עורו של המצורע וליבו של המשיח

צריך עור בחיים

כשהייתי חניכה במחנה מושבה, אנשי הצוות נהגו להשמיע בזמן ההשכמה בבוקר תקליטים של אלן שרמן – הזמר והקומיקאי שחיבר שירי פרודיה. מכל שירי ההשכמה במחנה, נתקע בראשי במיוחד שיר (באנגלית) ששמו "עור" (Skin):

השיר הזה הוא פרודיה על שיר מפורסם אחר, "Heart" ("לב"), מתוך התוכנית Damn Yankees. בשיר "Heart" נאמר, כמיטב המסורת האמריקאית, שכדי להתקדם בחיים או במשחק בייסבול לא צריך אלא אומץ, חוסן נפשי ונחישות – ובלשון העם, "לב". אלן שרמן אמר חצי־בצחוק ששירו "Skin" הוא שיר מחאה הטוען שאדרבה, גם המעטפת חשובה, ולא רק התוך.

פרשת תזריע ופרשת מצורע הנלווית לה מתמקדות בחשיבות העור, ובפרט במה שקורה כאשר שלמות העור או טהרתו נפגמות, והוא נגוע בנגעים שונים המכונים צרעת.

מבט אנתרופולוגי וביולוגי על העור

כדי לעמוד על משמעות הצרעת עלינו לחשוב תחילה על תפקידו הביולוגי, החברתי והאנתרופולוגי של העור.

אלן שרמן מתמצת יפה את הרעיון ש"אם יש עור בחוץ הוא שומר את הפנים בפנים". במילים אחרות: העור משמש גבול המבחין בין גופים, ישויות וקטגוריות.

התיאולוגית רייצ'ל אדלר מסבירה:

חברות האדם חרדות מפני פלישה, מפני התפוררות ומפני השתלטות, ולפיכך הגבולות ואזורי הספר של האומות הם מוקד לחשש. אלה מקומות שבהם עלולה להיות פלישה והסדר עלול לקרוס. עור האדם הוא גבול רציף ארוך המסמן את ההפרדה הראשונית ביותר, הגבול בין גוף האדם ובין העולם שמחוץ לו. פרצות בעור [כמו נגעי הצרעת] הם בגדר מתקפה על הגוף. הנגעים חושפים את הבשר החי לעולם החיצון.^[2]

כמו מרבית האנשים המבקשים להבין היום את ספר ויקרא ואת דיני הצרעת, רייצ'ל אדלר הלכה בדרכה של מרי דאגלס (1921–2007), האנתרופולוגית הבריטית מחברת הספר "טוהר וסכנה" (Purity and Danger). לדברי מרי דאגלס, ספר ויקרא כולו עוסק בגבולות, במבנים חברתיים ובמסגרות. הפרטים והדינים השונים של הקורבנות והמאכלות שמותר ואסור לאכול הם ביטוי לעיסוק הזה.^[3]

בדבריה על הצרעת, דאגלס כותבת שספר ויקרא,

משתמש ברעיון הפשוט של הכיסוי כדי להציג סדרת אנלוגיות לכפרה – מן העור המכסה את הגוף, לבגד המכסה את העור, לבית המכסה את הבגד, ולבסוף למשכן: בכל מקרה ומקרה, כאשר הכסות נפגמת, יש צורך בכפרה.^[4]

העיסוק בגבולות בתוך מבנה ספרותי

העיסוק בגבולות אינו בא לידי ביטוי רק בפרטי הדינים והאיסורים. אלא גם בצורתו הספרותית של הספר. בפרשות תזריע ומצורע התורה מציגה את דיני הצרעת באמצעות מבנה ספרותי של הכלה או כיסוי, המורכב מסדרת חזרות או מעגלים רטוריים קונצנטריים.

פרשת תזריע פותחת את הדיון בזיהוי צרעת העור, וחוזרת על האבחנה במקרה של צרעת הגפיים, השיער והראש. משם הדיון מתרחק לבגדים ומשם לקירות הבית. בפרשה הבאה, פרשת מצורע, מוצגים בסדר זה דיני הטהרה של כל מעגל מן המעגלים הקונצנטריים של הצרעת.

וכאילו כדי ליצור עור רטורי או ספרותי שיחזק את הגבולות הפיזיים והדתיים של עולם הטהרה, פרק יד בויקרא נפתח ומסתיים באתן המילים כמעט: בתחילתו – "זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע"; בסופו – "זֹאת תּוֹרַת הַצָּרָעַת".

מבנה רטורי זה – שאומנם אופייני לספרות הכוהנית – משקף את תפקיד העור ככלי קיבול או כגבול המבחין בין הפנים ובין החוץ.

הצרוע כאבל וכזר

נקודה זו עולה ביתר שאת מסוף פרק יג בויקרא, המציג תיאור קשה של הצרוע כאבל שבגדיו קרועים ושערו סתור, והוא קורא "טמא, טמא" כדי להזהיר אחרים לבל יתקרבו אליו (פס' מה). האדם הנגוע נדרש לשבת "בדד", בשוליים ומחוץ למחנה (פסק מו), רחוק מ מי שגופו שלם וטהור, ויכול להימצא "בפנים". המילה "בדד" מזכירה את ירושלים החרבה והמחוללת במגילת איכה (א:א), ומגבירה את תחושת האבל או הייאוש העולה מתיאור המצורע כאן.

סיכום ראשוני

נקודת המבט האנתרופולוגית פותחת צוהר לעיסוק במשמעותה הסמלית של הצרעת ומסייעת להבין מדוע המקרא מוטרד ומודאג בשל מחלה שייתכן שלא הייתה חמורה בהרבה מפסוריאזיס. הדינים הללו, כמו שאר הדינים הכוהניים, משקפים את הרצון לשמור על גבולות מובחנים; אם העור, הסימן המובהק לגבול בין האדם ובין העולם, נפגם, הסדר בעולם מתהפך. לפיכך אנשים שעצם קיומם הגשמי מאיים על קיום הגבולות חייבים לצאת אל מחוץ למחנה.

אבל זה לא כל הסיפור. האמת היא שיש במסורת שלנו תפיסה נוספת של העור – כנקודת מפגש ולא ככלי היוצר הפרדה מובחנת. אני מבקשת לבחון כעת את הרעיון שהעור הוא דבר אינטראקטיבי וחדיר. העור אינו גבול בלבד אלא גם כלי מתווך; הוא אינו אמצעי הגנה בלבד אלא גם אמצעי למגע וקשר.

העור ככלי תקשורת

חוקרת העור נינה ג' יבלונסקי מסבירה:

העור אינו מחסום אטום כלל וכלל... הוא מעטה חדיר באופן סלקטיבי. הוא עומד תמיד על המשמר – מניח לדברם מסוימים להיכנס ומונע את כניסתם של אחרים. בעור שוכנים גם מאות מיליוני מיקרו־אורגניזמים הניזונים מן הקשקשים ומההפרשות של העור. אבל עורנו אינו רק שכבת מגן, שוער וגן חיות פרטי. הנקבוביות וקצות העצבים שבעור מחברים אותנו לעולם שסביבנו. העור הוא הממשק שבאמצעותו אנחנו נוגעים זה בזה וחשים חלק ניכר מסביבתנו. באמצעות העור אנחנו חשים בקור ובמרקם החלק של הקרח הנמס, בבריזה חמימה וקלילה בערבי קיץ, בצביטה המציקה שעקיצת היתוש גורמת, בכאב של שפשוף בברך, במגעה הרך והמרגיע של ידה של אימא ובמגעם המסעיר של האהוב או האהובה.^[5]

הרעיון שמציגה יבלונסקי בא לידי ביטוי גם בפרשת תזריע–מצורע. אומנם דיני הצרעת כפי שהוצגו עד כה מחזקים את תפקיד העור כמחסום או כגבול, אולם הפועל המשמש לתיאור מצב העור והמחלה בפרקים אלה מעיד על כך שהעור אינו גבול בלבד, אלא גם כלי תקשורת ותיווך.

שתי המשמעויות של "נגע"

המילה "נֶגע", המופיע בפרק יג כארבעים פעמים, נגזרת מן השורש נ.ג.ע, הקשור לנגיעה ולמפגש. עורנו, קו ההגנה הראשון שלנו ונקודת התורפה הראשונה, הוא גם האמצעי שבעזרתו אנחנו חווים את העולם ופוגשים אנשים אחרים.

אנחנו סובלים מנגעים משום שאנחנו יצורים שנוגעים, משום שגבולותינו פוגשים ללא הרף את גבולותיהם של אחרים, משום שעורנו הוא בבחינת הזמנה. החזרה הרבה על המילה נגע בפרק זה היא ייצוג מילולי של העובדה שהמגע והמפגש מצויים בכול. תמיד יש דבר מה הנוגע בנו, בגופנו ובנפשנו, ועורנו משמש כמעין סינקדוכה (=חלק המתאר את השלם) לכל ישותנו.

עור והתעוררות

דברים ברוח דומה אפשר לומר על המילה "עור", המופיעה במובניה השונים – עור האדם או עורות בעלי חיים מעובדים – כארבעים פעמים בפרק זה. המילה עור מזכירה את הפעלים לעורר, להתעורר ולהעיר (דהיינו בתגובה על דברי אחר). בזכות היותו נקודת המפגש עם אחרים, עורנו הוא מוקד להתעוררות ולאינטראקציה בלתי פוסקות.

נקודה חשובה נוספת היא הקשר בין המילה "בשר", שאף היא נפוצה מאוד בפרק יג בויקרא, ובין הפועל "לבשר", שעל פי רוב מופיע במקרא לציון הודעת חדשות טובות או רעות (ולא בהקשרים ניטרליים). בשורות ניתנות בעזרת הפה, אחד הפתחים שבעור. כשאדם מבשר הוא אינו מדבר סתם אלא מספר לראשונה על דבר חדש, הניצב פעמים רבות על הגבול בין עצב ושמחה. למשל, בישעיה נב נאמר:

^{ישעיהו נב:ז} מַה נָּאווּ עַל הֶהָרִים רַגְלֵ֣י מְבַשֵּׂ֗ר מַשְׁמִ֧יעַ שָׁל֛וֹם מְבַשֵּׂ֥ר ט֖וֹב מַשְׁמִ֣יעַ יְשׁוּעָ֑ה אֹמֵ֥ר לְצִיּ֖וֹן מָלַ֥ךְ אֱלֹהָֽיִךְ.

השורש ב.ש.ר, החוזר בויקרא יד במשמעות של פגיעה פתולוגית בעור האדם, משמש כאן כדי להורות על אירוע משמח; הוא אינו מציין חורבן, כי אם ישועה.

ארבעת המצורעים בהפטרה: סבל ואושר הבאים כאחד

הגבול החדיר בין טרגדיה ובין אושר, בין המצורע ובין המבשר, מתואר בבהירות מרשימה בהפטרת פרשת מצורע (מלכים ב ז:ג–כ), המספרת על ארבעה מצורעים היושבים בשער שומרון הנצורה ומשמיעים בשורה טובה המצילה את העיר.

דווקא משום שהם מצויים בשולי החברה ונדחקים לשכון בגבול (או בעור) העיר, ארבעת המצורעים יכולים לגלות את הבשורות הטובות – צבאות ארם, שהטילו מצור על העיר שומרון והרעיבו את יושביה, עזבו את המחנה והשאירו בו את כל האספקה שלהם. שוו בנפשכם: האנשים שגורשו ונסגרו מחוץ לעיר הם המביאים בשורות טובות ומזון מציל חיים, לא רק לעצמם אלא אף לאנשים שהרחיקו אותם מעליהם.

"מצורעת" מודרנית קוראת את ההפטרה

רחל המשוררת (רחל בלובשטיין, 1891–1931), שאף היא סבלה מ"נגע" (שחפת) שהרחיק אותה מחבריה הקיבוצניקים והוביל להסתגרותה בין כותלי דירה צפופה בתל אביב, חיברה בשנת 1926 שיר תשובה לסיפור על ארבעת המצורעים במלכים ב ז:

בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים הָאוֹיֵב הַנּוֹרָא
אֶת שֹׁמְרוֹן הֵבִיא בְּמָצוֹר;
אַרְבָּעָה מְצֹרָעִים לָהּ בִּשְּׂרוּ בְּשׂוֹרָה.
לָהּ בִּשְּׂרוּ בְּשׂוֹרַת הַדְּרוֹר.

כְּשֹׁמְרוֹן בְּמָצוֹר כָּל הָאָרֶץ כֻּלָּהּ,
וְכָבֵד הָרָעָב מִנְּשׂא.
אַךְ אֲנִי לֹא אֹבֶה בְּשׂוֹרַת גְּאֻלָּה,
אִם מִפִּי מְצֹרָע הִיא תָבוֹא.

הַטָּהוֹר יְבַשֵּׂר וְגָאַל הַטָּהוֹר,
וְאִם יָדוֹ לֹא תִמְצָא לִגְאֹל –
אָז נִבְחָר לִי לִנְפֹּל מִמְּצוּקַת הַמָּצוֹר
אוֹר לְיוֹם בְּשׂוֹרָה הַגָּדוֹל.

בדרך כלל אני פונה לשירה העברית המודרנית כמוצא או כפרשנות חלופית לקריאה המסורתית של הטקסט המקראי. אולם כאן דווקא רחל, הציונית החלוצה, ממלאת את תפקיד השוטר מספר ויקרא ואוכפת את דיני משטר הטהרה הנוקשים. קשה שלא לתהות מדוע רחל אומרת שתעדיף להיכנע למצור ולא להתבשר על הגאולה מפי מצורע.

רחל כאמור הורחקה מן הכלל בגלל מחלתה; מדוע אפוא לא הסכימה לקבל את הרעיון המאפשר למצורע למלא תפקיד לימינלי של מבשר המחבר בין שני התחומים? האם הסיבה לכך היתה שהבינה את רעיון הסגר המוחלט והסכימה איתו? או משום ששנאה את מחלתה עד כדי כך שלא יכלה להשלים עם הרעיון שהמחלה יכולה להוביל לדבר מה יצירתי וחיובי?

 עובדה היא שמחלתה של רחל הולידה שירים רבים וטובים. כמו יצירות טובות ובשורות טובות, גם שיריה נולדו בהקשר קשה וכואב. לעיתים נדירות בלבד בשורות שמתבשרים בהן הן טובות בתכלית. לרוב הן עומדות בצד, ממתינות שנבחין בהן, שנקבל אותן, שנאבחן או נפרש אותן לכאן או לכאן.

המשיח הנגוע

כך הם פני הדברים בישעיה נג, הפרק הבא מיד אחרי פסוקי "מה נאוו" (שהוצגו למעלה), התורם לדימוי הרווח בנצרות, של המשיח כ"משרת המעונה":

^{ישעיהו נג:ד} אָכֵ֤ן חֳלָיֵ֙נוּ֙ ה֣וּא נָשָׂ֔א וּמַכְאֹבֵ֖ינוּ סְבָלָ֑ם וַאֲנַ֣חְנוּ חֲשַׁבְנֻ֔הוּ נָג֛וּעַ מֻכֵּ֥ה אֱלֹהִ֖ים וּמְעֻנֶּֽה.

משיח מצורע?

קטע מפורסם במסכת סנהדרין צח ע"א הוא צאצאם הספרותי של ישעיה נג ושל סיפור ארבעת המצורעים במלכים ב ז. בקטע זה רבי יהושע בן לוי פוגש באליהו הנביא – מבשר הגאולה – בעודו עומד בפתח קברו של ר' שמעון בר יוחאי.^[6]

רבי יהושע בן לוי אשכח לאליהו, דהוי קיימי אפיתחא דמערתא דרבי שמעון בן יוחאי, אמר ליה: אתינא לעלמא דאתי? – אמר ליה: אם ירצה אדון הזה. אמר רבי יהושע בן לוי: שנים ראיתי וקול שלשה שמעתי. – אמר ליה: אימת אתי משיח? – אמר ליה: זיל שייליה לדידיה. – והיכא יתיב? – אפיתחא דרומי. – ומאי סימניה? – יתיב ביני עניי סובלי חלאים, וכולן שרו ואסירי בחד זימנא, איהו שרי חד ואסיר חד. אמר: דילמא מבעינא, דלא איעכב.

תרגום לעברית: ר' יהושע בן לוי מצא את אליהו הנביא כשהיה עומד על פתח מערת הקבורה של ר' שמעון בן יוחאי. אמר לו: האם אבוא, אזכה, לעולם הבא? אמר לו: אם ירצה אדון הזה... אמר לאליהו: מתי יבוא המשיח? אמר לו: לך שאל אותו עצמו. שאל ר' יהושע: והיכן הוא יושב? אמר לו אליהו: על פתח העיר רומי. שאלו: ומה סימנו שאדע שמשיח הוא? ענה לו: יושב הוא בין עניים סובלי חלאים וכולם מתירים תחבושות וקושרים בפעם אחת, אבל הוא מתיר תחבושת אחת וקושר אחת. אמר: שמא יצטרכו אותי לגאולה ואז שלא אתעכב עד שאחבוש את כל פצעי.^[7]

הסיפור הזה קושר את שני החלקים של המאמר הזה. מצד אחד, הוא מלמד ש"צריך עור" ולפעמים צריך גם תחבושות. כולנו צריכים את שכבת המגן הזאת; כולל המשיח שעלול לסבול מפצעים בעור. אבל צריכה להיות לנו האפשרות לפתוח לפעמים את הגבולות שלנו להזדמנויות חדשות. אנחנו צריכים פתיחות לפגיעוּת בריאה. הפתיחות הזו יכולה לאפשר למצוא את המשיח בתוך קהל מצורעים.

לפחות קו מחשבה אחד במסורת היהודית, שתחילתו בספר מלכים והמשכו בישעיה השני ובמסכת סנהדרין, טוען שהגאולה עתידה לבוא ממקומות ומאנשים הנראים רחוקים מכך יותר מכול, אנשים הסובלים מנגעים קשים בעורם. לפי מסורת זו, ההבדל בין נגועים מן השורה ובין המשיח הוא הנכונות לקבל בכל עת בשורה טובה. נכון, צריך עור, אבל צריך גם פה, נפש ולב.