מלחמתו של ה' באל השמש המצרי "רע"

כל ספרות נכתבת על רקע תרבותי מסוים, וכך גם התנ"ך. ההקשר התרבותי של ישראל הקדום היה העולם הפוליתאיסטי הסובב אותם. במקרה של סיפור יציאת מצרים, הקשרו הוא מצרים הקדומה.

דוגמה מצוינת להקשר זה מופיעה בשמות פרק י. פרק זה והבאים אחריו מספרים על שלוש המכות האחרונות: ארבה (י:א–כ), חושך (י:כא–כט) ומכת בכורות (יא:א–ט, יב:כט–ל).^[1] כל אחת ממכות אלו מהדהדת מוטיבים ספרותיים ודתיים מעולמה של מצרים הקדומה.

משחק המילים של פרעה – רעה או רע נגד פניכם

בתיאור מהלך אחד ממפגשיהם בספר שמות, מזהיר פרעה את משה ואהרן:

^{שמות י:י} ...רְא֕וּ כִּ֥י רָעָ֖ה נֶ֥גֶד פְּנֵיכֶֽם.

המילה העברית "רעה" רומזת לשמו של אל השמש המצרי וראש האלים, "רע" שכמעט זהה לה בהגייתו. משחק המילים הדו-לשוני שנוקט פרעה, המתאפשר בגלל צירוף המקרים הלשוני המוצלח, מאפשר לו לא רק לדחות את בקשתם של ישראל לעבוד את אלוהיהם אלא גם להצהיר שרע עומד נגד פניהם.^[2]

דברי השחץ של פרעה זוכים לתגובה הולמת בשלוש המכות הבאות בעקבותם. המכה השמינית, ארבה, מחשיכה את עין השמש בצהרי היום (ראו י:טו); המכה התשיעית, חושך, המתפרשת לרוב כסופת חול, מחשיכה את השמים במשך שלושה ימים (ראו י:כב); ובמכה העשירית מתים כל הבכורות בחצות הלילה, השעה החשוכה ביותר שבה רע מצוי במרחק הרב ביותר מן הזריחה (ראו יב:כט).

לנוכח ההקשר התרבותי של מצרים העתיקה, הקורא העברי הקדום היה מבחין ללא ספק בקשר שבין דברי הרהב של פרעה בשמות י:י ובין המאורעות שבאו על העם המצרי לאחריהם – מאורעות שבמהלכם נעלם מן העין אֵל השמש רַע, שהמצרים היו רגילים לנוכחותו הקבועה.

ארבה: החשכת השמש

מוטיב העלמת השמש מופיע ראשית בשמות י:טו, המתאר כיצד כיסה הארבה את "עין כל הארץ"^[3] – ביטוי נדיר בעברית אך בן בית בשפה המצרית. הביטוי העברי כאן הוא ככל הנראה גרסה מעובדת של הביטוי המצרי ir.t rʿ שמשמעו המילולי הוא "עינו של רע", המתאר את השמש ובהרחבה גם את מצרים.

היכרותה של המסורת היהודית עם רע

ראויה לציון העובדה שמסורות יהודיות מאוחרות יותר הבינו פסוקים אלו מתוך הקשרם התרבותי המצרי. ראשית, במדרש שיר השירים נכתב:

^{מדרש שיר השירים א:יב} 'ראו כי רעה נגד פניכם' - אמר ליה אני רואה באצטגנינות שלי כוכב אחד עולה לקראתכם ושמו רעה, והוא סימן דם והריגה.^[4]

פרשנות זו מובאת גם מאוחר יותר אצל רש"י:

^{רש"י שמות י:י} ומדרש אגדה שמעתי כוכב אחד יש ששמו רעה. אמר להם פרעה רואה אני באיצטגנינות (באסטרולוגיה) שלי אותו כוכב עולה לקראתכם במדבר והוא סימן דם והריגה.^[5]

מרשים להיווכח כיצד הבינו מקורות מדרשיים אלו את המילה "רעה" לא רק בהוראתה העברית אלא גם כשמו של אל השמש רע (או, לכל הפחות, כשם כוכב, משמעות קרובה דיה לצורך הדיון). על כן, לפי הבנה זו, נוכל להציע כי משמעות הפסוק היא "ראו כי רע/רעה נגד פניכם".^[6]

בדומה לכך, מפתיע למדי לגלות שבתרגום הביטוי "עין (כל־) הארץ" מתרחק תרגום אונקלוס ממנהגו הרגיל לתרגם באופן מילולי ובמקום זאת מתרגם ביטוי זה במילים "עין שמשא דארעא" ("עין שמש הארץ") בשמות י:ה ו"עין שמשא דכל ארעא" ("עין שמש כל הארץ") בשמות י:טו.^[7] בשני המקרים שיבץ אונקלוס את המילה 'שמשא', כלומר שמש, בתרגום ביטוי זה. אין כל ספק שהמתרגם הקדום לארמית הבין שכוונת הביטוי העברי הנדיר לשמש.

קשה לדעת בוודאות כיצד ידע זאת מחבר תרגום אונקלוס, אף שלא מן הנמנע שהמסורת היהודית שימרה לאורך הדורות פרשנות זו של הטקסט, על כוונתו המקורית לתיאור השמש.

חושך: האפלת השמש

לא זו בלבד שהמכה התשיעית, מכת חושך, היא המשך המתקפה על אל השמש רע, אלא שהיא גם עושה שימוש במוטיב ספרותי המצוי בשני טקסטים ספרותיים ממצרים.^[8] הקדום מביניהם הוא נבואת נפר-רח'ו, המביאה את דבריו של חכם מצרי שחי בסביבות 2000 לפנה"ס.^[9] הוא מתאר את התהפוכות שבאו על מצרים, וכותב:

גלגל השמש כהה. אורו לא זרח כדי להאיר את עיניהם של בני האדם… אין איש יודע מתי חצות היום, כי הצללים אינם נראים.

מקבילה מדויקת יותר אפשר למצוא בטקסט דמוטי מאוחר יותר, הידוע בשם סתנה ח'ע-מ-ואסת וסי-אוסיריס (או סתנה II, בקצרה).^[10] סתנה ח'ע-מ-ואסת היה בנו של רעמסס השני, הכהן הגדול בעיר ממפיס ומכשף רב כוח, אשר סביבו נטוו סיפורים רבים. באחד מסיפורים אלו, בנו של סתנה ח'ע-מ-ואסת, סי-אוסיריס, עולה עליו בחוכמתו ובשליטתו בקסם. בסיפור מביא סי-אוסיריס את דבריו של מכשף נובי חסר שם:

וידבר אחד מהם בקול גדול ויאמר בתוך דבריו: 'אילולא היו מעשים אלו מכעיסים את אמון, ואילולא היה מלך מצרים מעניש אותי על המעשה, הייתי מטיל על מצרים את כשפי ומשליט על המצרים חשכת שלושת ימים, לילה ויום, בלא אור כלל'.

כלומר, המצרים האמינו כי יש ביכולתם של מכשפים רבי כוח להשליט אפלה על הארץ.

לאור כך, מעניין במיוחד אזכור שלושת ימי החשכה המתוארים גם בשמות י:כב–כג. סביר כי מסורות אלו העוסקות בחשכה מבוססות על סופות החול המכות במצרים לעתים מזומנות (מי שצפו בסרט "הפצוע האנגלי" יוכלו להיזכר בסופת החול המתוארת בו בחיות רבה).

מות הבכור: מיתוס מצרי קדום

גם למכה העשירית, מכת בכורות שבה מתו כל בכורות מצרים בחצי הלילה, מקבילות מצריות, על אף שהן חידתיות הרבה יותר.^[11] כידוע, במצרים התקיים פולחן מתים מפותח ביותר, ובכלל זאת מוכרת לנו ספרות מתים וקבורה מכמה תקופות שונות (הממלכה הקדומה, הממלכה התיכונה והממלכה החדשה). ספרות המתים והקבורה בתקופת הממלכה הקדומה נכתבה על קירות הפירמידות עצמן, וטקסטים אלו מכונים 'כתבי הפירמידות'. הקטע הבא מופיע על קירות הפירמידה של אוּנָס, 2350 לפנה"ס לערך, ועל קירות הפירמידה של תֶתִי, 2320 לפנה"ס לערך. שתי הפירמידות מצויות בסקארה:^[12]

המלך הוא שיישפט עם זה ששמו נעלם ביום שחיטת הבכור (smsw; מילולית "המבוגר ביותר").^[13]

בתקופת הממלכה התיכונה כתבו הסופרים המצרים את ספרות המתים על ארונות הקבורה העשויים עץ, ולפיכך שמם של טקסטים מסוג זה הוא 'כתובות ארונות קבורה' (או 'כתובות הארונות'). על שני ארונות קבורה שנמצאו באסיוט מופיע טקסט כדלהלן: ^[14]

אני הוא שיישפט עם זה ששמו נעלם בליל שחיטת הבכור (wrw).

על ארבעה ארונות קבורה אחרים (שניים מסקארה ושניים מאל-ברשה) כתוב: ^[15]

ליל זה של שחיטת הבכור, יום זה של שחיטת הבכור (wrw).

בטקסטים אלו, המילה המציינת את הבן הבכור היא wrw, שהיא צורת הרבים של המילה שמשמעה המילולי הוא "גדול, עצום". אחריה בא סימן ממיין המציין אלוהות, המלמד שהביטוי מתייחס באופן כלשהו לאלים. הדבר עומד בסתירה למקור הראשון שהובא שבו נעשה שימוש במילה smsw, "המבוגר ביותר", ללא סימן ממיין לאחריה.

אזכור חסר פשר

לא ידוע לנו כמעט דבר על "יום זה של שחיטת הבכור", "ליל זה של שחיטת הבכור" או על הגרסה המשלבת יום ולילה (השנייה מבין כתובות ארונות הקבורה המצוטטות לעיל), אולם אין כל ספק שאלו התייחסויות למושג בעל משמעות במצרים הקדומה.

זאת ועוד, נראה שגם בני ישראל הקדומים הכירו מוטיב זה, משום שהוא הושקע במסורת יציאת מצרים (לא רק בשמות יב אלא גם בתהלים עח:נא, קה:לו). אין ספק שכתובים מקראיים אלו מבטאים הטמעה של מוטיב מצרי זה, על אף הפער הכרונולוגי בן אלף השנה בערך שבין כתובות ארונות הקבורה המתוארכים ל-2000 לפנה"ס לערך לבין סיפור יציאת מצרים, אשר לדעתי התגבש במתכונתו הקנונית פחות-או-יותר בשנת 1000 לפנה"ס לערך [16]. יתכן שחשיבותה המרובה של מסורת זו בתרבות המצרית הקדומה גרמה לכך שהיא המשיכה להיות מוכרת היטב במשך אלף שנים, על אף שלא נמצאו לה ראיות בכתבים ששרדו מתקופות מאוחרות יותר.

אחת היא איך נפרש את משמעותם של הדי המיתוס, מסקנתו של האגיפטולוג המנוח מרדכי גילולה תקפה ועומדת:

טקסטים אלו הם ראייה חזקה לקיומו של סיפור מיתולוגי שבו חלק מבכורות מצרים או כולם – ואלו עשויים להיות אלים, בני אדם או בעלי חיים – מתו ביום או בלילה מסוימים. מיתוס מעין זה עשוי בהחלט לעמוד בבסיסו של הסיפור המקראי.^[17]

הרחבת הפרספקטיבה: עשר המכות כולן

חוקרים שונים מציינים כי הראשונות מבין מכות מצרים פולשות לממלכתן של אלוהויות מצריות שונות: המכה הראשונה נוגעת בחַעפּי, אל הנילוס (או ליתר דיוק, האל האחראי להצפת הנילוס); המכה השנייה נוגעת בחֶקֶת, האלה בעלת ראש הצפרדע הקשורה בחיים; החמישית באַפִּיס השור וחַתְחוֹר הפרה; וכן הלאה. המכה השמינית, התשיעית והעשירית נוגעות, לדעתי, בתחומו של רע אל השמש, ובייחוד לנוכח דברי פרעה שבהם פותח מאמרי זה.

להבין את מצרים כדי להבין את התורה

שמות יב:יב מתאר את אלוהי ישראל העושה שפטים לא רק בעם המצרי אלא גם "‎וּבְכָל־אֱלֹהֵ֥י מִצְרַ֛יִם". ניתוח נרטיב המכות בהקשר הרחב של תרבות מצרים מחזיר אותנו לפסוק מפורש זה במקרא ומאפשר לנו להבין את כוונתו ומשמעותו.