הזקנים העיוורים של התנ"ך

השונות הגופנית בין בני אדם הוא תופעה הקיימת מאז ומתמיד, ובחלק מהתרבויות סוגים מסוימים של שונויות נתפסו כחריגות או כמגבילות. בטבע שונות גופנית היא תופעה נטולת משמעות סמלית או אפיון אישיותי. אך כאשר אנו עוסקים במוטיב המוגבלות בספרות, ובכלל זה במקרא, קשה לטעון זאת. בסיפורת, מוגבלות של אדם נועדה בדרך כלל להביע דבר מה על אישיותו.

אולם המשמעויות של המוגבלויות הללו אינן קבועות או מוחלטות. משמעויות אלו יכולות להשתנות מזמן לזמן ולעיתים גם בתוך הקשר תרבותי אחד, מוגבלות אחת מקבלת שלל משמעויות. עיוורון למשל הוא כלי ספרותי מרכזי של המקרא בעיצובן של כמה מדמויותיו ועם זאת המשמעויות שלו אינן זהות בכל פעם.^[1]

יצחק

לעת זקנתו של יצחק, עת ראייתו הולכת ומתעמעמת, הוא מבקש לברך את בנו בכורו:^[2]

^{בראשׁית כז:א} וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת וַיִּקְרָא אֶת־עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדֹל וַיֹּאמֶר אֵלָיו בְּנִי וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּנִי.

יצחק מצווה על עשו לצאת לצייד כדי להכין לו סעודה מיוחדת לפני הברכה:

^{בראשׁית כז:ג} וְעַתָּה שָׂא נָא כֵלֶיךָ תֶּלְיְךָ וְקַשְׁתֶּךָ וְצֵא הַשָּׂדֶה וְצוּדָה לִּי צֵידָה. ^כז:ד וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי וְהָבִיאָה לִּי וְאֹכֵלָה בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי בְּטֶרֶם אָמוּת.

כאשר רבקה ויעקב שומעים את התכנית לברך את עשו ומבקשים לסכל אותה המשמעות של קוצר הראי של יצחק סוף סוף מתבררת. ההנחה הסמויה של השניים היא שיצחק כבר לא מבחין בין עשו ויעקב בעזרת חוש הראייה שלו, ולכן עליהם להיערך מראש כדי להתמודד עם חושיו האחרים.

חוש הטעם

כדי להכין סעודה שתדמה לסעודתו של עשו, רבקה מצווה על יעקב להביא שני עיזים מן העדר, והיא תבשל אותם באופן האהוב על יצחק:

^{בראשׁית כז:ט} לֶךְ נָא אֶל הַצֹּאן וְקַח לִי מִשָּׁם שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים טֹבִים וְאֶעֱשֶׂה אֹתָם מַטְעַמִּים לְאָבִיךָ כַּאֲשֶׁר אָהֵב. ^כז:י וְהֵבֵאתָ לְאָבִיךָ וְאָכָל בַּעֲבֻר אֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ לִפְנֵי מוֹתוֹ.

זה כנראה התכסיס המוצלח ביותר של השניים. אמנם עיזי בית שונות בטעמן מחיות בר אבל הבישול עשוי לטשטש במידת מה את ההבדל.

חוש המישוש

המקרא גם מכיר באפשרות שיצחק יכול לזהות את יעקב גם מבלי לראות אותו, ואף שהוא מביא בחשבון כמה מיכולותיו האחרות של יצחק, האופן שבו המקרא מתמודד איתן נראה שטחי ומופרך.

כך למשל כאשר יעקב מעלה את האפשרות כי יצחק יבחין בין שני בניו באמצעות חוש המישוש:

^{בראשׁית כז:יא} וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל רִבְקָה אִמּוֹ הֵן עֵשָׂו אָחִי אִישׁ שָׂעִר וְאָנֹכִי אִישׁ חָלָק. ^כז:יב אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי וְהָיִיתִי בְעֵינָיו כִּמְתַעְתֵּעַ וְהֵבֵאתִי עָלַי קְלָלָה וְלֹא בְרָכָה.

כדי לבטל את החשש הזה רבקה מכסה את צווארו וידיו של יעקב בעורן של העיזים המבושלות וכדי שיריח כמו עשיו היא מלבישה את יעקב בבגדי אחיו (פסוקים טו–טז).

אם נאמר זאת בפשטות, התכנית הזו נראית די מופרכת. עור של עיזים שנשחטו זה מכבר לא יכול להפוך לדבר המדמה תחושה של עור אדם חי, ולו עור שעיר ביותר. גם האמצעים שבהם הם מבקשים לשטות בחושי הטעם, המישוש והריח של יצחק מתבררים כלוקים בחסר. כשיעקב מתייצב לפני אביו כבר ברור לנו שיש ליצחק יכולות נוספות שעליו להתמודד איתן.

חוש הזמן

הדבר הראשון שמעורר את חשדו של יצחק הוא חוש הזמן שלו:

^{בראשׁית כז:כ} וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל בְּנוֹ מַה זֶּה מִהַרְתָּ לִמְצֹא בְּנִי וַיֹּאמֶר כִּי הִקְרָה יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ לְפָנָי.

יצחק אינו מרוצה מן התשובה ודורש הוכחה נוספת:

^{בראשׁית כז:כא} וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב גְּשָׁה נָּא וַאֲמֻשְׁךָ בְּנִי הַאַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו אִם לֹא.

חוש השמיעה

יצחק מסיק שמה שהוא ממשש עכשיו הוא ודאי זרועותיו השעירות של עשו. אך יעקב לא עושה דבר כדי להסוות את קולו, ויצחק מזהה אותו:

^{בראשׁית כז:כב} וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב אֶל יִצְחָק אָבִיו וַיְמֻשֵּׁהוּ וַיֹּאמֶר הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו. ^כז:כג וְלֹא הִכִּירוֹ כִּי הָיוּ יָדָיו כִּידֵי עֵשָׂו אָחִיו שְׂעִרֹת וַיְבָרְכֵהוּ.

חוש הריח

אף שאכן מוזכרת כאן ברכה, נדמה כי יצחק טרם השתכנע לחלוטין שהעומד לפניו הוא יעקב.^[3] יצחק שואל פעם נוספת את יעקב אם הוא באמת עשו, ושוב יעקב עונה בחיוב (פסוק כד). אחרי שיצחק אוכל ושותה הוא מבקש מיעקב להתקרב אליו ולנשק לו, והריח של בגדי עשיו הוא הדבר שמשכנע אותו לבסוף:

^{בראשׁית כז:כז} וַיִּגַּשׁ וַיִּשַּׁק לוֹ וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרֲכֵהוּ וַיֹּאמֶר רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ יְ־הוָה.

יצחק ללא ספק מרגיש שמשהו לא בסדר אבל בסופו של דבר גובר על חשדותיו ומתרצה להעניק את ברכתו ליעקב המתחזה. בכורתו של יעקב על עשיו בכוח ובסמכות מובטחת כעת (פסוקים כח–כט).

מה הביא להצלחת התוכנית?

העלילה הזו הייתה לחידה בעיניהם של קוראים קדומים ומודרניים כאחד, והתחושה היא שהפרטים אינם מתלכדים לכדי סיפור משכנע. האם באמת תכסיסים עלובים שכאלה הצליחו לשטות ביצחק הזקן והעיוור? יש שהשיבו על השאלה הזו על ידי הוספת פרטים שיסבירו את הצלחתה של התחבולה הבלתי סבירה הזו. כבר בספר היובלים (המאה השנייה לפנה"ס), שהוא מעין שכתוב של אירועים נבחרים מספרי בראשית ושמות, ניכרת השלמת פערים כזו. בסיפור שם, מציין ספר היובלים כי תחבולתו של יעקב לא צלחה בזכות עצמה כי אם בגזירת שמיים:

^{ספר היובלים 26:‏17} ויקרב יעקב אל יצחק אביו ויגע בו ויאמר, ^26:‏18 הקול קול יעקב והידים ידי עשו. ולא הכירו כי סבה היתה מהשמים להוליך רוחו...^[4]

על פי הגרסה המשוכתבת הזו אלוהים מונע מיצחק מלהבחין בכשלים כלשהם בתכנית.

ה"דאוס אקס מכינה" הספרותי הזה פחות משכנע את החוקרים המודרניים, שמבקשים להתמודד עם חוסר הסבירות של הסיפור באמצעות הצעות שונות של מניעים או תכונות אופי נסתרות. הסבר אחד הוא שיצחק מאז ומעולם התכוון לתת ליעקב את הברכה החשובה יותר ועל כן שיתף פעולה עם ההונאה והצליח לגרום ליעקב, לרבקה ולעשיו להאמין שנפל ברמאותם.^[5]

הצעה אחרת היא כי בנוסף לראייתו המוגבלת לקה יצחק במוגבלות שכלית כלשהי. ראייה להצעה הזו היא הסבילות והצייתניות הקיצוניות שיצחק מפגין באירועים שונים לאורך חייו. חשבו למשל על חוסר ההתנגדות שלו בסיפור העקדה (בראשית כב) ועל העובדה שהוא היחיד מן האבות שלא מוצא אשה בעצמו (בראשית כד).^[6] לא זו אף זו יש חוקרים הטוענים כי יצחק אינו אלא דמות קומית, שלומיאל המעביר את חייו מטעות לטעות.^[7]

בכתוב עצמו לעומת זאת אין זכר לגורמים כאלה. הוא מציג את לקות הראייה של יצחק כתנאי מספיק להצלחתה של התרמית. עם זאת אי אפשר לדחות את האמירה כי לקות הראייה הזו באה יחד עם שלל תכונות המעידות על אופי חלש וסביל וכי מנקודת מבטו של הכתוב גם נובעת מתוכו.

עיוורנו של יצחק בסיפור הזה פוגע ביכולתו לנהל את חייו בעצמו והופך אותו לפגיע בפני הונאה ומניפולציה. זוהי דרך להציג אותו כדמות חלשה ופסיבית שאינה מסוגלת להבין מה קורה סביבה או להגשים את רצונותיה. לעומת זאת, כאשר עוברים ליעקב העיוור המברך את נכדיו, הדברים מקבלים אופי שונה לחלוטין.

יעקב־ישראל

תוך כדי תקופת רעב ארוכה יורד יעקב (שנקרא כעת ישראל) למצרים, מתאחד עם יוסף בנו האבוד ופוגש את שני נכדיו, מנשה אפרים:^[8]

^{בראשׁית מח:ח} וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת בְּנֵי יוֹסֵף וַיֹּאמֶר מִי אֵלֶּה. ^מח:ט וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו בָּנַי הֵם אֲשֶׁר נָתַן לִי אֱלֹהִים בָּזֶה וַיֹּאמַר קָחֶם נָא אֵלַי וַאֲבָרֲכֵם.

אף שישראל מבחין בנוכחותם של שני הנערים אין הוא מסוגל לזהותם. בדומה לאביו, גם זקנתו שלו העיבה על חוש הראייה שלו:

^{בראשׁית מח:י} וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזֹּקֶן לֹא יוּכַל לִרְאוֹת וַיַּגֵּשׁ אֹתָם אֵלָיו וַיִּשַּׁק לָהֶם וַיְחַבֵּק לָהֶם.

ישראל רוצה לברך את הנערים ומבקש מיוסף לקרב אותם אליו.^[9]

ישראל בשליטה מלאה

כאן ללקות הראייה תפקיד אחר. אין זו תרמית או הונאה. יוסף מעמיד כל בן במקום המקובל לברכה: מנשה הבכור מימינו של ישראל ואפרים הצעיר משמאלו (פסוק יג).

אבל בניגוד למצופה ישראל משכל את ידיו ומעניק לבן הצעיר יותר את הברכה הטובה יותר:

‎‏^{בראשׁית מח:יד} וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וְהוּא הַצָּעִיר וְאֶת שְׂמֹאלוֹ עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה שִׂכֵּל אֶת יָדָיו כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר.

יוסף חושב שאביו טעה ומספר לו כי הבן הבכור נמצא מימינו (פסוקים יז–יח), אבל ישראל מראה לו שהוא יודע בדיוק מה הוא עושה. בכוונה תחילה החליף בין הידיים והברכות:

‎^{בראשׁית מח:יט} וַיְמָאֵן אָבִיו וַיֹּאמֶר יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי גַּם הוּא יִהְיֶה לְּעָם וְגַם הוּא יִגְדָּל וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא הַגּוֹיִם.

קוצר הראי של ישראל לא מוביל אותו לבלבול או לחולשה. להיפך, זהו מכשיר ספרותי המלמד על מידת השליטה שלו במתרחש, המגעת למעלה מן הטבע: הוא בקיא גם בנעשה סביבו בהווה וגם בעתיד הרחוק ומסוגל לנהל את הדברים היטב.

ישראל משכפל את הדינמיקה המשפחתית שלו ומעביר אותה לדור הבא: שני האחים יצמיחו מתוכם מתוכם עמים חשובים, אך הצעיר יעלה בגדולתו על אחיו הבכור.

עיוור עם ראייה יוצאת מן הכלל

בדיוק כמו ההסבר כי כשלי התפיסה של יצחק היו התערבות כפויה משמיים, כאן יש שהציעו כי ישראל ניחן בחוש ראייה על טבעי – מתת נבואה שחושפת בפניו גם את העתיד הרחוק וגם פרטים מן הכאן והעכשיו.^[10]

אם כן שני ליקויי ראייה דומים מאוד ממלאים תפקידים הפוכים בעיצוב דמויותיהם של יצחק וישראל. אצל יצחק, העיוורון מסמל בלבול וסבילות, ואצל יעקב הוא מעיד על מוחו הצלול ופעלתנותו. שני הדיוקנאות האלה משקפים שני מוטיבים ספרותיים עתיקי יומין של עיוורון: העיוור החלש ומעורר הרחמים (או הלעג) והעיוור החכם שעל קוצר הראי שלו מפצים כוחות על טבעיים.^[11]

שתי דמויות מקראיות נוספות שופכות אור נוסף על המוטיבים האלה.

עלי הכהן

אף שהוא אינו מתואר כרשע או כחוטא, עלי, אחד מכהני שילה, מוצג בעיקר כדמות חסרת השפעה הנוטה לשגות. ככהן, הוא שוגה לחשוב את חנה המתחננת לאלוהיה מתוך מצוקה אמיתית לשיכורה (שמואל א, א:יב–טו), וכאב הוא מעביר את סמכותו לבניו ולא מנסה לעצור אותם מלנצל אותה לרע (שם ב:יב–יז, כב–כה). חטאי בניו חמורים עד כי י־הוה מכריז על קץ בית עלי וממנה את שמואל במקומו (ב:כז–לו).

קוצר הראי של עלי מוזכר לראשונה בסיפור על י־הוה הקורא לשמואל, בפתיחתו:

‏^{שׁמואל א ג:ב} וַיְהִי בַּיּוֹם הַהוּא וְעֵלִי שֹׁכֵב בִּמְקֹמוֹ וְעֵינָו הֵחֵלּוּ כֵהוֹת לֹא יוּכַל לִרְאוֹת.

המוגבלות של עלי מוזכרת שוב ביום מותו, כאשר הכהן הזקן, העיוור והתשוש (פסוק יח) יושב בצד הדרך ומחכה לבשורות משדה הקרב:

‏^{שׁמואל א ד:טו} וְעֵלִי בֶּן תִּשְׁעִים וּשְׁמֹנֶה שָׁנָה וְעֵינָיו קָמָה וְלֹא יָכוֹל לִרְאוֹת.^[12]

שמואל שומע ששני בניו נהרגו ושארון י־הוה נשבה ומן ההלם מתמוטט לאחור ושובר את מפרקתו (פסוקים יז–יח). כך, באופן פתאומי,מגיעים בית עלי ותקופת ארון הברית בשילה לסיומם.

דמותו של עלי מאופיינת באוזלת יד ובדעיכה כללית. קשיי התפיסה שלו מקבילים לדברי הכתוב על הפיחות הכללי בתקשורת הישירה עם האל בתקופתו:

^{שׁמואל א ג:א}...וּדְבַר יְ־הוָה הָיָה יָקָר בַּיָּמִים הָהֵם אֵין חָזוֹן נִפְרָץ.^[13]

הדעיכה האישית של עלי מתרחשת במקביל לדעיכה של שושלתו ושל משכן שילה, והארון השבוי לא ישוב אליו עוד לעולם (שמואל א ד:יא).

אחיה

אחיה הנביא, המגיע גם הוא משילה, פועל בתקופת הפילוג הסוערת שלאחר מות שלמה, והוא זה שמתנבא כי ירבעם עומד למלוך על עשרת שבטי ממלכת הצפון (מלכים א יא:כט–לט). שנים רבות לאחר מכן מקווה ירבעם לשמוע מאחיה בשורה טובה נוספת, הפעם בעניין בנו החולה. במקום ללכת אליו בעצמו ירבעם שולח אליו את אשתו חסרת השם, ומורה לה להתחפש כדי שהנביא לא ידע מי מבקש את עצתו (מלכים א יד:ב).

אך התחפושת הזו מיותרת – אחיה איבד את ראייתו וכך או אחרת לא יצליח לראות אותה:

‏^{מלכים א יד:ד} וַתַּעַשׂ כֵּן אֵשֶׁת יָרָבְעָם וַתָּקָם וַתֵּלֶךְ שִׁלֹה וַתָּבֹא בֵּית אֲחִיָּה וַאֲחִיָּהוּ לֹא יָכֹל לִרְאוֹת כִּי קָמוּ עֵינָיו מִשֵּׂיבוֹ.

אך העיוורון הזה מתברר כחסר משמעות – עוד לפני שהאישה מגיעה י־הוה מתגלה לאחיה ומספר לו על בואה הקרבועל גורלו של בנה:

^{מלכים א יד:ה} וַי־הוָה אָמַר אֶל אֲחִיָּהוּ הִנֵּה אֵשֶׁת יָרָבְעָם בָּאָה לִדְרֹשׁ דָּבָר מֵעִמְּךָ אֶל בְּנָהּ כִּי חֹלֶה הוּא כָּזֹה וְכָזֶה תְּדַבֵּר אֵלֶיהָ וִיהִי כְבֹאָהּ וְהִיא מִתְנַכֵּרָה.

ואכן ברגע שרגליה עוברות את מפתן הדלת הוא מזהה אותה:

‏^{מלכים א יד:ו} וַיְהִי כִשְׁמֹעַ אֲחִיָּהוּ אֶת קוֹל רַגְלֶיהָ בָּאָה בַפֶּתַח וַיֹּאמֶר בֹּאִי אֵשֶׁת יָרָבְעָם לָמָּה זֶּה אַתְּ מִתְנַכֵּרָה וְאָנֹכִי שָׁלוּחַ אֵלַיִךְ קָשָׁה.

בדומה לסיפורו של יעקב־ישראל, ובצורה מפורשת יותר, גם אצל אחיה זוכה קוצר הראי לפיצוי בדמות כושר נבואי. הידיעה המדויקת בדבר זהותה של האישה ושל הסיבה שבגינה באה נתפסת כעדות לנכונות נבואתו (הרעה) על בנה ועל שושלתה. ברור כי אחיה מסוגל לדעת דברים שמעבר לראייה הפיזית שלו, יהיו אלו דמותה הפיזית או אירועים מן העתיד הרחוק. אחיה הוא אפוא תמונת התשליל של אלי, אדם שקוצר הראי שלו משקף "קצר" כללי בתקשורת בין אלוהים ואדם.

עיוורון ספרותי לעומת עיוורון אמיתי

במקרא למוגבלויות כמו עיוורון יש כמה וכמה רבדי משמעות ואין הן כבולות למשמעות אחת בלבד. אצל יצחק ועלי אובדן הראייה חושף ומייצג את אופייה החלש של הדמות ואת חוסר יכולתה לעמוד בפני מניפולציה. אצל ישראל ואחיה הוא נעשה מצע להתגלותן של יכולות הכרה ותפיסה עילאיות.

אם כן, העיוורון הספרותי רחוק למדי מן המציאות, שהרי בחיים האמיתיים מוגבלות אינה בהכרח סמל לדבר מה או נושאת עימה משמעות עמוקה. החיבור בין תכונות הגוף ובין ערכיות חברתית או מוסרית נוצר בתוך מסגרות חברתיות והספרות היא הזדמנות חשובה להבין את המסגרות האלה ולחקור את השפעתן על חייהם של בעלי מוגבלויות מחוץ לדפי הספרים, גם בעידן המודרני.