטין שקשר לו מאוחר יותר משורר התהלים, "כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ" (תהילים קד:כד).

בראשית רבה: הארץ תוהה ובוהה

הרעיון הזה של המבוכה עולה גם בדרך הפוכה ממדרש יוצא דופן. המדרש משחק עם המילים "תוהו ובוהו" וקורא אותן כשמות תואר - "תוהה ובוהה", דהיינו "המום ונבוך", ומייחס את תחושת התמיהה הזו לארץ (בראשית רבה ב, ב): 

רַבִּי אַבָּהוּ אָמַר מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁקָּנָה לוֹ שְׁנֵי עֲבָדִים שְׁנֵיהֶם בְּאוֹנִי אַחַת וּבְטִימִי אַחַת [באותו שטר קניין ובאותו מחיר]. עַל אֶחָד גָּזַר שֶׁיְּהֵא נִזּוֹן מִטִּמְיוֹן [קופת המלך] וְעַל אֶחָד גָּזַר שֶׁיְהֵא יָגֵעַ וְאוֹכֵל [בכוחות עצמו]. יָשַׁב לוֹ אוֹתוֹ תּוֹהֶא וּבוֹהֶא [העבד השני], אָמַר: ״שְׁנֵינוּ בְּאוֹנִי אַחַת וּבְטִימִי אַחַת – זֶה נִזּוֹן מִטִּמְיוֹן וַאֲנִי, אִם אֵינִי יָגֵעַ אֵינִי אוֹכֵל!" כָּךְ יָשְׁבָה הָאָרֶץ תּוֹהָא וּבוֹהָא, אָמְרָה: ״הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים נִבְרְאוּ בְּבַת אַחַת – הָעֶלְיוֹנִים נִזּוֹנִין מִזִּיו הַשְּׁכִינָה, הַתַּחְתּוֹנִים אִם אֵינָם יְגֵעִים אֵינָם אוֹכְלִים!״^[7]

הארץ מוטרדת מן הצורך של יושביה לעמול למען מחייתם, כפי שמודיע אלוהים לאדם כי בזעת אפו יאכל לחם, גם לפני החטא וגם לאחריו (בראשית ב:טז, ג:יט). נראה כי למלאכי ההיכלות העליונים אין צורך שכזה.

אבל כאמור המדרש הזה מחליף בין הצדדים. כאן, הארץ היא זו שמשתוממת ממעשהו של אלוהים ועל כן הוא מפריד בינה ובין העולם העליון. לעומת זאת בסיפור המקראי כפי שאני קורא אותו, אלוהים הוא שתוהה ובוהה נוכח המהות חסרת הצורה של התוהו והבוהו. חוסר שביעות הרצון שלו מן המצב הכאוטי של הקיום מניע בסופו של דבר את תהליך מלאכת הסידור, הסיווג וההבדלה של ששת ימי בראשית.

מעשה הבריאה כהבדלה והפרדה

הפילוסוף היהודי־אמריקני ליאו שטראוס (1973-1899) הציע פירוש פילוסופי מתוכחם לפיו העיקרון הרווח העומד בבסיס סיפור הבריאה של בראשית א הוא "הבדלה והפרדה", ולא יצירת יש מאין. לפי נקודת המבט שלו זהו תהליך מדורג המתפתח מצורה בסיסית של הבדלה בשלבי הבריאה הראשוניים, לצורת הפרדה משוכללת יותר, המיוצגת על ידי "תנועה מקומית" של בידול בשלבים המאוחרים יותר.^[8] תהא אשר תהא משמעותו המדויקת של הביטוי "תוהו ובוהו" ודאי שהוא אינו מורה על בריאה יש מאין (creatio ex nihilo).^[9]

ואכן בתקופת חז"ל ובימי הביניים האמונה בבריאה יש מאין לא הייתה מקובלת על כלל חכמי ישראל.^[10] אבן עזרא (1167-1089) למשל כותב בפירושו הארוך לתורה (בראשית א:א, ד"ה ברא) כי הפועל "ברא" בא כאן במשמעות שונה מן המקובל:

אין מלת ברא, כאשר חשבו רבים, לעשות את שאינו – ישנו... ומלת {ברא – כמו:} וברא אותהן [בחרבותם] (יחזקאל כג:מז), לשון חתוך וגזרה...

הטיעון של אבן עזרא נסוב סביב הרעיון שאלוהים לא יצר חומר יש מאין אלא הבדיל והפריד את היסודות שעד אז היו חלק מן המסה הבלתי מובחנת של התוהו ובוהו לכדי הוויה בעלת גבולות ברורים. הסלידה "הרעיונית" של אלוהים מהכאוס הראשוני הזה מובילה להערכת מצב יומית (ולפעמים פעמיים ביום) של תוצאות מעשה בריאתו: "וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב".

מאבק מתמשך בתוהו

לטענתו של ג'ון לוינסון מאוניברסיטת הרווארד^[11] אלוהים לעולם אינו ממגר לחלוטין את התוהו ובוהו. אלא, הוא עוסק במאבק תמיד עימו, מרסן את כוחו ודוחק אותו הרחק, על מנת למנוע מהעולם להידרדר שוב למצב של כאוס.^[12] לדוגמה, קטעים מקראיים מסויימים מתארים את המים הקדמונים ככוח מסוכן שרוסן אך עדיין עומד כאיום פוטנציאלי העלול לפרוץ את כבליו:

‏^{תהלים קד:ו} תְּהוֹם כַּלְּבוּשׁ כִּסִּיתוֹ עַל־הָרִים יַעַמְדוּ־מָיִם. ^קד:ז מִן־גַּעֲרָתְךָ יְנוּסוּן מִן־קוֹל רַעַמְךָ יֵחָפֵזוּן. ^קד:ח יַעֲלוּ הָרִים יֵרְדוּ בְקָעוֹת אֶל־מְקוֹם זֶה יָסַדְתָּ לָהֶם. ^קד:ט גְּבוּל־שַׂמְתָּ בַּל־יַעֲבֹרוּן בַּל־יְשׁוּבוּן לְכַסּוֹת הָאָרֶץ.^[13]

מאבקו של אלוהים להשלטת התבונה על הכאוס הוא אפוא מאבק בלתי פוסק, והאנושות נועדה ללכת בדרכו.

האדם – שותף במלאכת הסידור של הקיום

מורת הרוח של אלוהים מהתוהו ובוהו הראשוני של הבריאה היא התווית דרך להתמודדות האנושית עם העולם לאחר מכן. למעשה מן הציווי הראשון של אלוהים לאדם, שנוצר בצלמו ובדמותו, עולה כי האדם הוא שותף של אלוהים או לכל הפחות שליחו בשמירה על הסדר החדש של המציאות:

^{בראשית א:כז} וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם. 

אלוהים מטיל עליהם עוד את האחריות על ההתרבות של המין האנושי אשר תתרום לשמירת שלטונו של הסדר בתוך הכאוס המובנה בעולם הטבע:

^{בראשית א:כח} וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ.

המוטיב הזה חוזר על עצמו בצורה מופשטת יותר גם בסיפור בריאת האישה.

האדם זוכה לתפקיד החוקר

כאשר אלוהים מבחין בבדידותו של אדם, הוא לא ממהר לברוא את האישה מיד. במקום זאת, הוא מאפשר לאדם להגיע למסקנה שהוא זקוק לבת זוג בכוח שכלו שלו.^[14] בכדי להביא את האדם לידי מצב של התבוננות, הוא יוצר בעלי חיים ומצפה כי האדם יערוך עליהם "מחקר" משלו:

^{בראשית ב:יט} וַיִּצֶר יְ־הוָה אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ. ^ב:כ וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ.

משימתו של אדם לקרוא לבעלי החיים השונים בשמות כרוכה בתהליך שיטתי של סיווג והבחנה. באמצעות תהליך אלימניציה, הוא בסופו של דבר מבחין בישות אחרת בעלת מבנה דומה לשלו. עם בריאת האישה האדם מביע את "מסקנת המחקר" שלו בנושא סדרם הראוי של הדברים:

^{בראשית ב:כג} וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת.

יוצרים סדר ביהדות: רמב"ם בעקבותיו של אלוהים

תפקידו זה של אלוהים במעשה בראשית תואם את יסודות משנתו הפילוסופית של רמב"ם. בעיני הפילוסוף היהודי הדגול רבי משה בן מימון (1204-1138) האדם המטפח את שכלו ומחשבתו בחתירה אחר אמיתות אוניברסליות דבק באלוהיו בצורה הנעלה ביותר, שהרי זוהי הפעולה האנושית היחידה המשותפת לאדם ולאלוהיו.^[15]

אמונתו של רמב"ם כי היהדות שמה את כוח המחשבה על נס היא הסיבה שחיבר את ספר ההלכה שלו, משנה תורה, שהוא קוד הלכתי מקיף שהביא סדר ושיטתיות למה שהיה פעם תוהו ובוהו של טקסטים תלמודיים שונים.^[16] זאת גם הסיבה שבגללה ביקש להגדיר את יסודותיו ההכרחיים של עולם המחשבה היהודי אשר היה בעיניו הזירה הבסיסית של הקיום האנושי – וניסח את י"ג עיקרי האמונה שלו. יתרה מכך, חלק ניכר מהעשייה הפילוסופית שלו היה כרוך בפיתוח שיטה המבקשת לפתור את המבוכה העולה מן התיאורים המאנישים והמיתיים בכתבי הקודש.

לרמב"ם יש אמנם קריאה שונה משלי לסיפור הבריאה, אולם התיאור של מעשה הבריאה מתוך תוהו ובוהו היא דוגמא לחשיבה רציונלית הגוברת על כאוס ואנדרלמוסיה, והאמירה שזוהי גם השאיפה המצופה מן האדם תואמת לשיטתו.

לתת מקום לקריאה הפילוסופית

ברוך שפינוזה (1677-1632), מן המערערים המוקדמים והעזים ביותר על קדמותה של התורה ועל מקורה האלוהי, קרא תיגר על הפרשנות הפילוסופית של המקרא בטענה שהיא מכפיפה את הכתובים לצורת שיח זרה המנוגדת לטבעם.^[17] הביקורת של שפינוזה הופנתה במיוחד לגישתו הפילוסופית של רמב"ם למקרא.^[18]

אף שרבים עשויים להסכים עם הביקורת של שפינוזה, המדגישה כיצד הקריאות הפילוסופיות האלה סוטות לעיתים קרובות מרחק רב מפשטי המקראות, אני טוען שהקריאות הפילוסופיות של המקרא בגישתו של רמב"ם מאזנות את הנטייה העולה מדרכו של שפינוזה לייבש את המקרא מכל לחלוחית של משמעות פילוסופית או תיאולוגית.^[19]

אין צורך לקבל את כלל הטענות של רמב"ם כדי להתפעל מיופייה של שיטת הפרשנות שלו למקרא. הקריאה מבעד לעדשה הפילוסופית הזו תאפשר לנו להיפגש עם הטקסט המקראי בדומה לחווית הפליאה שהתעוררה באלוהים נוכח מפגש עם התוהו ובוהו, ותצית בנו את אותה התשוקה לבנות סדר בתוכו.