חנוכה והפוליטיקה שמאחורי מרד החשמונאים

נאמני מסורת מול מתייוונים

מקורו של חג החנוכה מתואר בספרי מקבים א ומקבים ב, שעיקרם עימות צבאי בין תושבי יהודה לבין המלך הסורי אנטיוכוס אשר ניסה לכפות על תושבי יהודה לנטוש את קיום מנהגי דתם. פרשנים רבים הדגישו את הסכסוך הפנימי בקרב היהודים,  בין "נאמני המסורת" לבין "המתייוונים", כסיפור רקע חשוב להישגי החשמונאים.^[1]

לכאורה, קטעים מסוימים בספרי מקבים תומכים בגישה זו. לדוגמה, מקבים א מתאר כיצד חלק מתושבי יהודה אימצו מנהגים יווניים מסוימים, כגון התעמלות בעירום בגימנסיון:^[2]

^{מקבים א:יא} ויצאו מישראל בימים ההם בני פריצים ויפתו רבים לאמור: נלך-נא ונכרות ברית עם הגויים אשר סביבנו, כי מאז נבדלנו מצאונו רעות רבות. ^א:יב וייטב הדבר בעיניהם. ^א:יג וישא חן בעיני אנשים מקרב העם ויסעו אל המלך, ויתן להם רישיון לעשות כחוקי הגויים. ^א:יד ויבנו גימנאסיון בירושלים כחוקות .הגויים. ^א:טו ויעשו להם ערלה,^[3] ויעזבו ברית קודש, ויצמדו אל הגויים ויתמכרו לעשות הרע.

ספר מקבים ב טוען טענה דומה, אף שהוא תולה התייוונות זו במינוי הכהן הגדול החדש יאסון לתפקידו (אודותיו נרחיב בהמשך):^[4]

^{מקבים ב ד:י} לאחר שאישר המלך (כל אלה) החזיק (יאסון) בשלטון ומיד הסב את בני עדתו לסגנון היווני. ^ד:יא ואילו את החסדים המלכותיים שקוימו ליהודים באמצעות יוחנן (אבי אופולמוס, אשר ביצע את השליחות לרומאים בעניין הידידות והברית) הוא דחק הצדה, ובבטלו את הלכות החוקה חידש מנהגים פורעי חוק. ^ד:יב כך הוא שש לייסד גימנסיון מתחת לאקרופוליס עצמה, ושם הכפיף את החוקים החזקים ביותר מבין האפבים תחת כובע השמש. ^ד:יג היה מין שיא של יוונות והתקדמות של נכריות בגלל אי-טהרת יאסון– איש חסר-יראה ולא כהן גדול. ^ד:יד כך שהכהנים כבר לא התלהבו ביחס לעבודות המזבח, אלא בבוזם למקדש ובהסחת דעתם מן הקרבנות הם התלהבו להשתתף בהספקת הציוד פורעת החוק בשזירת ההיאבקות לאחר הזימון על ידי הדיסקוס. ^ד:טו בשומם לאל את ערכי האבות, ובחשבם את הכיבודים היווניים ליפים ביותר.

מתתיהו ובנו יהודה המכבי נתפסים כמייצגים של  נאמני המסורת, מאחר שלפי הכתוב "וימולו את הילדים הערלים, אשר מצאו בגבולות ישראל" (מקבים א, ב:מה–מז). לפי גישה זו, מחברי הטקסטים הללו השתייכו לנאמני המסורת, שהרי הם מהללים את המכבים על שהשתמשו בכוחם הצבאי כדי לאכוף את שמירת המנהגים היהודיים על התושבים. עם זאת, דימוי זה של סכסוך דתי פנימי אינו ודאי כל כך.

במה מתמקדים ספרי מקבים א ו-ב?

אם נתמקד בחששות מפני התייוונות או אפילו במרד נגד מאמציו של המלך הסורי לאסור על קיום מצוות הדת ביהודה, אנחנו עלולים להחמיץ את התמונה הרחבה יותר המתוארת בספרי מקבים א ו-ב. התמקדות זו מדגישה באופן מוטעה מספר קטן של פסוקים על חשבון הסיפור הרחב יותר.^[5] שני הטקסטים כמעט ולא מתמקדים בנושא של אימוץ מנהגים יווניים. כל אחד מן הספרים, מקבים א ומקבים ב, מקדיש רק 11 פסוקים לנושא זה, מתוך טקסטים שאורכם למעלה מ-750 פסוקים כל אחד (מקבים א א:יא–טו, ב:מב–מז; מקבים ב ד:י–כ).

באותה מידה קשה לקבוע שהמאבק נגד אנטיוכוס הרביעי אפיפנס הוא מוקד הספרים: מתוך 16 פרקיו, מקדיש ספר מקבים א רק את 6 הפרקים הראשונים לנושא, וספר מקבים ב מייחד לנושא את פרקים ה עד י (כאשר אחד הפרקים הללו עוסק כולו בסיפור מות קדושים שהאותנטיות ההיסטורית שלו מוטלת בספק).^[6] העלילה של שני הטקסטים גם ממשיכה מעבר למותו של המלך הסורי (ספר מקבים א ממשיך הרבה מעבר). באופן דומה, מעט מאוד נפח מוקדש לטיהור המקדש, שנתפס לעיתים קרובות כנושא העיקרי של סיפור חנוכה. הוא מסופר ב-23 פסוקים בספר מקבים א (ד:לז–נט) וב-8 פסוקים בלבד בספר מקבים ב (י:א–ח), מלבד מכתבי ההקדמה. אם כן, מה באמת עניין את מחברי הטקסטים אלה?

הנושא המרכזי של שני חיבורים אלה אינו הלניזציה אלא כוח: אנשים ממשפחות שונות שאפו לצבור כוח ביהודה, והתפתח עימות ביניהם ובין תומכיהם. ההאשמות בהלניזציה היו רק מרכיב אחד במסע תעמולה שמטרתו לפגוע באמינות של הצד האחד ולבסוס את הלגיטימיות של הצד האחר.

אין בדברים אלה כדי להכחיש את האותנטיות ההיסטורית של הרדיפה הסלווקית או של חילול וחנוכה מחודשת של המקדש, שהובילו לקביעת חג החנוכה. ברצוני להציע ששאלות של פוליטיקה משכו יותר את תשומת ליבם של מנהיגי יהודה וכמותם של מחברי ספרי מקבים א ו-ב. בבחירתנו להדגיש יתר על המידה את מקומו של חג החנוכה בספרים אלה, אנו חוטאים לנרטיב שהם מבקשים להביא בפנינו.

המאבק על הכהונה הגדולה

נושא המנהיגות נסב סביב משרת הכהן הגדול אשר שימש כמפקח על המקדש ופולחנו במהלך כל תקופת בית שני. תפקיד הכהן הגדול נותר במידה רבה ללא שינוי מאז השיבה מגלות בבל תחת שלטון פרס, דרך כיבושי אלכסנדר הגדול, ועד להקמתו של שלטון השליטים הסלווקים מסוריה.^[7]

מצב עניינים זה השתנה זמן קצר לפני רדיפות אנטיוכוס. חידושי הכהן הגדול יאסון שתוארו לעיל, כגון הקמת גימנסיון יווני, מייצגים את הרגע הראשון בו ניתן לראות כיצד מנצל הכהן הגדול את סמכותו כדי להנהיג שינויים בחיים האזרחיים של תושבי יהודה.

נראה שמעשה זה של יאסון העצים את העימות על השליטה בתפקיד הכהן הגדול. שלוש שנים לאחר מכן, שלח יאסון אדם בשם מנלאוס להביא כסף לסורים. מנלאוס היה אחיו של שמעון, שבגידתו מתוארת בפרוטרוט במקבים ב פרק ג. לאחר מריבה עם הכהן הגדול חוניו, שלח שמעון בכעסו הודעה למלך הסלווקי, לפיה רשויות המקדש מסתירות הכנסות. בכך הוא זימן למעשה את שר הצבא הסלווקי הליודורוס לפשוט על כספי אוצר המקדש (אף שלפי הטקסט הפשיטה סוכלה באופן ניסי בידי ה').

לפי ספר מקבים ב, מנלאוס גבר על יאסון והיה לכהן גדול במקומו, על אף שנשלח בידיו. בסופו של דבר היה מנלאוס שותף למזימת מותו של הכהן הגדול הקודם חוניו. או אז ניסה יאסון להשיב אליו את משרת הכהן הגדול בכוח הזרוע, ובנקודה זו הופיע אנטיוכוס והחל במסע הרדיפה שלו שהוביל למרד החשמונאים.

ההתערבות הסורית ביהודה

במילים אחרות הטקסט מסביר את ההתערבות הסורית בענייני יהודה באמצעות המאבק הפנימי על משרת הכהן הגדול. ספר המקבים ב מציב את כל סיפור חנוכה בהקשר של מאבק כוח בין אריסטוקרטים תושבי יהודה.

ספר מקבים א מדלג על סיפור הרקע זה לרדיפת אנטיוכוס ומתקדם בפרק ב היישר אל הרדיפה עצמה. במקום זאת, הוא ממקד את תשומת הלב ברדיפה ובמאבק המוצלח נגד אנטיוכוס הרביעי והממלכה הסלווקית.

אך הנושא הפוליטי הרחב יותר אכן מופיע בהמשך הטקסט. פרק ו מתאר את מותו של אנטיוכוס הרביעי בעת מסע בפרס, ואת עליית בנו אנטיוכוס החמישי לכס המלוכה. עם זאת, אחיינו של אנטיוכוס הרביעי, דמטריוס הראשון סוֹטֵר, קורא תיגר על שלטונו. באופן טבעי, כל אחד מן הצדדים חיפש בעלי ברית ובכללם אנשים מיהודה. בנקודה מסוימת, כאשר עולה דמטריוס על כס המלוכה:

^{מכבים א ז:ה} ויבואו אליו כל האנשים הרשעים והחטאים מישראל, ואלקימוס מנהיג אותם, ברצותו לכהן. ^ז:ו ויאשימו את עמם לפני המלך לאמור: "הרג יהודה ואחיו את כל ידידך, ואותנו גירש מארצנו. ^ז:ז עתה שלח נא איש אשר נאמן עליך, ונסע וראה את כל הנזק אשר עשה לנו ולאדמת המלך, והעניש אותם ואת כל העוזרים להם."

פסקה זו לא רק חושפת בפנינו את המאבק הפוליטי הפנימי המתגלה בספר מקבים ב, אלא גם מסייעת לנו להבין מי נחשב בעיני הטקסט ל"רשעים וחטאים.": לא בהכרח מי שניסו לייבא מנהגים יווניים כגון הגימנסיון, ואפילו לא מי שהפרו את החוקים כפי שהבין אותם המחבר, אלא מישהו שהתנגד למנהיג המועדף עליו. בעניין זה הפסקה שהבאנו מזכירה את ספר מקבים ב, אשר באופן דומה מכנה את יאסון "נבל" ומאשים את תומכיו ברשעות.

ספר מקבים א כעלון פוליטי

ספר מקבים א מקדיש זמן רב לתיאור התככים הפוליטיים של יהודה המכבי ואחיו. לאור כך ברור כי מסירות המחבר למאבק החשמונאי התבססה על תמיכה בהצלחתם הפוליטית והצבאית יותר מאשר על הקו התקיף כביכול שלהם כלפי השפעות זרות ביהודה.

לדוגמה, גם כאשר הטקסט מאשר שהרומאים דיכאו ושיעבדו עמים רבים אחרים, הוא מדבר עליהם בנימה אוהדת, ויהודה ואחריו יונתן כרתו בריתות איתם ועם אנשי ספרטה. בנוסף הוא מתאר כיצד טען יונתן לקרבת דם בין תושבי יהודה לאנשי ספרטה (ח:א–לא, יב:א–כג).

יתרה מזאת, מחבר ספר מקבים א ראה בעין יפה את החסות היוונית והסורית שהאחים קיבלו על עצמם כאשר היה הדבר לתועלתם, בעודו מפריך כל התייחסות אנטי-יוונית מצידו. למעשה, רוב הספר מתמקד בבריתות שנכרתו בידי האחים החשמונאים עם טוענים שונים לכס המלוכה הסלווקי, ומחברו כותב באהדה על תמרוניהם הפוליטיים.

תקופה זו – ממותו של אנטיוכוס הרביעי ב-164 לפני הספירה ועד לכיבוש הרומי של האזור לאחר מאה שנה – ידעה קנוניות רבות בממלכה הסורית, כאשר טוענים שונים לכס המלוכה שאפו לבסס את סמכותם. האחים החשמונאים ניצלו זאת כאשר הגיעה שעת כושר.

בגידות, מתחזים ובריתות

לדוגמה, אלכסנדר באלאס (הידוע כאלכסנדר אפיפנס לפי המחבר המקבי), אשר טען שהוא בנו של אנטיוכוס הרביעי ואשר נטל את כס המלוכה מדמטריוס הראשון סוטר ב-150 לפני הספירה, הציע את הכהונה הגדולה ליונתן תמורת תמיכתו. ברית עם אלכסנדר באלאס הייתה משתלמת ליונתן מפני שלאחר מות יהודה, המושל הסורי "בחר את האנשים החוטאים" (מקבים א, ט:כה), כלומר כרת ברית עם הפלג הלא-חשמונאי, "וימנה אותם אדוני הארץ" (שם). כך נשאר יונתן בעמדת מורד כלפי הסמכות הקיימת.

יונתן קיבל את הצעתו של אלכסנדר באלאס, נכנס לתפקיד הכהן הגדול והמשיך להיאבק במתנגדיו היהודים, הפעם כבעל ברית של פלג סורי אחד נגד משנהו.^[8] מאוחר יותר, לאחר מות אלכסנדר באלאס, נלכד יונתן ונהרג בידי הכוחות הסוריים של טריפון, אשר שימש כעוצר עבור בנו הקטין של אלכסנדר באלאס, אנטיוכוס השישי (אף שזמן לא רב לאחר מכן עלה טריפון עצמו על כס המלוכה עם פטירתו המוקדמת של המלך הצעיר). נראה שהעסקה עם יונתן כבר לא השתלמה לטריפון, והוא נסוג ממנה.

עם מות יונתן, ירש אותו אחיו שמעון ופנה אל דמטריוס השני, אחד הטוענים לכס המלוכה הסורי, וביקש את תמיכתו. דמטריוס השני היה בנו של דמטריוס הראשון, מי שהביס ורצח את יהודה,^[9] ונינו של אנטיוכוס הרביעי שרדף את תושבי יהודה פחות מ-25 שנה קודם לכן. עם זאת, מחבר ספר מקבים א אינו מותח כל ביקורת על מעשיו של שמעון, מן הסתם מפני שדמטריוס נענה בהענקת עצמאות לתושבי יהודה, כלומר, פטור ממסים ושליטה בכל המאחזים שברשותם. כפי שנכתב:

^{מקבים א יג:מא} בשנה השבעים ומאה הוסר עול הגויים מעל ישראל. ^יג:מב ויחל העם לכתוב במסמכים ובהסכמים: "בשנה הראשונה לשמעון כוהן גדול ושר צבא ומושל היהודים."

יהודה העצמאית: פסגת ספר מקבים א

הענקת העצמאות לתושבי יהודה מהווה את שיא הנרטיב בספר מקבים א. מהלך הסיפור מבהיר את כוונת הטקסט: מקור סמכותו של שמעון לשלוט, ולמעשה מקור כל העצמאות של ארץ יהודה באותה משפחה סלווקית שלטת שהייתה אחראית לחילול המקדש. מצב עניינים זה היה מביך במקרה הטוב, ומורכב בגלל העובדה שהחשמונאים יכלו להיתפס כמחזיקים לא לגיטימיים במשרה זו.

המכבים אמנם היו בני משפחת הכהנים, אך הם לא היו בני השושלת הצדוקית, שעד אז נחשבה בעיני יהודים רבים כשושלת הלגיטימית אליה משתייך הכהן הגדול. דאגתו של המחבר אם כן לא הייתה לתיאולוגיה של נאמני המסורת, וגם לא להתנהלות בהתאמה לכוחות יווניים או רומיים שולטים. מטרתו הייתה לבסס את הלגיטימיות של שושלת חשמונאים ושל עצמאות יהודה.

הזמן והמקום בו חובר הטקסט, יהודה בסוף המאה השנייה לפני הספירה, תומכים בקריאה זו.^[10] למי שתמך בחשמונאים וחי ביהודה בעת שלטון החשמונאים בארץ, שהיו מי שקראו עליו תיגר, היו סיבות טובות להגן על הלגיטימיות שלהם.^[11]

החשמונאים כמתייוונים

בסופו של דבר, שושלת החשמונאים סייעה להטמעת ההשפעה התרבותית הזרה ביהודה. עד שנת 134 לפני הספירה, השנה בה מסיים ספר מקבים א את תיאורו, הייתה יהודה דומה למדי לארצות האזור האחרות. היא הייתה ישות אוטונומית הנשלטת בידי אדם יחיד שהחזיק בסמכות צבאית ופוליטית כאחד.

סגנון השלטון עשוי להיות שונה: בית תלמי במצרים בחר בדמות של פרעה הנחשב לאלוקי, ופולחן השליט ההלניסטי ייחס כבוד אלוהי למלכים הסוריים, בעוד החשמונאים איחדו את תפקידי השליט והכוהן הגדול באדם אחד.

יורשו של שמעון, יוחנן, אימץ לעצמו את שם המשפחה "הורקנוס" בהתאם למנהג ההלניסטי שבו מציינים ניצחון צבאי בהוספת שם העם המובס כשם משפחה (במקרה זה, "הורקנוס" מקורו במחוז הירקניה שליד הים הכספי). אריסטובולוס, בנו ויורשו של יוחנן, אף אימץ את התואר "בזילאוס", כלומר מלך, כך לפי יוספוס (קדמוניות היהודים, כרך ג', ספר 13, יא:א:301).

יתר על כן, היסוד ההלניסטי היה טבוע בחשמונאים למן ההתחלה. כפי שציין אייל רגב במאמרו "המשמעות המקורית של חנוכה" (באנגלית), חגיגת החנוכה המקורית שאבה את אופייה ממודלים הלניסטיים קיימים כגון התלמייה (Ptolemaia) במצרים.^[12]

בהתחשב בהתנהלות המכבים ודלילות הראיות התומכות בעימות על בסיס תיאולוגי ולא פוליטי, מתעורר חשד שהסכסוך בין נאמני המסורת לבין המתייוונים היה יחסית משני. נוכחותם של סיפורי מות קדושים במקבים ב עשויה להצביע על דאגה בנוגע לתגובות לרדיפה גלויה כפי שהתרחשה תחת שלטון אנטיוכוס. עם זאת, עבור שני המחברים נראה שהסוגיה של סכסוך בין פלגים מסורתיים והלניסטיים שימשה בעיקר ככלי לקידום האג'נדות הפוליטיות שלהם.

ההשלכות לגבי חג החנוכה

הנרטיב שרואה בחג החנוכה חג ניצחון של קנאים דתיים על מי שהאמינו שיוכלו לאזן את מחויבותם למסורת הדתית עם העולם המודרני אשר סביבם, במקום חגיגה של חופש הפולחן הדתי, הוא שמוביל לכך שיהודים רבים בימינו מתקשים לקבל את חג החנוכה, על אף הפופולריות שלו.^[13] אך כפי שראינו, נרטיב זה אינו עולה בקנה אחד עם הסיפור המסופר לנו בספרי מקבים א ו-ב. שני המקורות הקרובים ביותר להתרחשויות המונצחות בחג החנוכה מעידים שאפילו המכבים הבינו כי יש מנהגים זרים שתושבי יהודה יכולים לאמץ בלי לאיים על זהותם התרבותית.