דיון

תורה מסיני: המסורת אל מול האקדמיה

ייתכן שביקורת המקרא צודקת, אבל לתורה יש כוח לשנות את העולם

undefined
הדפסה
שיתוף
הדפסה
שיתוף

אני חי במחויבות לרעיון שהתורה הגיעה אלינו מאלוהים וכי אלוהים מחייב אותי לקיים את מצוותיו. באותה מידה שחיים כאלו מבטאים את ההסכמה לציית למערכת חוקים מרוחקת, עבורי הם גם ביטוי למערכת יחסים אוהבת עם התורה ועם אלוהים. אף שזוהי מסגרת הפעולה שלי, אני מכבד את החוקרים שקבעו כי התורה נכתבה על ידי כמה וכמה מחברים מכמה וכמה דורות.

אינני חוקר מקרא, והנטייה הכללית שלי היא להאמין למומחים אקדמאיים במקרים שבהם יש קונצנזוס כללי – כמו המקרה שלפנינו. בחלק מהניסיונות המתוחכמים של שומרי המסורת להוכיח כי כל מילה בתורה היא דבר אלוהים אני מוצא משמעות רבה, ובחלק אחר כסילות. אולם עבורי המתח שבין מערכת יחסים מסורתית עם התורה ובין נקודת מבט אקדמית עליה הוא קונפליקט שאפשר לגשר עליו.

על פי הבנתי התורה מייצגת מערכת יחסים עם האלוהי (גם זה שבעולם הזה וגם זה שמעבר לו) המצויה בהתפתחות מתמדת . ודאי שבמונחים אמפיריים גם אני, כמו כולנו, אינני יודע מה נאמר בסיני. אולם אני מייחס למעמד הר סיני את לידתו של חלק יסודיבמערכת היחסים שבין העם היהודי ואלוהיו, ומאמין כי כל הדברים הטובים שבאו בסמוך למעמד הזה קשורים בדרך כלשהי למקום ולזמן ההם. ברוח זו, לא ממש משנה לי מתי עלה תיאור המאורעות הללו על הכתב ועל ידי מי.

חכמי התלמוד הסבירו כי התורה לא ניתנה בשפה אלוהית מושלמת כי אם בשפה אנושית, לא שלמה, כדי שבני האדם יוכלו להבין אותה, ובלשונם "דיברה תורה כלשון בני אדם".[1] האמירה הזו שוללת בהכרח את האפשרות לעקביות או פרשנות מושלמת. מכל מקום, לעולם יהיה זה בלתי אפשרי לבטא תובנות מיסטיות ועומק פסיכולוגי באופן מספק בשפה, שכן החוויה האנושית עמוקה הרבה יותר מן השפה האנושית.

אפילו אם חמשת חומשי התורה נכתבו לאורך זמן (עמדה שגם המסורת עצמה מאמצת, לפחות במידה מסוימת), אין זה גורע ממקורה האלוהי. בתלמוד (בבלי גיטין דף ס עמודים א-ב) מופיעה מחלוקת על אופן כתיבתה של התורה: רבי יוחנן טוען כי התורה ניתנה "מגילות מגילות", ואילו ריש לקיש טוען כי התורה ניתנה בשלמותה. רש"י מסביר כי אפילו לדברי ריש לקיש, הסובר כי החוקים והמצוות ניתנו כולם בסיני לפני נדודי המדבר, משה עבר על הדברים בראשו במשך ארבעים שנות נדודי המדבר ורק בסופן הורה לו אלוהים מה לכתוב.

הגם שההבנה המסורתית היא שאלוהים הוא מחבר התורה, היו גם מחכמי ישראל עצמם שהאמינו כי יכול להיות יותר ממחבר אחד לתורה. בתלמוד (בבלי בבא בתרא דף טו עמוד א) מובאת מחלוקת על שמונת הפסוקים האחרונים של התורה, המתארים את מותו וקבורתו של משה ומספידים אותו. מצד אחד איך יכול היה משה לכתוב על מותו בעודו חי? מן הצד השני, כיצד היה יכול לעשות זאת אחרי מותו?

רבי יהודה (או רבי נחמיה) טוען כי יהושע ולא משה כתב את הפסוקים הללו, ואילו רבי שמעון טוען כי כל מילה בתורה, כולל פסוקים אלו, הוכתבה בהכרח למשה מפי אלוהים, ואת הפסוקים המדוברים כתב בדמע, כלומר בבכי המפרשים הציעו כמה פירושים למשמעות המילה "בדמע", מן המטאפורית – משה כתב את הפסוקים בעודו בוכה, אל המילולית – משה כתב את הפסוקים בדמעותיו במקום בדיו).

בסוף פירושו לתורה מאמץ אברהם אבן עזרא (1167-1089) את הדעה הראשונה ומרחיב אותה לשנים עשר הפסוקים האחרונים של התורה. במקומות אחרים אבן עזרא רומז בקול צלול שמסיבות דומות יש עוד כמה קטעים בתורה שלא נכתבו על ידי משה.

מה בנוגע לפגמים המוסריים שבמצוות התורה? יוסף אלבו, בן המאה ה־15 בספרד, מסביר כי זוהי הסיבה שהתורה שבכתב מלווה בתורה שבעל פה המתפתחת באופן תמידי (ספר העיקרים ג:כג):

לפי שאי אפשר שתהיה תורת השם יתברך שלמה באופן שתספיק בכל הזמנים. לפי שהפרטים המתחדשים תמיד בעניני האנשים, במשפטים והדברים הנפעלים הם רבים מאד משיכללם ספר.

אנו מסוגלים ואמורים לצפות לאתגרים מוסריים בתורה, ספר שנכתב בהקשר היסטורי מובחן. אנחנו גם אמורים להיות מוכנים להתמודד עם אתגרים אחרים, כמו בעיות נרטיביות או היסטוריות. ואכן בתגובה לכל האתגרים הללו הציע הרב אברהם יצחק הכהן קוק (1935-1865) כי על היהדות "לבנות את ארמון התורה ממעל לה" בעוד רעיונות חדשים צומחים וממשיכים את ההתגלות האלוהית.[3] על בסיס התפיסה הזו העלתה פרופ' תמר רוס את הטענה כי חוקי התורה מתפתחים ומתרחבים ואף שאלה את דברי הרב קוק לכותרת של ספרה: "ארמון התורה ממעל לה".

באופן אישי אני מאמין כי אלוהים אכן התגלה לעמנו ונתן לו את התורה. זוהי אמירה קיומית, לא כזו הנמדדת בכלי ההכרה. ייתכן כי הנשמה שלי התחברה לתורה כל כך עד שההתגלות נעשתה אמיתית למפרע. התורה היא החיבור העוצמתי והמשכנע ביותר שקראתי. במפגשים שלי איתה אני מרגיש את הרוח שלי מתעלה, חוויה שמעולם לא חוויתי ביחס לשום דבר אחר. אני מרגיש כי מבחינה מוסרית הערכים של המסורת הזו הם המסעירים והמרתקים ביותר בעולם.

ובכל זאת, מבחינתי השאלה התחתונה היא לא האם האדם מאמין בתורה, אלא אם הוא חי את האמיתות המוסריות העמוקות ביותר שלה. מה שנדרש לשם כך הוא לא קפיצת אמונה, צעד הכרוך באימוץ של דבר שעל פי אנשים מסוימים איננו אמיתי. לחלופין מה שנדרש הוא היכולת להסתכל מעבר לספקנות האמונית על מנת ללהגיע להגשמה עצמית. העובדה שאין בכוחנו למצוא ראייה היסטורית שהתורה ניתנה מאלוהים היא לא סיבה לפרוש מחיים של מצוות וערכים יהודיים. עמימות היסטורית אינה תירוץ להתנתקות. מי שאוחז בפילוסופיה אגנוסטית ומפקפק ביכולתה של התבונה האנושית להבין דברים המצויים מעבר לחוויה המילולית, ועל כן טוען כי ההתגלות היא לא יותר ממיתוס שאין להתייחס אליו ברצינות, מסתכן בקיפאון רוחני אליו תוביל נטישת המסורת. אחיזה באמונת ההתגלות עשויה לייצג למעשה את הדבר המהווה את האנושיות שלנו (מה שמעניק לנו את ייחודנו כבני אדם), שכן היכולת לתפוס תופעה המצויה מעבר להכרה המוגבלת שלנו היא האופן שבו מתגלמת התבונה האנושית.[4]

קשה למצוא מקבילה כלשהי בעולם המערבי לכוחן של חוכמת ושפת המקרא לעורר אידאליזם ושינוי חברתי. הכומר מרטין לותר קינג ג'וניור, שייסד את האקטיביזם החברתי שלו על שפת המקרא ודאי לא היה אדם תמים או טיפש. למסורת ההתגלות יש כוח לעורר בנו השראה שוב ושוב לשנות את העולם ולהפוך אותו למקום הראוי למשכנו של אלוהים. אולי שאלות כמו "האם התורה אלוהית?" או "האם מבקרי המקרא צודקים?" הן לא השאלות הנכונות לשאול.

במקום זאת אולי עלינו לשאול: כיצד אנו חיים עם הפרדוקס והענווה הטמונים בחוסר הוודאות? במקום התפלספות יתר ביחס לשאלה "מי כתב את התורה", אנו יכולים לשאול איך לעצב את חיינו על פי החכמה העמוקה שהיא מציעה, והיכולת שהיא מעניקה לנו לרפא את העולם.

הערות שוליים

ד"ר הרב שמולי ינקלוביץ' הוא הנשיא והדיקן של בית מדרש וָלי, מרכז פלורליסטי בוגר ללימוד ולמנהיגות; המייסד והנשיא של "עורי לצדק", ארגון אורתודוקסי לצדק חברתי; הנשיא והמייסד של "שמיים", תנועה יהודית להגנה על בעלי חיים; והנשיא והמייסד של "יתום", רשת יהודית לאימוץ ואומנה. לרב ינקלוביץ' תארי מוסמך מאוניברסיטת הרווארד ומישיבה־יוניברסיטי, ודוקטורט מאוניברסיטת קולומביה. את הסמיכה הרבנית שלו קיבל מישיבת חובבי תורה יחד עם שתי סמיכות אורתודוקסיות נוספות שקיבל בישראל. הוא מחברם של ספרים רבים בנושא מוסר יהודי.