קרבן אשם על שבועת שקר: מדוע החוטא מתוודה?

קרבן אשם על שליחת יד ברכוש ושבועת שקר על כך

החוקים החלים על בני ישראל המקריבים קורבנות שונים מפורטים בויקרא א–ה. הקורבן האחרון ברשימה הוא קורבן אשם, המובא על חטא העשוי בן שני שלבים.^[1]

שלב א – שליחת יד ברכוש

^{ויקרא ה:כא} נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וּמָעֲלָה מַעַל בַּי־הוָה וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד אוֹ בְגָזֵל אוֹ עָשַׁק אֶת עֲמִיתוֹ ^ה:כב אוֹ מָצָא אֲבֵדָה וְכִחֶשׁ בָּהּ...

כל אחת מן העבירות המוזכרות לעיל נראית חמורה דיה כדי לחייב קורבן אשם. אולם על פי המשך הטקסט עבירה החובה להקריב קורבן קיימת רק כאשר העבירה עומדת עם שבועת שקר.

שלב ב – שבועת שקר על העבירה

^ה:כב ...וְנִשְׁבַּע עַל שָׁקֶר עַל אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאָדָם לַחֲטֹא בָהֵנָּה.

לכאורה, מוזר שהתורה מתנה את הקורבן בעבירה נוספת. ביחס לסוגיה הזו אבן עזרא (1089–1167) מציע לראות בשבועת השקר דוגמה נוספת לעבירה שעליה יש להביא קורבן אשם:

ונשבע על שקר—פירושו: או נשבע על ממון שיבקש אדם ממנו. והעד: או מכל אשר ישבע עליו לשקר.

הסבר זה אינו מסתבר ביותר, משום שחלק המשפט העוסק בשבועת השקר אינו מוצג כפי שמוצגים פריטי הרשימה בפסוקים כא–כב, אלא חוזר אל העבירות הקודמות ומוחל עליהן. נראה ששבועת השקר עומדת כעבירה נוספת, המצטרפת לכל אחת מעבירות הרכוש.

שבועות פטור

פסוק כב מתאר תרחיש המכונה בפי החוקרים "שבועת פטור", שבו הנאשם נשבע על חפותו ומצהיר שלא חטא בחטא המסוים. שבועות מסוג זה רווחות בקובצי חוקים מן המזרח הקדום, כגון חוקי חמורבי, וברשומות בתי המשפט במסופוטמיה. השבועה שימשה כאשר אחד הצדדים הואשם בעבירה ללא ראיות או דברי עדים.

נבחן שתי דוגמאות לשבועות פטור המצויות בקובצי החוקים במקרא:^[2]

ניאוף (במדבר ה) – אישה שבעלה חושד בה בניאוף "וְעֵד אֵין בָּהּ" (פס' יג), נדרשת להישבע על חפותה:

^{במדבר ה:יט} וְהִשְׁבִּ֨יעַ אֹתָ֜הּ הַכֹּהֵ֗ן וְאָמַ֤ר אֶל הָֽאִשָּׁה֙ אִם לֹ֨א שָׁכַ֥ב אִישׁ֙ אֹתָ֔ךְ וְאִם לֹ֥א שָׂטִ֛ית טֻמְאָ֖ה תַּ֣חַת אִישֵׁ֑ךְ הִנָּקִ֕י מִמֵּ֛י הַמָּרִ֥ים הַֽמְאָרֲרִ֖ים הָאֵֽלֶּה׃

תקרית מרעה (שמות כב) – רועה השומר על בהמת רעהו:

^{שמות כב:ט} כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ חֲמוֹר אוֹ שׁוֹר אוֹ שֶׂה וְכָל בְּהֵמָה לִשְׁמֹר וּמֵת אוֹ נִשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה אֵין רֹאֶה ^כב:י שְׁבֻעַת יְ־הוָה תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ וְלָקַח בְּעָלָיו וְלֹא יְשַׁלֵּם.

משני המקרים עולה כי השבועה נדרשת כאשר לבעל הדין המאשים אין עדים לטענותיו,^[3] ואין ראיות פורנזיות.^[4] אף שהתובע אינו יכול להוכיח את טענתו כנגד הנתבע, התורה דורשת מן הנתבע להישבע שבועת פטור ודי בה לאפשר לדיינים לפסוק לטובתו.

ההיגיון העומד בבסיס נוהג זה הוא ההנחה בדבר אמינותה של שבועה הנעשית בשם האל (י־הוה המקראי, כמו גם בל, נַבּוּ ואחרים הנזכרים בטקסטים משפטיים ממסופוטמיה). ההתייחסות לאל מניחה שברוב המקרים אנשים לא יישבעו שבועת שווא.

ההנחה הגורפת הזו אינה עולה בקנה אחד עם הסיטואציה שנראה להלן, בויקרא ה:כ–כו, המשקפת מקרה שבו העבריין אינו בא על עונשו.

העבריין אשם

המקרה הנידון מתפתח באופן בלתי צפוי. אף שהגנב נשבע שבועת פטור ויוצא זכאי בעיני החוק, בהמשך, מסיבה שאינה נמסרת, הוא מתוודה ומחזיר את הגזלה.

^{ויקרא ה:כג} וְהָיָה כִּי יֶחֱטָא וְאָשֵׁם וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל אוֹ אֶת הָעֹשֶׁק אֲשֶׁר עָשָׁק אוֹ אֶת הַפִּקָּדוֹן אֲשֶׁר הָפְקַד אִתּוֹ אוֹ אֶת הָאֲבֵדָה אֲשֶׁר מָצָא. ^ה:כד אוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יִשָּׁבַע עָלָיו לַשֶּׁקֶר...

מאיזו סיבה עשוי אדם שהעז להישבע בשקר בשם י־הוה לחזור בו ולהודות באשמה? התשובה טמונה באופן שבו בוחרים לפרש את המילה "וְאָשֵׁם" בהקשר זה.

הבחין באשמתו – תרגום NJPS מתרגם את המילה "ואשם" במשמעות של "הבחין באשמתו". אך פרשנות זו אינה מתיישבת היטב עם ההקשר. כפי שציין חוקר ספרות המקרא הכוהנית יעקב מילגרום (1923–2010), אף שתרגום זה מיישב את העניין בכל האמור בחטאים בשוגג, כאן מדובר בחטא שנעשה במזיד: העבריין שיקר ונשבע בשקר על אמיתות דבריו.^[5]

חש אשם – מילגרום מפרש את המילה "ואשם" במשמעות של תחושת אשמה.^[6] במקרה זה, העבריין חש נקיפות מצפון, חרטה ומוסר כליות לצד "רגשות אשמה ופחד מעונש".^[7] תחושות אלו מכונות בפי ברוך שוורץ "הפן הפסיכולוגי" של המילה "אשם".^[8] ואולם, אף שבהחלט ייתכן שהעבריין הנידון חש פתאום נקיפות מצפון, קריאה פסיכולוגית של החוק אינה מסתברת כל כך.^[9]

נעשה אשם – על פי גישה שלישית שהציע ברוס וולס מאוניברסיטת טקסס באוסטין, יש לפרש את המילה "אשם" במשמע "נעשה אשם". כלומר, פיתוח תחושת אשמה עקב סבל פיזי או נפשי.^[10] לדוגמה, האשם עשוי לחלות או להיפגע כלכלית, ולפרש זאת כעונש על מעשיו.^[11]

אם אשבע לשווא, אזי...?

הסבל הפיזי הנרמז במילה "ואשם" עשוי להיות קשור לשבועת השקר. ראיות מן המקרא ומן המזרח הקדום מלמדות כי שבועת הפטור נוסחה כמשפט תנאי: "אם אעשה כך וכך (יעלה בחלקי כך וכך)". העונש מופיע בסיפא של המשפט; זהו החלק המותנה, המכונה גם אפודוזיס. בחלק זה מופיעה לעתים תוצאה מפורשת, כמו בפרשת אישה סוטה שנזכרה לעיל, שבה הכהן אומר לאישה:

^{במדבר ה:כא}...יִתֵּן יְ־הוָה אוֹתָךְ לְאָלָה וְלִשְׁבֻעָה בְּתוֹךְ עַמֵּךְ בְּתֵת יְ־הוָה אֶת יְרֵכֵךְ נֹפֶלֶת וְאֶת בִּטְנֵךְ צָבָה. ^ה:כב וּבָאוּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים הָאֵלֶּה בְּמֵעַיִךְ לַצְבּוֹת בֶּטֶן וְלַנְפִּל יָרֵךְ וְאָמְרָה הָאִשָּׁה אָמֵן אָמֵן.

גם השבועה המפורסמת על שכחת ירושלים, הנאמרת תחת החופה, כוללת תוצאה מפורשת:

^{תהלים קלז:ה} אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָ‍ִם תִּשְׁכַּח יְמִינִי. ^קלז:ו תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלַ‍ִם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי.^[12]

בספר איוב פרק לא מוזכרות שבועות עם תוצאות שליליות שונות, כגון:

^{איוב לא:כא} אִם הֲנִיפוֹתִי עַל יָתוֹם יָדִי כִּי אֶרְאֶה בַשַּׁעַר עֶזְרָתִי. ^לא:כב כְּתֵפִי מִשִּׁכְמָה תִפּוֹל וְאֶזְרֹעִי מִקָּנָה תִשָּׁבֵר.

תוצאות אחרות הנמנות בפרק מאיוב כוללות פגיעה ביבולים, פגיעה כלכלית, נזק לנכסים, התנכרות של בת הזוג, ורצח (פס' ה–י, לח–מ). תוצאות שליליות דומות של שבועת שקר מוכרות מטקסטים מסופוטמיים, כדוגמת זה:

הנשבע [לשקר] בשם נָנָה ושַמָּש יכוסה צרעת. ירד מנכסיו ולא יהיה לו יורש.^[13]

מוכרים גם איומים המתייחסים ללהשלכת האדם בידי האלים, ולמוות בידי אל או בידי קרוב משפחה ועקרות.^[14]

עם זאת, מרבית נוסחאות השבועה מבבל ומן המזרח הקדום – בין שהן שבועות פטור ובין שאינן – משמיטות את הסיפא, ומניחות לה להשתמע מעצמה. דוגמה אופיינית לכך אפשר למצוא בנוסח השבועה  הנאמר מפי רות כאשר היא נשבעת שלא לנטוש את חמותה:

^{רות א:יז} ...כֹּה יַעֲשֶׂה יְ־הוָה לִי וְכֹה יֹסִיף כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ.^[15]

השבועה אינה מפרטת מה יעשה לה י־הוה אם תפר אותה, אבל משתמע מדבריה שמדובר בתוצאה שאינה רצויה. סביר להניח כי הסיבה להיעדר של סיפא מפורשת משבועות כה רבות היא החשש שעצם הגיית תוצאות הפרת השבועה תגרום להן להתממש בשוגג.^[16]

הפרת השבועה לבדה לא הייתה סיבה לרגשות אשם, אולם הנשבעים האמינו כי ההפרה תביא עליהם את הקללה המפורשת או את הקללה הרמוזה בסיפא. לפיכך, אני טוענת, בהסתמך על וולס, כי כוונת המילה "ואשם" אצלנו היא שהנשבע כבר החל לסבול, והוא מפרש את הסבל כזעם האל המממש את האיום בסיפא של שבועת השקר.

עבריין עשוי לאמץ את המחשבה הזו במקרים של שבועה כמו זו המתוארת בויקרא ה:כג, שבה התוצאה אינה נמסרת במפורש אלא משתמעת. כאשר הנשבע לשקר מתחיל לסבול באופן שהוא, הוא רואה בסבל לא רק עונש על חטאיו אלא התגשמות של קללה הרמוזה או המפורשת בדברי הסיפא של שבועת השקר.^[17]

סעיף הקנס הזניח

החוק בויקרא ה ממשיך ומפרט את תשלומי הקנס שיוטלו על העבריין:

^{ויקרא ה:כד}...וְשִׁלַּם אֹתוֹ בְּרֹאשׁוֹ וַחֲמִשִׁתָיו יֹסֵף עָלָיו לַאֲשֶׁר הוּא לוֹ יִתְּנֶנּוּ בְּיוֹם אַשְׁמָתוֹ.

תשלום הקנס שהמקרא קובע במקרה זה קטן במידה ניכרת מתשלומי הכפל המוטלים במקרי הגזל אחרים המתוארים בספר הברית (שמות כב:ו–ח).^[18]

אחת הסיבות^[19] לתשלום הקטן היא שבשמות מדובר בעבריין שהורשע במשפט, בעוד שבמקרה שלפנינו העבריין הודה בלא שהורשע.^[20] סיבה אפשרית נוספת היא שהעונש כבר הוטל על העבריין משמים, עקב הפרת השבועה.^[21]

תפקיד קורבן האשם

תהיה הסיבה אשר תהיה לקנס הזניח יחסית, הטקסט הכוהני מתמקד, שלא במפתיע, בהפרת השבועה, ולא בעבירת הרכוש המקורית.^[22] הסיבה לקורבן האשם היא אפוא הפרת השבועה:

^{ויקרא ה:כה} וְאֶת אֲשָׁמוֹ יָבִיא לַי־הוָה אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ לְאָשָׁם אֶל הַכֹּהֵן ^ה:כו וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי יְ־הוָה וְנִסְלַח לוֹ עַל אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לְאַשְׁמָה בָהּ.

לסיכום, אף שהמקרה הנידון עוסק באדם ששלח ידו ברכושו של אדם אחר, שבועת הפטור שנשבע לשקר מאפילה על העבירה הראשונה. חוטאים אלו מגיעים למקדש מתוך אמונה שנענשו מן השמיים עקב השבועה, וכי עליהם לכפר על כך. לאחר השבת הרכוש בתוספת חמישית מערכו, הכהן יכול להקריב את האשם עבור החוטא, ובכך לכפר על החטא, ולתפיסתו, להביא קץ לצרותיו.