משמעותו של חג הסוכות עבור יהודים וגויים בעת העתיקה היוונית־רומית

כיום, עבור יהודים רבים שאינם שומרי מצוות, סוכות הוא חג מוכר פחות, המזוהה בעיקר עם סוכה וארבעת המינים.^[1] בעת העתיקה, לעומת זאת היה סוכות מן החגים המרכזיים ביותר בלוח השנה היהודי. עצם העובדה שהוא יכול היה להיקרא בפשטות "החג" מעידה על מעמדו המיוחד.^[2] בתקופה היוונית־רומית, אילו נשאלו יהודים איזה מחגי ישראל הוא החשוב ביותר בעיניהם — מלבד השבת השבועית — חג סוכות היה מועמד מוביל. ולא רק בעיני היהודים: גם בקרב לא־יהודים שהכירו את מנהגי היהדות, היה סוכות ככל הנראה אחד החגים המזוהים והבולטים ביותר.

מקומו של סוכות ביהדות בעת העתיקה

על חשיבותו של סוכות בתקופה היוונית-רומית ניתן ללמוד ממספר מקורות. ספר היובלים (המאה ה-2 לפנה"ס), המייחס חוקים רבים מן התורה לתקופה שקדמה להתגלות בסיני, מתאר את אברהם חוגג את חג הסוכות:^[3]

^{ספר היובלים טז:לח} על כן נחרת על לוחות השמים לישראל, כי יעשו את חג הסוכות שבעת ימים בשמחה בחודש השביעי לרצון לפני ה' לחוק עולם בדורותיהם לכל ימות עולמים ושנים. ^טז:לט ואין לחג הזה קץ הימין, כי אם לעולם נועד על ישראל כי יעשו אותו, וישבו בסוכות^[4] ויענדו עטרות ציץ על ראשם.^{[5] טז:מ} וכאשר יקחו ענף ערבה עבות מן הנחל, ככה לקח אברהם לולבי כפות תמרים ופרי עץ הדר. ^טז:מא ויסוב יום ביום עם הענפים את המזבח שבע פעמים ביום, ובבוקר הילל והודה לאלוהיו על כל בשמחה.

בספר היובלים, חגיגת הסוכות של אברהם, עוד בטרם נקבע מועדו של החג, באה בעקבות המאורע המשמח של לידת יצחק. תיאור זה עולה בקנה אחד עם אופיו הכללי של סוכות, המוצג במקורות יהודיים ופגאניים כחג של שמחה,^[6] המלא בסמלים חקלאיים של שפע ופריחה.

אך ניתן להבין את סוכות גם כתקופה של התבוננות פנימית מעמיקה: פילון מאלכסנדריה, הפילוסוף והתיאולוג היהודי הגדול מהמחצית הראשונה של המאה הראשונה לספירה, רואה בסוכות הזדמנות להרהר בצדק, כמו גם בארעיותם של השלום והביטחון. עבור פילון, סוכות הוא הרגע האידיאלי להרהר בתקופות קשות של מחסור וסכנה:

ואכן, טוב לזכור את עוניך בעושר, את חוסר חשיבותך במעמדך הרם, את מעמדך כאדם פשוט בתפקידים בכירים, ואת הסכנות שבמלחמה בעת שלום…^[7]

עד כמה שבריריים יכולים להיות הביטחון והשלום, ראה פילון במו עיניו כאשר, בשנת 38 לספירה, פרצו מהומות אנטי-יהודיות באלכסנדריה והיהודים הצטופפו בבתיהם מפחד. בהתייחסו לסוכות של אותה שנה, כתב פילון: "אמנם נהוג אצל היהודים לגור בסוכות, אך אף אחד מהמנהגים הרגילים של חג זה לא קוים."^[8]

עדויות אפיגרפיות לחשיבותו של חג הסוכות

לצד המקורות הספרותיים, גם הממצא האפיגרפי מצביע על חשיבותו של חג הסוכות בעת העתיקה: סמלי חג הסוכות חרוטים בכתובות קבורה רבות. לדוגמה, כתובת לטינית מהקטקומבה היהודית ויגנה רנדניני ברומא, המנציחה את "נפיה מרוסה שחייתה ארבע שנים", מעוטרת בסמלים החשובים ביותר של היהדות בעת העתיקה: המנורה, השופר, בקבוק שמן (?) וכן – מעולם הסמלים של חג הסוכות – אתרוג ולולב שעליו פרושים.^[9]

פלוטארך על טקסים יהודיים

מעמדו הבולט של חג הסוכות ניכר גם באופן שבו תיארו אותו לא־יהודים בתקופה היוונית־רומית. בספרו "שיחות שולחן", פלוטארך, פילוסוף וביוגרף מחאירונאה שבבויאוטיה, ביוון, (המאות ה־1–2 לספירה), מביא דיאלוג שבו משתתפי הסימפוזיון דנים במנהגים יהודיים.

ראשית הם תוהים אם הימנעותם של היהודים מאכילת חזיר נובעת מהערצה או מבוז כלפי בעל חיים זה.^[10] לאחר מכן פונה הדיון לטבעו של אל היהודים. בהקשר לשאלה האחרונה, אחד ממשתתפי הסימפוזיון, מורגנאס האתונאי, מתייחס לדמיון בין חג הסוכות היהודי לחגים לכבוד דיוניסוס — או בכחוס בשמו הלטיני — אל היין, הבציר והפריון:

ראשית כל, אמר, מועדו ואופיו של החג הגדול והקדוש ביותר של היהודים מתאימים בבירור לדיוניסוס. שכן כאשר הם חוגגים את מה שהם מכנים "הצום" [ראו דיון להלן], בשיא הבציר, הם עורכים שולחנות עם כל מיני פירות תחת אוהלים וסוכות השזורים ברובם מגפנים וקיסוס. הם מכנים את היום הראשון "סוכות".

כמה ימים לאחר מכן הם חוגגים חג נוסף, המכונה בגלוי, ולא עוד ברמזים מעורפלים, "חג בכחוס". חג זה שלהם הוא מעין טקס נשיאת ענפים ותירסי [“מקלות”, ראו דיון להלן], שבו הם נכנסים למקדש כשהם נושאים את התירסי. מה הם עושים לאחר כניסתם איננו יודעים, אך סביר להניח שמדובר במשתה בכחי, שכן למעשה הם משתמשים בחצוצרות קטנות כדי לקרוא לאלוהיהם, כפי שעושים תושבי ארגוס בדיוניסיה שלהם. אחרים מהם מתקדמים תוך נגינה בנבלים; הם עצמם מכנים אותם "לוויים", בין אם על שם ליסיוס [“המשחרר”, כינוי של דיוניסוס] ובין אם, יותר סביר, על שם אוויוס [מהקריאה “אויוי” המשמשת בפולחן דיוניסוס].^[11]

מורגנאס מוסיף אז הקבלה נוספת בין מנהגי היהודים לפולחן דיוניסוס: לדעתו, אפילו את השבת אפשר לפרש כחגיגה בכחית, שכן בין היתר "כאשר הם חוגגים את השבת הם מזמינים זה את זה לשתות ולהתענג על יין". אפילו "כאשר דבר חשוב מפריע למנהג זה, הם נוהגים לשתות לפחות לגימה אחת של יין נקי".^[12]

ניתוח הקטע של פלוטארך

הקטע אצל פלוטארך קשה להבנה, ונוסח הטקסט היווני שהשתמר אינו תמיד ברור.^[13] חלק מן הפרטים שהוא מביא על מנהגים יהודיים עולים בקנה אחד עם מקורות יהודיים, ואילו אחרים נראים כתוצאה מאי-הבנה או בלבול. ברור גם שכמה מן המנהגים והמונחים היהודיים מתוארים באמצעות מושגים מן העולם הפגאני (תופעה המכונה Interpretatio Graeca).^[14]

בין אי־ההבנות האפשריות:

צום המכונה "סוכות" – כאשר פלוטארך מתייחס לסוכות כאל "מה שמכונה יום צום", נראה שהוא — או המקור שעליו הסתמך — מבלבל בין חג הסוכות לבין יום הכיפורים, שחל ימים ספורים לפניו.^[15]

"כמה ימים לאחר מכן" – למה מתכוון פלוטארך ב"חג שנחגג 'כמה ימים לאחר מכן'"? הועלתה ההשערה שמדובר בשמיני עצרת, שכן מבחינה מקראית זהו החג הבא.^[16] עם זאת, אפשרות סבירה יותר היא שהכוונה להושענא רבה, היום השביעי של סוכות שבו נערכו שבע הקפות.

למרות הבלבול (שחלקו אולי נובע גם מגלגוליו של הטקסט), תיאורו של פלוטארך את חג הסוכות תואם היבטים רבים של החג היהודי בפועל, כפי שהוא מתואר במקורות יהודיים קדומים וכפי שהוא נחגג עד היום:

סוכות – בלב החג עומדות הסוכות, שהעניקו לו את שמו. לאופן שבו פלוטארך מתאר את הסוכה יש מקבילות בדיון שבמשנה (ראו מסכת סוכה א:ד על סוכות שעליהן הודלו גפנים וקיסוס). אגב, המשנה משתמשת באותה מילה ל"קיסוס" כמו פלוטארך (κιττός, הצורה האטית של κισσός).

חצוצרות – המשנה בסוכה (ד:ה; ה:א) מתארת את תקיעת החצוצרות כחלק בולט בחגיגות חג הסוכות.

לוויים המנגנים בנבלים – נגינת הלוויים מוכרת כבר מספרי המקרא המאוחרים יותר, והמשנה מזכירה גם את הלוויים המנגנים בנבלים דווקא בחג הסוכות (סוכה ה:ד).

טאקיטוס: האל היהודי אינו דומה לדיוניסוס

פלוטארך אינו המקור הקדום היחיד המקשר בין חג הסוכות לבין פולחן דיוניסוס. גם ההיסטוריון הרומי טאקיטוס, בן דורו של פלוטארך, מכיר בהשוואה בין האל היהודי לדיוניסוס:

מכיוון שכוהני היהודים נהגו לשיר בליווי חלילים ותופים ולענוד זרי קיסוס, היו שסברו כי הם היו חסידיו של האב ליבר [בכחוס].^[17]

אולם טאקיטוס, בפולמוס שלו נגד היהדות,^[18] דוחה את ההשוואה מכול וכול. לדבריו, אין שום סוג של דמיון בין הטקסים היהודיים לרומיים (nequaquam congruentibus institutis: "למנהגים אין שום דבר במשותף").

הלולב והטקס הדיוניסי

פלוטארך וטאקיטוס כתבו שניהם לאחר חורבן בית שני בשנת 70 לספירה, אך נראה כי בהערותיהם על חג הסוכות הם מתייחסים לטקסים כפי שנערכו בבית המקדש בירושלים. עם זאת, הדמיון לפולחן דיוניסוס בוודאי היה ניכר (ואולי אף בולט יותר) בתוך בתי הכנסת ובקהילות היהודיות לאחר חורבן המקדש. אף שטאקיטוס מכחיש את הקשר, בעיני אחרים חג הסוכות – שניתן לטעון כי הוא החג היחיד בלוח השנה היהודי שבו החומריות עומדת במרכז (בשל ריבוי החפצים והצמחים המשמשים בטקסיו) – הזמין מאליו השוואות "אתנוגרפיות".

בייחוד תהלוכת הלולב עשויה הייתה להיראות בעיני זרים כטקס דיוניסי. ניתן היה להשוות את הלולב ל"תירסוס": מוט עטוף בקיסוס ועלי גפן, שהיה אחד מסמלי דיוניסוס ופמלייתו, המנאדות והסאטירים. חג הסוכות השמח, שבו בנו היהודים סוכות מענפי גפן וקיסוס וערכו תהלוכות בליווי צלילי חצוצרות וכלי נגינה אחרים, הזכיר ללא-יהודים את ההילולה הדיוניסית.

התירסוס והלולב

בפולחן היווני נישא התירסוס, מטה שנחשב לעתים קרובות כסמל פאלי לפריון, גם בידי כהני דיוניסוס. ראוי לציין שסופר יהודי-הלניסטי כמו יוסף בן מתתיהו משתמש במילה היוונית "תירסוס" לתיאור ה"לולב" היהודי.^[19] אין ספק שיוסף בן מתתיהו לא התכוון להשוות את חגיגות סוכות לטקסי דיוניסוס. אך ניתן להניח בבטחה כי גם היהודים הבחינו בדמיון בין פולחן היין והאקסטזה היווני והרומי, מחד, לבין הלולבים שנשאו היהודים בחג הסוכות, מאידך.

נראה אפוא שיהודים ופגאנים כאחד היו מודעים לקווי דמיון מסוימים בין חג הסוכות לבין טקסי דיוניסוס. האם דמיון זה משקף גם השפעה יוונית כלשהי על התפתחותם של מנהגי סוכות? קשה להוכיח זאת, אך גם אין לשלול את האפשרות לחלוטין.