שלושת ההסברים שבתורה לכך שמשה לא נכנס לארץ

משה מבוגר מדי (E)

הסבר קצר וקולע לשאלה מדוע משה מת לפני כניסתו של עם ישראל לארץ מובא בספר דברים: משה זקן מדי כדי להוביל את העם בקרבות המצופים לו.^[1]

^{דברים לא:ב} וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא וַי־הוָה אָמַר אֵלַי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה.‏ ^לא:ג יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ הוּא יַשְׁמִיד אֶת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִלְּפָנֶיךָ וִירִשְׁתָּם יְהוֹשֻׁעַ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְ־הוָה.

על פי קטע זה, שהחוקרים רואים בו את הסיום של המקור האלוהיסטי (E) לתורה,^[2] משה לא נענש – הזמן עשה את שלו ועתה נדרש מנהיג חדש וצעיר יותר.

עונש על חטא המרגלים (D)

נאום הפתיחה של משה בספר דברים מציע תשובה אחרת. משה משחזר כיצד בני ישראל שלחו מרגלים לארץ כנען אך לאחר ששבו, העם סרב להיכנס לארץ מפחד יושביה האמורים:

‏^{דברים א:כז} וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת יְ־הוָה אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ.

התגובה הזו עוררה את זעמו של י־הוה ומשה ובני ישראל נענשים:

^{דברים א:לד} וַיִּשְׁמַע יְ־הוָה אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם וַיִּקְצֹף וַיִּשָּׁבַע לֵאמֹר. ^א:לה אִם יִרְאֶה אִישׁ בָּאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה הַדּוֹר הָרָע הַזֶּה אֵת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָתֵת לַאֲבֹתֵיכֶם. ^א:לז גַּם בִּי הִתְאַנַּף יְ־הוָה בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם. ^א:לח יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן הָעֹמֵד לְפָנֶיךָ הוּא יָבֹא שָׁמָּה אֹתוֹ חַזֵּק כִּי הוּא יַנְחִלֶנָּה אֶת יִשְׂרָאֵל.

אין זו הפעם הראשונה או האחרונה במקור הדברימי (D) שבה משה נענש על חטאי העם ולא על מעשיו שלו. בהמשך משה מתאר כי התחנן לי־הוה שיקל בעונשו אך בקשתו נדחתה:

‏^{דברים ג:כו} אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנוֹן. ^ג:כו וַיִּתְעַבֵּר יְ־הוָה בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי וַיֹּאמֶר יְ־הוָה אֵלַי רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה.

וכך משה מקבל את העובדה שימות מבלי להיכנס לארץ המובטחת:

‏^{דברים ד:כא} וַי־הוָה הִתְאַנֶּף בִּי עַל דִּבְרֵיכֶם וַיִּשָּׁבַע לְבִלְתִּי עָבְרִי אֶת הַיַּרְדֵּן וּלְבִלְתִּי בֹא אֶל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה. ^ד:כב כִּי אָנֹכִי מֵת בָּאָרֶץ הַזֹּאת אֵינֶנִּי עֹבֵר אֶת הַיַּרְדֵּן וְאַתֶּם עֹבְרִים וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה הַזֹּאת.

עונש למשה ואהרן על מי מריבה (P)

בכמה וכמה קטעים בתורה חוזרת תשובה שלישית, שבה אהרן כלול באיסור להיכנס לארץ. כאשר העם רב עם משה ואהרן במי מריבה, י־הוה מצווה על משה ואהרן לאסוף את העם, לדבר אל הסלע ולהראות כי י־הוה דואג למחסורם ומספק להם מים, אך במקום להכות בסלע משה ואהרן מדברים אליו, ובעקבות חריגה זו נענשים:^[3]

^{במדבר כ:יב} וַיֹּאמֶר יְ־הוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם. ^כ:יג הֵמָּה מֵי מְרִיבָה אֲשֶׁר רָבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יְ־הוָה וַיִּקָּדֵשׁ בָּם.

ההסבר הזה, המיוחס במחקר למקור הכהני (P), מופיע פעמיים נוספות בשני אירועי שיא בעלילה המקראית. י־הוה מזכיר אותו למשה ואהרן בטרם מותו של אהרן:

‏^{במדבר כ:כג} וַיֹּאמֶר יְ־הוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן... לֵאמֹר. ^כ:כד יֵאָסֵף אַהֲרֹן אֶל עַמָּיו כִּי לֹא יָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַל אֲשֶׁר מְרִיתֶם אֶת פִּי לְמֵי מְרִיבָה.

הוא גם מזכיר אותו למשה לפני מותו כאשר הוא עומד וצופה על הארץ המובטחת:

‏^{במדבר כז:יב} וַיֹּאמֶר יְ־הוָה אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה וּרְאֵה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. ^כז:יג וְרָאִיתָה אֹתָהּ וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל עַמֶּיךָ גַּם אָתָּה כַּאֲשֶׁר נֶאֱסַף אַהֲרֹן אָחִיךָ. ^כז:יד כַּאֲשֶׁר מְרִיתֶם פִּי בְּמִדְבַּר צִן בִּמְרִיבַת הָעֵדָה לְהַקְדִּישֵׁנִי בַמַּיִם לְעֵינֵיהֶם הֵם מֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר צִן.

בסוף ספר דברים מופיעה גרסת אחרת של הסצנה הזו, המיוחסת גם היא ל־P. י־הוה מצווה על משה לעלות על הר העברים שבהר נבו כדי לראות את הארץ, ואז מספר לו:

‏^{דברים לב:נ} וּמֻת בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה וְהֵאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ כַּאֲשֶׁר מֵת אַהֲרֹן אָחִיךָ בְּהֹר הָהָר וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו. ^לב:נא עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר צִן עַל אֲשֶׁר לֹא קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.^[4]

השוואת ההסברים

אם כן על פי מקור E משה לא נכנס לארץ מפאת גילו המבוגר, ואילו מקורות D ו-P רואים שניהם באיסור הזה עונש, עם מספר נקודות דמיון :

הסיבה – בשני המקורות האלה איסור הכניסה לארץ נובע מעונש על חטא.

התיאור – בשני המקורות מוזכרים חוסר אמונה ומרי.

חוסר אמון – אצל P י־הוה אומר למשה ואהרן כי החטא היה ש"לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי" (במדבר כ:יב). אצל D משה אומר לעם כי "אֵינְכֶם מַאֲמִינִם בַּי־הוָה אֱלֹהֵיכֶם" (דברים א:לב).

מרי – אצל D משה מתאר את החטא בלשון "וַתַּמְרוּ אֶת פִּי י־הוה" (דברים א:כו; ט:כג), ואצל P י־הוה אומר למשה ואהרן "מְרִיתֶם אֶת פִּי" (במדבר כ:כד; כז:יד).^[5]

שם המקום – בשני המקורות החטא משויך למקום מסוים עם המילה "קדש": קדש ברנע ב־D (דברים א:יט, ט:כג) ומי מריבת קדש ב־P (במדבר כז:יד; דברים לב:נא; וראו במדבר כ:א, יג, יד).^[6]

על אף נקודות הדמיון האלה שני ההסברים האלה שונים במהות:

סוג החטא – לפי D החטא היה הסירוב של בני ישראל להיכנס לארץ אחרי חטא המרגלים, ואילו לפי P החטא היה הפרת דבר י־הוה במי מריבה.

הדמויות הנענשות – ב־D י־הוה מעניש את העם כולו ובתוכו משה (אהרן אינו נזכר) וב־P העונש הוא על משה ואהרן לבדם.

תגובתו של י־הוה – D מדגיש שוב ושוב את זעמו של י־הוה (בשלוש מילים שונות) אבל אף אחד מן הקטעים של P לא מזכיר דבר כזה. ההבדל הזה מסתדר עם הנטייה הכללית של P להימנע מלייחס תכונות אנושיות לאלוהים.

נוסח שומרון: גרסה משולבת

הנוסח השומרוני של התורה ניסה ליישב בין ההסבר הכהני וההסבר הדברימי, ומיד לאחר ההסבר הכהני (במדבר כ:יג) שיבץ, בשינויים קלים, את אחד מן הקטעים הדברימיים הרלוונטיים (דברים ג:כג–כח):^[7]

^{דברים ג:כג (נוסח שומרון)} הם מי מריבה אשר רבו בני ישראל את י־הוה ויקדש בם.

^ג:כד ויאמר משה אדני י־הוה אתה החלת להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורתיך ^ג:כה אעבר נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן ההר הטוב הזה והלבנון. ^ג:כו ויאמר י־הוה אל משה רב לך אל תוסיף דבר אלי עוד בדבר הזה ^ג:כז עלה אל ראש הפסגה ושא עיניך ימה וצפונה ותימנה ומזרחה וראה בעיניך כי לא תעבר את הירדן הזה ^ג:כח וצוי את יהושע בן נון וחזקהו ואמצהו כי הוא יעבר לפני העם הזה והוא ינחל אתם את הארץ אשר תראה.

בנוסח המסורה לעומת זאת, לאחר ההסבר הכהני עובר הכתוב לספר על משה המבקש ממלך אדום לעבור בארצו:^[8]

^{במדבר כ:יד} וישלח משה מלאכים מקדש אל מלך אדום...

החיבור הזה בין במדבר כ:יג ובין חומרים מתוך דברים ג:כג–כח נמצא גם באחת ממגילות ספר במדבר שהתגלו בקומראן, 4QNum^b. המגילה הזו מתוארכת לתקופת הורדוס, מה שמעיד כי ההרמוניזציה הזו התקיימה כבר בימי הבית השני.^[9]

תהילים קו: הרמוניזציה בין D ל־P

השילוב בין ההסבר הכהני וההסבר הדברימי קיים גם בנוסח המקרא המוכר לנו:

‏^{תהלים קו:לב} וַיַּקְצִיפוּ עַל מֵי מְרִיבָה וַיֵּרַע לְמֹשֶׁה בַּעֲבוּרָם.

הצירוף "מי מריבה" ודאי נלקח מ־P (במדבר כ:יג, כד; כז:יד; דברים לב:נא), אולם הלשון של "ויקציפו" לא מוזכרת שם כי אם בתיאור של D, "וַיִּשְׁמַע י־הוה... וַיִּקְצֹף" (דברים א:לד).

המילים "וַיֵּרַע לְמֹשֶׁה בַּעֲבוּרָם" עשויות לשקף את תחושותיו הקשות של משה בעקבות העימות עם בני ישראל בתחילת הגרסה הכהנית של האירוע (במדבר כ:ב–ו, י). פירוש כזה משקף את המשמעות הפשוטה של הפועל וַיֵּרַע בבניין קל (כבנוסח המסורה), כלומר "היה למשה רע".^[10] בד בבד אפשר לפרש כי הרוע שמשה חווה נבע מהעונש שהושת עליו בגלל חטא בני ישראל,^[11] כמתואר בשלושה מקומות ב־D. הפירוש הזה מתאים יותר אם הפועל מנוקד בבניין הפעיל, וַיָּרַע, כלומר "מישהו הרע למשה",^[12] וכך ניקד אותו תרגום הפשיטתא.^[13]

גם הפסוק הבא יכול להתפרש בשתי דרכים, אחת לפי D ואחת לפי P:

‏^{תהלים קו:לג} כִּי הִמְרוּ אֶת רוּחוֹ וַיְבַטֵּא בִּשְׂפָתָיו.

מי "הִמְרוּ"את רוחו של מי? אם נלך בדרך הדברימית נאמר שהעם המרה את רוח י־הוה^[14] (דברים א:כו, ט:כג, והשוו שם א:מג, ט:ז, לא:כז)^[15] אך אפשר גם ללכת בדרך הכהנית ולטעון שהעם המרה את רוחו של משה^[16] (במדבר כ:י). אפשרות אחרת היא שהמרי הזה הוא המרי של משה ואהרן אל מול י־הוה,^[17] גם זאת בדרכו של P (במדבר כ:כד; כז:יד).^[18]

גם המילים "וַיְבַטֵּא בִּשְׂפָתָיו" דורשות ביאור. הלשון הזו יכולה לבוא במקרא במשמעות של נדר או שבועה (ראו ויקרא ה:ד; במדבר ל:ז, ט), כלומר י־הוה נשבע שמשה לא ייכנס לארץ,^[19] כמתואר ב־D (דברים ד:כא; השוו שם א:לד; ב:ד). משמעות אפשרית אחרת היא דיבור אימפולסיבי (ראו משלי יב:יח), כלומר מדובר כאן על משה שכינה את ישראל מורדים ("מורים")^[20] כמתואר ב־P (במדבר כ:י).

אם כן שני פסוקים האלה בתהילים פרק קו כוללים שלוש אמירות סתומות, שכל אחת מהן עשויה להשתלב הן העשויות בהסבר הכהני והן בהסבר הדברימי לאיסור על משה להיכנס לארץ. קשה לראות בניסוח המעורפל הזה משהו אחר מלבד ניסיון מכוון למזג שתי מסורות סותרות בטקסט אחד, תופעה המכונה בפי "עמימות הרמוניסטית".^[21]

שימור של מסורות שונות

התורה מספקת שלוש תשובות שונות לשאלה מדוע משה לא נכנס לארץ. ההסבר של E קצר וכמעט בלתי מורגש. השניים האחרים, D ו-P, משוכללים יותר והסתירה ביניהם בולטת. כמה מן המחברים ומהמעתיקים של המקרא הוטרדו מן הסתירה הזו ואנו יודעים על לפחות שתי דרכים שבה ניסו ליישב אותה. הראשונה הייתה שיבוץ שני ההסברים זה אחר זה, כבמגילת 4QNum^b מימי הבית השני ובתורה השומרונית.

הדרך השנייה הייתה חיבור של טקסט חדש, תהילים קו:לב–לג, שבעזרת עמימות מכוונת ומוקפדת נושא במילותיו את שני ההסברים גם יחד. ניסיונות אלה מחחישים עד כמה ראוי להתפלא על עצם העובדה שהמקרא עשוי לכלול בתוכו זוויות שונות ומגוונת, וכמה ברי מזל אנו על הברכה שבעושר זה.