זיהוי נבואת אמת: סיפור אחאב ורוח השקר

הקריטריון של ספר דברים לזיהוי נביא אמת

פרק יח בדברים מציע דרך פשוטה לכאורה להבחין בין נביאי שקר ונביאי אמת:

^{דברים יח:כא} וְכִי תֹאמַר בִּלְבָבֶךָ אֵיכָה נֵדַע אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ יְ־הוָה. ^יח:כב אֲשֶׁר יְדַבֵּר הַנָּבִיא בְּשֵׁם יְ־הוָה וְלֹא יִהְיֶה הַדָּבָר וְלֹא יָבוֹא הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ יְ־הוָה בְּזָדוֹן דִּבְּרוֹ הַנָּבִיא לֹא תָגוּר מִמֶּנּוּ.

למבחן הזה יש מגבלות חמורות. פעמים רבות במקרא הנבואות מתארות סכנות הממשמשות לבוא, ומצב זה דורש מהנביא לקבל הכרעות מיידיות לגבי מסריו. נראה אפוא שאין באפשרותו של המבחן שמציג ספר דברים לאמת או לשלול נבואה אלא לאחר שהבחירה הוכרעה, ועל כן הוא נמצא חסר תועלת במקרים כאלה.

הבעיה הזו באה לידי ביטוי בצורה החריפה ביותר בשני סיפורים מקראיים המציבים נביאי אמת ונביאי שקר זה מול זה ^[1]: מלכים א כב; ירמיהו כז-כח. בכל אחד מן הסיפורים נביאים שונים מעניקים למלך בשם י־הוה עצות הפוכות בנוגע לשאלה של יציאה לקרב. ^[2] עם זאת בשני הסיפורים נראה כי הכתוב תולה במלכים את האחריות על שלא זיהו את נבואת האמת והבחינו אותה מנבואת שקר. כדי להבין מדוע הכתוב עושה כך נצלול לעומק סיפורו של אחאב והנביא מיכיהו במלכים א כב.

נבואת המונים מעורפלת

אחאב מלך ישראל מתכונן למלחמה מול ארם במטרה להשיב לידיו שטח ישראלי כבוש, ומזמין את יהושפט מלך יהודה להצטרף ללחימה.^[3] יהושפט נענה אך מציב תנאי:

^{מלכים א כב:ה} וַיֹּאמֶר יְהוֹשָׁפָט אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל דְּרָשׁ נָא כַיּוֹם אֶת דְּבַר יְ־הוָה.

מלך ישראל מסכים:

^{מלכים א כב:ו} וַיִּקְבֹּץ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶת הַנְּבִיאִים כְּאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם הַאֵלֵךְ עַל רָמֹת גִּלְעָד לַמִּלְחָמָה אִם אֶחְדָּל וַיֹּאמְרוּ עֲלֵה וְיִתֵּן אֲדֹנָי בְּיַד הַמֶּלֶךְ.

יאיר זקוביץ, פרופ' אמריטוס באוניברסיטה העברית, הראה יפה כי תשובתם של הנביאים מעורפלת ודומה באופייה לנבואות האורקלים היווניים. לא ברור למשל באיזה "מלך" מדובר. העמימות הזו מותירה את האפשרות שהמלך המדובר הוא מלך ארם, ושהנבואה מבשרת את מפלת אחאב ולא את מפלת ארם.^[4] אולם אחאב, שהשקיעה שלו בעצמו סותמת את אזניו לדקויות הללו, אינו שם לב לעמימות שבדברי הנביאים.^[5]

מה מפריע ליהושפט?

יהושפט אינו מתרשם מנבואת ההמונים הזו ומעוניין לערוך בירור נוסף:

^{מלכים א כב:ז} וַיֹּאמֶר יְהוֹשָׁפָט הַאֵין פֹּה נָבִיא לַי־הוָה עוֹד וְנִדְרְשָׁה מֵאוֹתוֹ.

הכתוב אינו מסביר מדוע יהושפט לא הסתפק בנבואת ההמונים. ייתכן שבניגוד לאחאב, יהושפט הרגיש שלא קיבל תשובה ברורה מאת י־הוה, בשל העמימות שהצבענו עליה וביקש לרדת לעומק העניין. אבל יש גם אפשרות אחרת.

ליהושפט יש בקשה ספציפית – "נביא", בלשון יחיד, וייתכן שהיא מורה על חשד מסוים כלפי נבואת ההמונים. ההצעה הזו מתאימה לדברי חז"ל לגבי התנהגותו של אחאב בסיפורנו (בבלי סנהדרין פט ע"א):

הוה ליה למיבדק בדרבי יצחק, דאמר רבי יצחק: סגנון אחד עולה לכמה נביאים ואין שני נביאים מתנבאין בסגנון אחד.^[6]

תרגום: היה לאחאב לבדוק את הנביאים על פי שיטת רבי יצחק, שאמר רבי יצחק: סגנון אחד עולה לכמה נביאים ואין שני נביאים מתנבאין בסגנון אחד.

אם כן, אחאב צריך היה לשים לב לעובדה שכל הנביאים השתמשו באותו ניסוח, ולזכור שזו אינה דרכה של נבואה.^[7]

מיכיהו נגד 400 נביאים

אף שנראה שהיה מוכן להסתפק בדברי ארבע מאות הנביאים, מלך ישראל מודה בפני יהושפט כי אמנם יש עוד נביא אחד שאפשר לבקש בעצתו:

^{מלכים א כב:ח} וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶל יְהוֹשָׁפָט עוֹד אִישׁ אֶחָד לִדְרֹשׁ אֶת יְ־הוָה מֵאֹתוֹ וַאֲנִי שְׂנֵאתִיו כִּי לֹא יִתְנַבֵּא עָלַי טוֹב כִּי אִם רָע מִיכָיְהוּ בֶּן יִמְלָה...

מדברי אחאב ברור שהוא אינו סומך על מיכיהו בשל תוכן נבואותיו, שתמיד מבשרות רעה לאחאב (בלי שיציין אם הן מתגשמות או לא). יהושפט, הרוחש כבוד למוסד הנבואה, מתרעם:

^{מלכים א כב:ח}... וַיֹּאמֶר יְהוֹשָׁפָט אַל יֹאמַר הַמֶּלֶךְ כֵּן.

בעקבות התעקשותו של יהושפט אחאב מורה להביא את מיכיהו אל שני המלכים:

^{מלכים א כב:ט} וַיִּקְרָא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶל סָרִיס אֶחָד וַיֹּאמֶר מַהֲרָה מִיכָיְהוּ בֶן יִמְלָה. ^כב:י וּמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וִיהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה יֹשְׁבִים אִישׁ עַל כִּסְאוֹ מְלֻבָּשִׁים בְּגָדִים בְּגֹרֶן פֶּתַח שַׁעַר שֹׁמְרוֹן וְכָל הַנְּבִיאִים מִתְנַבְּאִים לִפְנֵיהֶם.

זוהי סצנה עם ניגודיות כפולה: שני מלכים, רשע וצדיק, יושבים על כסאותיהם אל מול שני קבוצות נביאים, המוני נביאי השקר ונביא האמת הניצב לבדו.

נבואת צדקיהו

לפני שאנו שומעים את נבואת מיכיהו הכתוב מפגיש אותנו בשמו עם אחד מנביאי החצר, ובפיו דווקא נבואה פרטית:

^{מלכים א כב:יא} וַיַּעַשׂ לוֹ צִדְקִיָּה בֶן כְּנַעֲנָה קַרְנֵי בַרְזֶל וַיֹּאמֶר כֹּה אָמַר יְ־הוָה בְּאֵלֶּה תְּנַגַּח אֶת אֲרָם עַד כַּלֹּתָם.

דימוי השור הנוגח של צדקיהו מוכר לנו משירות מקראיות, כמו משירתו האחרונה של משה לפני מותו, בברכתו לבני יוסף:

 ^{דברים לג:יז} בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו בָּהֶם עַמִּים יְנַגַּח יַחְדָּו אַפְסֵי אָרֶץ וְהֵם רִבְבוֹת אֶפְרַיִם וְהֵם אַלְפֵי מְנַשֶּׁה.

מילותיו של צדקיהו עשויות לפנות באופן מודע לגאוותו של אפרים, שהרי אפרים הוא כינוי נפוץ מאוד במקרא לממלכה הצפונית.^[8] גם אם נבואה המונית של 400 נביאים אמורה לעורר חשד מיידי, מה עשויה להיות התגובה לנבואה הפרטית של צדקיהו?

סימון דבריאס, פרופסור אמריטוס למקרא בבית הספר המתודיסטי־תיאולוגי, טוען שגם הנבואה הזו עמומה. את הביטוי החותם עַד כַּלֹּתָם אפשר לייחס הן לארם והן לישראל, שכן "סיומת של כינוי גוף הצמודה לפועל יכולה להתייחס הן לנשוא והן לנושא".^[9]

על כל פנים, פרשנות חז"ל רואה בצדקיהו אבטיפוס לאחד מסוגי נביאי השקר במשנה, "המתנבא מה שלא שמע" (בבלי סנהדרין פט ע"א).^[10]

הנביאים מתאימים את דבריהם

בשלב הזה, הכתוב מקדים לנבואת מיכיהו התרחשות נוספת, הנראית כמו חזרה על נבואת ההמונים מפיהם של 400 הנביאים:

^{מלכים א כב:יב} וְכָל הַנְּבִאִים נִבְּאִים כֵּן לֵאמֹר עֲלֵה רָמֹת גִּלְעָד וְהַצְלַח וְנָתַן יְ־הוָה בְּיַד הַמֶּלֶךְ.

עם זאת, הפעם הנביאים מוסיפים את המילה "והצלח". בכך הם מסירים את העמימות ומשמיעים באזני אחאב את מה שהוא רוצה לשמוע.

השליח מזהיר את מיכיהו

אחאב רחוק מלחשוש שמא נביאי החצר שלו, וצדקיהו בתוכם, אינם דוברי אמת אלא אומרים את מה שהוא רוצה לשמוע, ועל כן הוא מרוצה מן החדשות האחרונות. זהו ללא ספק הרושם שהשליח שלו מקבל ממנו, שכן הוא מעניק למיכיהו את העצה הנדיבה הבאה:

^{מלכים א כב:יג} וְהַמַּלְאָךְ אֲשֶׁר הָלַךְ לִקְרֹא מִיכָיְהוּ דִּבֶּר אֵלָיו לֵאמֹר הִנֵּה נָא דִּבְרֵי הַנְּבִיאִים פֶּה אֶחָד טוֹב אֶל הַמֶּלֶךְ יְהִי נָא דבריך [דְבָרְךָ] כִּדְבַר אַחַד מֵהֶם וְדִבַּרְתָּ טּוֹב.

התגובה הזו מספקת לנו מבט עמוק יותר על אופן ההתנהלות של חצר אחאב: על פי הבנתו של השליח, נביא החצר אינו נדרש לבשר את דבר י־הוה, יהיה אשר יהיה, אלא לרצות את המלך. מיכיהו לעומת זאת אוחז בתפיסה אחרת:

^{מלכים א כב:יד} וַיֹּאמֶר מִיכָיְהוּ חַי יְ־הוָה כִּי אֶת אֲשֶׁר יֹאמַר יְ־הוָה אֵלַי אֹתוֹ אֲדַבֵּר.

השיחה הזו מזכירה את חילופי הדברים בין בלק מלך מואב ובלעם הנביא בספר במדבר. גם שם נראה שהמלך המואבי פועל על פי תפיסה שגויה שלפיה תפקידו של בלעם הוא להביא לאוזנו את הנבואה שלמענה הוא מקבל תשלום, דהיינו, לקלל את ישראל בשם אלוהיו של בלעם:

^{במדבר כג:יא} וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל בִּלְעָם מֶה עָשִׂיתָ לִי לָקֹב אֹיְבַי לְקַחְתִּיךָ וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ. ^כג:יב וַיַּעַן וַיֹּאמַר הֲלֹא אֵת אֲשֶׁר יָשִׂים יְ־הוָה בְּפִי אֹתוֹ אֶשְׁמֹר לְדַבֵּר.

כמו בלעם, גם מיכיהו מבהיר מראש שהוא מוסר את מה שי־הוה מורה לו לומר, דבר שכאמור אינו אהוב על אחאב, משום שלרוב מדובר במסר מבשר רעות.

נבואת מיכיהו

כשהנביא מיכיהו מופיע בפני המלכים אחאב ויהושפט, אחאב פותח באותה השאלה ששאל את הנביאים האחרים. מיכיהו "מצטנע" ומצטט בדיוק את דבריהם של הנביאים האחרים:

^{מלכים א כב:טו} וַיָּבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֵלָיו מִיכָיְהוּ הֲנֵלֵךְ אֶל רָמֹת גִּלְעָד לַמִּלְחָמָה אִם נֶחְדָּל וַיֹּאמֶר אֵלָיו עֲלֵה וְהַצְלַח וְנָתַן יְ־הוָה בְּיַד הַמֶּלֶךְ.

מיכיהו מנסה ללמד את המלך לקח כבר בשלב הזה, ואחאב אכן מבין שמיכיהו אינו מוסר לו את האמת:

^{מלכים א כב:טז} וַיֹּאמֶר אֵלָיו הַמֶּלֶךְ עַד כַּמֶּה פְעָמִים אֲנִי מַשְׁבִּעֶךָ אֲשֶׁר לֹא תְדַבֵּר אֵלַי רַק אֱמֶת בְּשֵׁם יְהוָה.

המלך מבין שמיכיהו אומר לו את הדבר שהוא רוצה לשמוע ולכן דורש ממנו לומר את האמת ולא לייפותה. לא נראה, עם זאת, שאחאב מפקפק באמיתות דברי שאר הנביאים. תחת זאת הוא מבחין בין מיכיהו ושאר הנביאים ושופט אותם על פי אמות מידה אחרות. ההבחנה הזו מעידה על כך שבעומק פנימה אחאב מכיר בהבדל שבין שתי הקבוצות.

מיכיהו מסכים למשימה ומספר לו את הדבר שראה בחזון, המתברר כהפוך למסר של שאר הנביאים:

^{מלכים א כב:יז} וַיֹּאמֶר רָאִיתִי אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל נְפֹצִים אֶל הֶהָרִים כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה וַיֹּאמֶר יְ־הוָה לֹא אֲדֹנִים לָאֵלֶּה יָשׁוּבוּ אִישׁ לְבֵיתוֹ בְּשָׁלוֹם.

כעת כאשר המלך שומע תשובה אחרת לשאלתו, יש לו הזדמנות לבחור לאיזו עצה לשמוע. עם זאת, במקום לפרש את הוויכוח כעדות לכך שנבואת מיכיהו היא נבואה בעלת תוקף אלוהי וששאר הנביאים מונעים מתוך חנפנות – או כפי שנראה עוד בקרוב, הולכים שולל – הוא בוחר ללכת בדרך אחרת ולטעון כי מיכיהו משקר מסיבות אישיות:

^{מלכים א כב:יח} וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶל יְהוֹשָׁפָט הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֵלֶיךָ לוֹא יִתְנַבֵּא עָלַי טוֹב כִּי אִם רָע.

אחאב מבטל את דברי מיכיהו בטענה שהם משקפים את הטינה האישית של מיכיהו כלפיו.

רוח שקר בפי הנביאים

בתגובת נגד לאחאב, מיכיהו מציג חזון נבואי רחב יותר, המסביר מדוע נביאי החצר שלו מטעים אותו, ומציג ביקורת עדינה על דרכו הרעה של אחאב.^[11]

חצר מלכות של מעלה וחצר מלכות של מטה

חזונו של מיכיהו מתאר הליכים המתרחשים בחצר מלכותו של י־הוה, משל יש בידו של מיכיהו "כרטיס כניסה חופשי" לצבא השמיים:

^{מלכים א כב:יט} וַיֹּאמֶר לָכֵן שְׁמַע דְּבַר יְ־הוָה רָאִיתִי אֶת יְ־הוָה יֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם עֹמֵד עָלָיו מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ.^[12]

התיאור הזה מקביל למראה שנגלה בפני מיכיהו כשהגיע אל אחאב:

^{מלכים א כב:י} וּמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וִיהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה יֹשְׁבִים אִישׁ עַל כִּסְאוֹ מְלֻבָּשִׁים בְּגָדִים בְּגֹרֶן פֶּתַח שַׁעַר שֹׁמְרוֹן וְכָל הַנְּבִיאִים מִתְנַבְּאִים לִפְנֵיהֶם.

ההקבלה הזו באה לרמוז שהדבר המתרחש בחצר המלכות האנושית יכול להיות מובן כאשר מתבוננים במתרחש בחצר המלכות האלוהית. ייתכן אפילו שמיכיהו מאשים את אחאב שחשב עצמו לאלוהים או שניסה לנכס לעצמו את מעמדו הבלעדי של אלוהים.^[13]

החצר האלוהית, הפועלת כבית דין, מזכירה לנו את אירועי הפרק הקודם (כא). בראשית הפרק אחאב נתון בסערת נפש בעקבות סירובו של נבות למכור לו את כרמו.^[14]. לאחר מכן איזבל אשתו רואה זאת ומשתמשת בשמו כדי להעליל על נבות, ובסופו של דבר גורמת לשני עדים למסור עדות שקר על נבות, עדות המובילה להוצאתו להורג של נבות ולהפקעת רכושו למלכות. ראוי לציין כי ההאשמה השקרית שאיזבל מבקשת לתלות בנבות היא בֵּרַכְתָּ אֱלֹהִים וָמֶלֶך (שמואל א י), כלומר שלפי דבריה פגיעה במלכות כמוה בדיוק כפגיעה באלוהים.^[15]

מִי יְפַתֶּה אֶת אַחְאָב?

מיכיהו ממשיך ומספר את הדברים שראה בבית דין של מעלה:

^{מלכים א כב:כ} וַיֹּאמֶר יְ־הוָה מִי יְפַתֶּה אֶת אַחְאָב וְיַעַל וְיִפֹּל בְּרָמֹת גִּלְעָד וַיֹּאמֶר זֶה בְּכֹה וְזֶה אֹמֵר בְּכֹה. ^כב:כא וַיֵּצֵא הָרוּחַ וַיַּעֲמֹד לִפְנֵי יְ־הוָה וַיֹּאמֶר אֲנִי אֲפַתֶּנּוּ וַיֹּאמֶר יְ־הוָה אֵלָיו בַּמָּה. ^כב:כב וַיֹּאמֶר אֵצֵא וְהָיִיתִי רוּחַ שֶׁקֶר בְּפִי כָּל נְבִיאָיו וַיֹּאמֶר תְּפַתֶּה וְגַם תּוּכָל צֵא וַעֲשֵׂה כֵן.

התיאור של אלוהים המשתמש באסטרטגיה כזו להטעיית בני אדם אינו בלעדי למיכיהו. הכתוב בדברים יג:ד טוען שי־הוה ישלח נביאים שידברו בשמם של אלוהים אחרים כדי לבחון את נאמנותם של ישראל.^[16] באופן דומה, בנבואת ההקדשה של ישעיהו, אלוהים אומר שישכנע את אנשי יהודה בדברי שקר כדי ש יוכל להענישם (ישעיהו ו:ט-יג).^[17] יחזקאל גם הוא מספר על נביאים שאלוהים מפתה אותם:

^{יחזקאל יד:ט} וְהַנָּבִיא כִי יְפֻתֶּה וְדִבֶּר דָּבָר אֲנִי יְ־הֹוָה פִּתֵּיתִי אֵת הַנָּבִיא הַהוּא וְנָטִיתִי אֶת יָדִי עָלָיו וְהִשְׁמַדְתִּיו מִתּוֹךְ עַמִּי יִשְׂרָאֵל.

לשורש פ.ת.י/ה במקרא יש תמיד משמעות שלילית. ^[19] ספר דברים משתמש בשורש הזה כדי לתאר מה גורם לאדם לפנות לאלוהים אחרים (דברים יא:טז), מעשה שעל פי הדימוי המקראי הנפוץ פירושו בגידה במערכת היחסים . בסיפור שלנו מיכיהו דווקא משמש לחשוף את מעשה הפיתוי – אלוהים מפתה את אחאב שלא לראות נכונה את המציאות, או לכל הפחות לפרשם באופן מוטעה.

לשורש פ.ת.י/ה יש גם קונוטציה מינית והוא משמש לרוב כדי לתאר צד אחד המנצל את חולשותיו של הצד השני, למשל במקרה של אדם בוגר המפתה נערה (שמות כב:טו), או בסיפור על אודות דלילה אשת שמשון, שמשכנעת את בעלה לגלות את סודו (שופטים יד:טו, טז:ה). אולם, השורש פ.ת.י/ה גם יכול לתאר גנב המכשיל אדם תמים (משלי טז:כט) או מרגלים המתחנפים למלך (שמואל ב ג:כה).

אם כן כשאנו מבינים את הביטוי הזה נכונה אנו מבינים שאחאב הולך שולל אחרי האמונה שינצח מפני שהיא הדבר שבו הוא רוצה להאמין. עוד מהניכוס שעשה לכרם נבות בפרק הקודם אנו למדים שאחאב רגיל להשיג מה שהוא רוצה, וגם נביאי החצר שלו יודעים זאת. מיכיהו מזהיר את אחאב שזו התכונה שאלוהים מנצל כדי ללכוד אותו ולהביא עליו את מפלתו.

רוח שקר

מיכיהו מסיים את דבריו בתיאור התוכנית האלוהית:

^{א מלכים כב:כג} וְעַתָּה הִנֵּה נָתַן יְ־הוָה רוּחַ שֶׁקֶר בְּפִי כָּל נְבִיאֶיךָ אֵלֶּה וַי־הוָה דִּבֶּר עָלֶיךָ רָעָה.

הביטוי "רוח שקר" ייחודי לסיפור הזה, אולם הוא מסתדר עם התפיסה הכללית שדברי הנביא משקפים רוח אלוהית שנחה עליו משמיים. הטקסט המקראי אם כן מלמד ש־400 הנביאים היו נביאי אמת, אולם הולכו שולל.

חז"ל, ככל הנראה בניסיון להשיב על התפיסה הבעייתית שי־הוה יכול להשתמש בנביאים לשם הטעיה, טוענים שלנביאים הללו הייתה בכל זאת בחירה אם ללכת שולל אם לאו (בבלי סנהדרין פט ע"א):

מאי הוה ליה למעבד? רוח נבות אטעיתיה! דכתיב... מאי צא אמר רב צא ממחיצתי, דכתיב דובר שקרים [לא יכון לנגד עיני]. מאי רוח א"ר יוחנן זה רוחו של נבות היזרעאלי.

תרגום: מה היה לו [לצדקיהו] לעשות? רוח נבות הטעתה אותו! ככתוב... מה פירוש המילה "צא" (מלכים א כב:כב)? אמר רב: [צדקיהו היה צריך להגיד לרוח השקר] צא ממחיצתי, שכתוב (תהילים קא:ז) "דובר שקרים לא יכון לנגד עיני". מה פירוש המילה "רוח"? רבי יוחנן אמר: "זוהי רוחו של נבות היזרעאלי".

לפי הדברים האלה הנביאים יכולים להתפתות לתחזיות שקר, אבל אין זה מן ההכרח. יתר על כן, כשחז"ל מכנים את רוח השקר "רוח נבות" הם מבהירים שהתעלול של אלוהים הוא תוצאה של החטאים של אחאב במקרה של נבות; שכן הרמזים העדינים של מיכיהו נועדו להזכיר לאחאב את חטאו עם נבות. אחאב אם כן היה צריך לדעת שרוחו של הקורבן שלו, נבות, תמצא אותו, ושאלוהים מפתה אותו לנפילתו בעקבות החטא הזה.^[20]

זהו הדבר שאליהו הזהיר מפניו את אחאב בסוף פרק הקודם – שאלוהים יהרוג אותו בעבור חטאו כנגד נבות.^[21] אחאב עונה לו אז במילים "הַמְצָאתַנִי אֹיְבִי?", וגם שם מפרש את תוכחת הנביא כשיקוף של טינה אישית ולא כמסר אלוהי.

רוח השקר מזכירה גם את "הרוח הסרה" של אחאב עצמו (כא:ה), היא הרוח שהובילה לרצח נבות.^[22] ההתייחסות של מיכיהו ל"רוח שקר" ב"בית משפט אלוהי" יכולה הייתה להזכיר לאחאב את המניע שלו עצמו לעדות השקר שהרשיעה את נבות, ולעורר אותו לחשוב פעמיים לפני שיתעלם מאזהרת מיכיהו. במקום זאת, הוא תוקף אותו. בסופו של דבר אחאב כולא את מיכיהו, יוצא למלחמה ונהרג בשדה הקרב, בדיוק כפי שניבא מיכיהו.

אחאב נכשל בהבחנה בין אמת ושקר

לשיטה של ספר דברים, שלפיה יש להבדיל בין נבואת אמת ונבואת שקר באמצעות התבוננות במה שיתרחש בפועל, לא היה כל ערך עבור אחאב. עם זאת הסיפור יוצא מנקודת הנחה שאחאב היה צריך לדעת מי מהנביאים דובר אמת.

המלך מקבל מסרים שאמורים לעזור לו לקלוט את האמת הקשה – ארבע מאות הנביאים, ובתוכם צדקיהו, פותו על ידי רוח שקר; אותה רוח שקר אינה מהלך אלוהי שרירותי. כאשר אנו קוראים את הפרק לצד הפרק הקודם – והחיבור הלשוני שבין הפרקים גלוי לעין – אנו מבינים שהרוח הזו הגיעה כגמול על הנטייה של אחאב להשתמש בזולת ככלי לטובתו האישית.

אולם דברי מיכיהו נופלים על אוזניים ערלות, והסיפור נגמר במותו של אחאב בשדה הקרב, כפי שהקורא צפה כל העת. רוח השקר שפיתתה אותו לאיוולת הזו הייתה לא אחרת מאשר הוא עצמו.