הרגע האלוהי של בלעם: נבואה כשירה

undefined
הדפסה
שיתוף
הדפסה
שיתוף

בלעם, מתוך המקרא וסיפורו (אנגלית), 1908. ויקימדיה

פרשת בלק גדושה במאפיינים יוצאי דופן. היא מקיפה סיפור שלם על פני שלושה פרקים, שאינם כוללים שילוב של טקסטים משפטיים או פולחניים. יש בה הומור – מאפיין שאינו מרכזי בתורה – שתפקידו להפחית ממעמדו של הנביא בלעם: הוא לוקה בראייה ובדיבור, בניגוד למצופה מנביא של ממש, וזאת בזמן שלאתון שלו אין אף קושי עם שתי הפעולות הללו. ולבסוף, כמובן, הפרשה כוללת ברכות מפעימות לישראל, מפיו של מְנַחֵשׁ פגאני אשר גם מוזכר לטובה במקור חוץ-מקראי[1] וגם עובר דמוניזציה מאוחר יותר במקרא, כמי שביקש להוליך את ישראל שולל.[2]

נקודת המפנה של בלעם

אתמקד כאן ברגע מרכזי אחד בקטע האחרון של הסיפור: בהוראת בלק מלך מואב, בלעם מנסה שוב ושוב לקלל את ישראל. חרף הטכסים המורכבים שהוא עורך ניסיונותיו כושלים, ומסתיימים שוב ושוב בברכות. בלעם עובר חוויה חדשה ומטלטלת.

בלעם מבין שאין לכלים המקובלים במקצוע שלו כוח בפני אלוהים, אשר חפץ במשהו שונה לגמרי ממה שבלעם נשלח לעשות, והוא פונה אל המדבר (במדבר כד:א). רוח אלוהים באה אליו (כד:ב), ובקבוצת השירים השלישית (מתחילה ב־כד:ג) הוא מציג בפנינו סדרת פסוקים חדשה ומרשימה. בדומה לקטעים הקודמים, בלעם מברך את בני ישראל במקום לקלל אותם. אולם יש בשירי הברכה האחרונים הללו סימנים נוספים לכך שדברי בלעם הם אכן רצונו של אלוהים.

הסימנים הנותנים תוקף לנבואת בלעם, עולים כאשר אנו שמים לב ללשון השירים – הן לבחירת המילים והן לצלילים ולמקצב שלהן. לעתים קרובות, במיוחד בדרמה, בשירה ובמוזיקה, נעשה שימוש באוצר מילים יוצא דופן ובמצלול השפה בכדי לאותת לקהל שחל שינוי עמוק בנרטיב. במוזיקה במיוחד מסמנים שינויים במקצב, בהרמוניה ובלחן שינויים משמעותיים בתוכן הרגשי.

אוצר המילים של הנבואה

בלעם סוף סוף "רואה"

בפרק כד:א, בלעם "רואה" (וַיַּרְא) לראשונה, שכן ברור שלא ראה קודם לכן, "כי טוב בעיני י־הוה לברך את ישראל" (וזאת בניגוד חריף לפרק כב:ב, שם בלק "רואה" את האיום שהציבו בני ישראל). הפועל המקראי "ראה" מסמן לעיתים קרובות על תובנה נבואית, והשימוש בו בפרק כד:א–ב מלווה בכך שבלעם נוטש את ההכנות הפולחניות בהן נהג בעבר על מנת לעורר התגלות נבואית. נראה כי תובנה חדשה זו מסמנת שינוי באוריינטציה של בלעם – בתחילה ניסה לעורר נבואות "נְחָשִׁים" באמצעות הכלים המקצועיים שלו וכעת הוא עובר לתפיסה אמיתית של רצון האל.

"רוח אלוהים"

עניין מהותי יותר, אולי, הוא שזאת הפעם הראשונה בסיפור הזה שאנחנו שומעים על "רוח" אלוהים, הרוח האלוהית השועטת (כד:ב), המחייה רבים מגיבורי ספר שופטים (כגון גדעון, יפתח ושמשון) וכמה נביאים מאוחרים יותר.[3] בעוד שלרוב הנביאים ה"קלאסיים", כמו ישעיהו, ירמיהו ויחזקאל, הנבואות מוצגות כ"דבר י־הוה", כאן אנו קוראים שרוח אלוהים היתה על בלעם. תיאור זה מחזיר אותנו אחורה לתופעה קדומה ונפוצה.

טקסטים מהמזרח הקרוב הקדום וטקסטים יווניים עתיקים מעידים על התנהגות המכונה נבואה אקסטטית או נבואה מאנטית, שבה כוח אלוהי מתגבר על האדם באופן הנתפס כפיזי. לא תמיד זו תופעה נעימה, כפי שעולה מתיאור ניסיונו של שאול במילה "וַיִּתְנַבֵּא"[4] ובתיאור "וְנֶהְפַּכְתָּ, לְאִישׁ אַחֵר" (שמואל א י:ו, י). אבל בספר שופטים[5] ההתנהגות הזו יכולה לאותת על אומץ וכוח, או משהו הדומה לטירוף זמני, אותה יכלו לפרש כ"רוח" שנחתה על האדם מידי האלוהים.

ה"נְאֻם" הנבואי

המשמעות של רוח אלוהים אשר באה על בלעם היא, אם כן, כניסה למצב של אחיזה אלוהית זמנית, שאותה הוא מעביר לאחר מכן באמצעות השירה למאזיניו. המחשה נוספת לכך היא היא השימוש החוזר בפרק כד:ב–ג, טז–טז במילה אחת: "נְאֻם", כלומר אמירה. לעתים קרובות, המונח נאום במקרא מעיד על אמירה נבואית, וכמעט תמיד מיוחס לאלוהים. בעוד שבמקרה זה ה"נאום" מיוחס לבלעם, השיוך האופייני של מונח זה לדיבור אלוהי מעיד על כך שגם כאן מדובר בהתגלות אלוהית.

מקצב השירה הנבואית

מיד לאחר שה"רוח" חודרת אל בלעם, שפתו פורצת במקצב בלתי נשכח:

במדבר כד:ג ‏נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר
וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן.[6]
כד:ד נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵל
אֲשֶׁר מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה
נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם.

בקטע הזה, עוד לפני שבלעם מגיע לברכותיו המפליאות כלפי ישראל, הקהל נסחף בגל של צלילים. מחקרים עדכניים[7] מוכיחים ששירה מפעילה אזורים באונה הימנית של המוח, הקשורים לזיכרון ולרגש – תגובות המתעוררות באופן דומה על ידי מוזיקה. נראה שהיא גם משרה מצב של התבוננות פנימית אצל המאזין.

ביחס למסורת היהודית, הייתי קורא לזה "אפקט הקדיש", שבו צלילים חוזרים או וריאציות קרובות שלהם (למשל, יתברך וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא) מקשרים את המאזין לא רק למשמעויות אלא גם לרגשות. מקובל שהקדיש מסמן את החלוקה בין חלקי התפילה, אך בשימוש הנפוץ שלו בטכסי אבלות הוא מנחם את האבלים בקולותיו המרגיעים.

תפקידה של המוזיקה בנבואה

יש פסוק מפתיע אחד בו המקרא מכיר בקשר החזק שבין מוזיקה לנבואה. בספר מלכים ב ג:טו מסופר כי אלישע הנביא מוסר את דבר האל רק לאחר שקוראים לעזרתו של מוזיקאי:

מלכים ב ג:טו ...וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד יְ־הוָה.

הזמנת הקהל לטראנס נבואי

המשמעות של כל זה היא שיש בשינוי הטון במילות הפתיחה של בלעם (בבמדבר כד) את הפוטנציאל לגרום לקהל לנוע, גם אם במעט, לכיוון של מצב טראנס. כך הוא מכין אותם לחוויה המשופרת שמגיעה יחד עם הברכה החדשה של ישראל. וכעת "המילים זולגות מבלעם ללא סיוע חיצוני, ללא הענה רצונית וללא מניפולציות מכאניות."[8]

כשהנביא מגיע לפסוק ה: מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל, אנו אמורים לשמוע את המילים הללו במצב של תודעה מוגברת ולהיכנס, כביכול, אל הברכה. לא פלא שמאוחר יותר הפסוקים האלה היו כל כך משמעותיים במסורת היהודית, עד שחז"ל פירשו מחדש את המילה "אוהלך" במשמעות של בתי כנסת. דברי הפתיחה של בלעם כאן הפכו למילים שנאמרות עם כניסתנו לבית הכנסת – כאילו רומזות שתודעת ההשראה של הנביא עשויה ללמד ​​על חוויית התפילה.

הברכה עצמה (פסוקים ה–ט) מכילה מקבץ מחודש ועשיר במילים ציוריות. היא מוסיפה לדימויים הקודמים של ראמי הבר והאריות העזים (החוזרים כאן בפסוקים ח–ט) דימויים עוצמתיים של צמחייה מושקת היטב, המסמלים הענקת חיים. למעשה, "מים" מופיעים שלוש פעמים ברצף בפסוקים ו–ז. כאשר אנו משלבים את השפה הציורית העוצמתית הזו יחד עם ההשמטה המובהקת של הרעיון שהוזכר בשני הנאומים הקודמים (כג, ח ו–יט), לפיו אלוהים לא ישנה את דעתו ויקלל את העם – מתברר שהחזון החדש של בלעם הוא ברכה ישירה והחלטית לישראל. ממש כפי שמוקדם יותר בסיפור, הסירוב השלישי של האתון הוביל להבהרת שליחותו של בלעם, הנאום השלישי מייצר את ההצהרה הברורה ביותר עד כה על ברכתו של אלוהים.

השגת דעת עליון

המקרה האחרון של שימוש עשיר באוצר מילים מתרחש במשל השני של פרק כד. פסוקים טו–טז חוזרים על השורות המהפנטות של "נְאֻם", אך עם תוספת חשובה: בלעם מתאר את עצמו כ"יודֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן" (כינוי אלוהי נוסף). כפי שציין ג'ורג' סבראן, בלעם מגיע כאן ל"דרגה הגבוהה ביותר של תפיסה, שבה עינו המנחשת מכוונת לחלוטין לכוונות האלוהיות."[9]

מדיום ומסר

באמצעות השימוש בשפה שירית, הנבואות האחרונות של בלעם מראות שלא ניתן להפריד בין המדיום לבין המסר של טקסטים מקראיים. כאן, כמו במקומות אחרים, המקצבים המרתקים של העברית המקראית פותחים עולם שלם בפני מי שמטה אוזנו להקשיב.

הערות שוליים