כמה שנים ישבו בני ישראל במצרים?

נתונים מהמקרא המתייחסים למשך שהותם של בני ישראל במצרים

בספר שמות יב נמסר משך הזמן המדויק שבו שהו בני ישראל במצרים:

^{שמות יב:מ} וּמוֹשַׁב֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר יָשְׁב֖וּ בְּמִצְרָ֑יִם שְׁלֹשִׁ֣ים שָׁנָ֔ה וְאַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָֽה: ^יב:מא וַיְהִ֗י מִקֵּץ֙ שְׁלֹשִׁ֣ים שָׁנָ֔ה וְאַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיְהִ֗י בְּעֶ֙צֶם֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה יָ֥צְא֛וּ כָּל־צִבְא֥וֹת יְ־הֹוָ֖ה מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם:

אך מנין השנים הזה אינו עולה בקנה אחד עם הנתונים הגנאלוגיים המופיעים ברשימות בבראשית פרק מו ובשמות פרק ו (ראו רש"י על פסוקים אלה)^[1] ובמקומות נוספים במקרא:

שושלת לוי – ספר שמות פרק ו מוסר גניאלוגיה של בני לוי עד ימי משה, ובה שני דורות בלבד: מקהת, שירד למצרים (ראו בראשית מו:יא), עד משה, שהוציא את בני-ישראל משם (לוי-קהת-עמרם-משה). טווח זמן של שני דורות בלבד בין משה וסבו קהת^[2] הוא קצר מכדי להשתרע על-פני תקופה בת 430 שנה.^[3]

שושלת ראובן – דתן ואבירם, שני בני ראובן הידועים לשמצה, שמרדו בסמכותו של משה בעת הנדודים במדבר, היו נכדיו של פלוא (במדבר כו: ח–ט), המוזכר בבראשית מו:ט. פלוא היה אחד מ-70 צאצאי יעקב שירדו מצריימה. שוב – טווח הזמן של שני דורות בלבד אינו מתקרב לזמן של 430 שנות שהות, הנזכר בשמות יב:מ.

שושלת יהודה – במבט קדימה, נחשון בן עמינדב, בן זמנו של משה (שמות ו:כג ובמדבר א:ז; ג:ג; ז:יב), מוזכר בסוף מגילת רות (ד:יח–כ) כנינוֹ של חצרון, המופיע בספר בראשית כו:יב בין ה-70 שירדו למצרים. רשימה גניאלוגית זו מציינת אמנם טווח של שלושה דורות ולא שני דורות בין היורדים מצרימה ובין יוצאי מצרים, אך עדיין אין בכך כדי למלא את הפער בן 430 השנים, הנמסר בשמות יב:מ.

לסיכום: מן הראיות שלעיל משתמע שהיה ברור למחברי הנתונים הללו כי תקופת שהותם של בני ישראל במצרים הייתה קצרה מ-430 שנה.

מגורים בכנען ובמצרים – לפי נוסח השבעים ונוסח השומרוני

אחדים מהנוסחים הקדומים של התורה פתרו בעיה זו באמצעות הקדמת תחילת התקופה בת 430 השנה אל מועד הגעתו של אברהם לכנען. כך, נוסח תרגום השבעים והתורה השומרונית פותרים את הבעיה באמצעות הוספת השהות בכנען לספירה של 430 השנים על פי שמות יב:מ:

נוסח השבעים (LXX)

ומושב בני ישראל אשר ישבו בארץ מצרים ובארץ כנען ארבע מאות ושלושים שנה.

נוסח השומרוני (SP)

ומושב בני ישראל ואבותם אשר ישבו בארץ כנען ובארץ מצרים שלושים שנה וארבע מאות שנה.

התוספת למשפט אינה מופיעה באותו מקום בשני הנוסחים. לאור כך נראה שהפתרון מופיע במקורות השונים בניסוח עצמאי, ולא כתוצאה מתלות הדדית או העתקה. עובדה מדהימה היא שגרסת השבעים לספר שמות יב:מ מוזכרת במכילתא (בוא, פרשה יד) כאחד המקרים שבהם הזקנים ששכר המלך תלמי לתרגם את התורה ליוונית סטו בכוונה מהמשמעות הפשוטה של הטקסט.^[4]

עיבוד הנתונים הכרונולוגיים המתייחסים לאבות בנוסח השבעים ובשומרוני מגלה חלוקה של 215 שנים לכל אחת מתקופות המגורים, בכנען ובמצרים:

• 25 שנה עברו מהגעתו של אברהם לכנען בהיותו בן 75 (בראשית יב:ד) ועד הולדת יצחק, כשהיה אברהם בן 100 (בראשית כא:ה)
• 60 שנה עברו מהולדת יצחק עד הולדת יעקב (בראשית כה:כו)
• 130 שנה עברו מהולדת יעקב עד שהוא וצאצאיו ירדו למצרים (בראשית מז:ט)

סכום כל הנתונים המודגשים הוא 215 שנה, ולכן נותרו עוד 215 שנה לשהות במצרים. אך גם המספר הזה גבוה מכדי לעלות בקנה אחד עם הנרטיב של שניים או שלושה דורות של בני ישראל ששהו במצרים.

הפתרון הקלאסי של חז"ל: 430 השנים המצוינות בספר שמות תואמות את 400 השנים המוזכרות בברית בין הבתרים

למרות העובדה שהמכילתא רואה בנוסח השבעים גרסה משנית, הפתרון של תרגום השבעים לא נחשב שרירותי, שהרי גם חז"ל קשרו את משך הזמן המוגדר בספר שמות לתקופה המוזכרת בבראשית טו: יג–יד: 400 השנה שבהן יהיו צאצאי אברהם גרים בארץ לא להם עד שייגאלו:

^{בראשית טו:יג} וַיֹּא֣מֶר לְאַבְרָ֗ם יָדֹ֨עַ תֵּדַ֜ע כִּי־גֵ֣ר׀ יִהְיֶ֣ה זַרְעֲךָ֗ בְּאֶ֙רֶץ֙ לֹ֣א לָהֶ֔ם וַעֲבָד֖וּם וְעִנּ֣וּ אֹתָ֑ם אַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָֽה: ^טו:יד וְגַ֧ם אֶת־הַגּ֛וֹי אֲשֶׁ֥ר יַעֲבֹ֖דוּ דָּ֣ן אָנֹ֑כִי וְאַחֲרֵי־כֵ֥ן יֵצְא֖וּ בִּרְכֻ֥שׁ גָּדֽוֹל:

כאן יש להדגיש שתי נקודות:

1) לדעת חז"ל, תקופת 400 השנים שבה יהיו צאצאי אברהם זרים ומשועבדים החלה עם הולדת יצחק, מפני שניתן לראות ביצחק וביעקב הגרים בכנען זרים בארץ שעדיין אינה שייכת להם באופן רשמי.^[5]

2) כדי לגשר על הפער שבין ספר שמות יב:מ, המדווח על 430 שנות שהייה במצרים ובין ספר בראשית טו: יג, המציין רק 400 שנה, חז"ל טענו שהנבואה המתייחסת ל- 400 שנה ניתנה לאברהם 30 שנה לפני הולדת יצחק.^[6]

מקרא מסורס – שינוי סדר הפסוק: הסברו של רמב"ן

רמב"ן מאמץ את גישת חז"ל, ומציע פתרון תחבירי לבראשית טו:יג שמשנה את תוכן הדברים. רמב"ן מסביר שציון פרק הזמן בן 400 השנה שבין הולדת יצחק ובן יציאת מצרים אין פירושו שצאצאי אברהם ישועבדו בכל התקופה הזו, אלא רק שזה יהיה משך הזמן שבו הם יהיו תושבים זרים בארץ נוכרייה:

זה מקרא מסורס, ושיעורו כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ארבע מאות שנה ועבדום וענו אותם, ולא פירש כמה ימי העבדות והעינוי. והרבה מקראות מסורסות יש בכתוב ...

רמב"ן מחזק את הצעתו מכתובים נוספים שמקבלים משמעות הגיונית יותר בעקבות סידור מחדש של הפסוקיות.^[7] מכל מקום, ההעדפה שלו לטקטיקה פרשנית זו, של שינוי סדר המשפט בבראשית טו:יג, נובעת ממחויבותו ליישב את הפסוק עם הנתונים החיצוניים, ולא בשל בעיה פנימית או הקשרית שנמצאת באמירה בבראשית טו.

מניין חז"ל – 210 שנים

אם נחזור לשמות יב:מ, ניווכח כי לא רק רש"י אלא אפילו פרשנים הנוטים יותר אל הפשט, דוגמת רשב"ם ואבן-עזרא, דבקים בנרטיב המקראי ומנסים למצוא פיתרון שלפיו 430 השנים המוזכרות בספר שמות יחפפו ל-400 שנות המגורים המוזכרות בבראשית טו:יג. אולם, על פי הפרשנים האלה, נקודת ההתחלה לחישוב המגורים במצרים היא הולדת יצחק (ולא הגעת אברהם לכנען, לפי נוסחי השבעים והשומרוני לתורה), ולפיכך מספר השנים בכנען ובמצרים מסתכם באורח קצת פחות סימטרי מאשר החישוב בנוסח השבעים ובתורה השומרונית:

• 60 שנה בין הולדת יצחק ועד הולדת יעקב (בראשית כה:כו).
• 130 שנה מאז הולדת יעקב ועד ירידתו למצרים עם צאצאיו (בראשית מז:ט).

מניין השנים המפורטות מעלה מסתכם ב-190 שנה, ומכאן שנותרו עוד 210 שנים לתקופת שהות בני ישראל במצרים.^[8] אולם, כפי שצוין לעיל, מספר זה עדיין לא מספיק לגשר על הפער של 2–3 דורות בין היורדים מצריימה ובין אלה שיצאו ביציאת מצרים.

430 שנה במצרים: על פי מובנו הפשוט

הפתרונות שנידונו לעיל משקפים מאמץ ליישב את המידע הגנאלוגי עם המסורת שלפיה בני ישראל שהו במצרים 430 שנה, תוך הכללת תקופת האבות במנין השנים. אך אם נחזור לניסוח בספר שמות יב:מ, הרי שם מדווח על בני-ישראל שגרו במצרים ולא בכנען, ולכן פתרונות אלה אינם מתקבלים.

יתרה מכך, לפני שנולדו ליעקב בנים, הישות הקרויה "בני ישראל" כלל לא היתה קיימת.^[9] כך, שחישוב שהותם של בני ישראל במצרים יכול להתחיל רק לאחר שיעקב ובניו ירדו לשם.

400 שנה והדור הרביעי לברית בין הבתרים

בניגוד לפירושו של רמב"ן לבראשית טו: יג, שלפיו תקופת מגוריהם של צאצאי אברהם בארץ לא להם קדמה לתחילת השעבוד שלהם, העובדה היא שהאמירות בפסוק בעניין המגורים בארץ זרה והשעבוד סמוכות כל-כך מבחינה תחבירית, עד שקשה להימלט מהרושם שיש חפיפה מוחלטת ביניהם. כלומר מגורים ושעבור לאורך 400 השנים הנזכרות בפסוק. ^[10]

על רקע זה, כיצד נוכל להבין את ההכרזה של בראשית טו:יז כי "דור רביעי" יחזור לכנען, התואמת היטב את המידע הגניאלוגי שהוזכר לעיל?^[11] אפשרות אחת היא שבראשית טו:יז משקף ניסיון מוקדם ליישב בין הנתונים השונים (למשל: אזכור 400 שנות עבדות מצד אחד, ומצד שני אזכור התקופה הקצרה שמאפשרות הרשימות הגניאלוגיות).^[12] אפשרות נוספת היא ש"דור רביעי" הוא ביטוי כללי למשך זמן ארוך.  א"א ספייזר, מחברו של פירוש המקרא (Anchor Bible) על ספר בראשית, מפרש:

במקור, פירוש המונח 'דור' הוא 'משך, גיל, טווח-זמן', והפירוש בן זמננו הוא משני בלבד. ההקשר אינו מבהיר באיזה מובן המחבר השתמש במונח זה כאן; ייתכן שמדובר במספר עגול כלשהו של שנים. לכן, לא ניתן להפיק מקטע זה מסקנות באשר למועד יציאת מצרים.^[13]

האם יש להבין את תקופת 430 השנים במצרים כאמת היסטורית או כמספר סכמטי?

לאחר שביססנו את ההנחה שהמשמעות הפשוטה של שמות יב:מ נוגעת אך ורק לנוכחותם של בני-ישראל במצרים, נותרה עדיין השאלה כיצד יש להתייחס למספר זה. האם הוא בעל ערך היסטורי, או שמוטב לפרש אותו כמספר סימלי בלבד?

הגישה ההיסטורית

הגרסה שלפיה היתה שהות של 400 שנה ויותר במצרים עשויה להיראות מושכת מסיבות אחדות. היא מאפשרת זמן רב יותר לגידול האוכלוסין משבעים נפש בעת ההגעה למצרים (בראשית מו:כז) ל-600 אלף אנשי צבא בעת יציאת מצרים (שמות יב:לז).  יתר על כן, אם יש גרעין היסטורי למסורות המקראיות באשר ליציאת מצרים, נתון זה מתאים היטב: ניתן לקשור את הגירת בני ישראל למצרים לתקופת שלטון החיקסוס (שהחל בערך ברבע השני של המאה השבע-עשרה לפנה"ס), ואת יציאת מצרים לעת שלטונו של רעמסס השני (כנראה באמצע המאה השלוש-עשרה לפנה"ס, דור אחד לפני מצבת מרנפתח המזכירה נוכחות ישראלית בכנען ברבע האחרון של אותה המאה). נתונים אלה אכן מסתכמים לתקופת שהייה של כ-400 שנה במצרים.^[14]

ועדיין, תיארוך יציאת מצרים לתקופה היסטורית ספציפית,, לא כל שכן – תיארוך הופעתו של יעקב במצרים, הם עניין מסובך ביותר; יש להביא בחשבון אפשרות שהמידע בתורה העוסק במצרים  נובע ממספר מסגרות שונות שאינן קשורות זו לזו בהכרח.^[15]

גישה סכמתית

גישה אחרת, המקדמת את הדיון בצורה טובה יותר, גורסת כי הנתון של 430 שנה המופיע בספר שמות יב:מ הוא מספר סכמטי. מספרים סכמטיים משמשים במקומות שונים במקרא כדי לבטא שלמות (למשל: משך חיי יוסף, 110 שנים, שהוא מספר אידיאלי במונחים מצריים; 40 שנות שקט בארץ בימי שפוט השופטים), או כציון של מסגרות זמן אידיאליות נרחבות יותר. מאחר ש-430 אינו מספר טיפולוגי בשום מקום אחר במקרא, הוא שייך כנראה לקטגוריה אחרונה זו. הוא חלק משרשרת כרונולוגית המונה 1200 שנה מהולדת אברהם ועד לבניין בית המקדש של שלמה:^[16]

• 100 שנה מהולדת אברהם ועד הולדת יצחק (בראשית כא:ה)
• 60 שנה מהולדת יצחק ועד הולדת יעקב (בראשית כה:כו)
• 130 שנה מהולדת יעקב ועד הירידה למצרים (בראשית מז:ט)
• 430 שנה מהירידה למצרים ועד יציאת מצרים (שמות יב:מ)^[17]
• 480 שנה מיציאת מצרים ועד בנין בית המקדש של שלמה (מלכים א ו:א)^[18]

סכום חמישה נתונים אלה הוא 1200 שנה – מספר הנושא משמעות רבה בשיטה כרונו-גרפית הנשענת על כפולות של 60 (לעתים תוך הוספת המספר הסמלי 7), כפי שהעירו קאסוטו ואחרים.^[19]

סיכומים היסטוריים מול הבחנות גיניאלוגיות והשלכות של התיארוך בשמות יב:מ (ומלכים א ו:א)

פסוקים כגון אלה שבשמות יב:מ ומלכים א' ו:א, המייחסים מספר שנים מפורש לתקופה היסטורית מסוימת שונים מהותית מפסוקים המציינים את גיל האבות, כמו גילו של אברהם בעת הולדת יצחק (בראשית כא:ה), גילו של יצחק בעת הולדת עשו ויעקב (בראשית כה:כו) וגילו של יעקב בעת מפגשו עם פרעה (בראשית מז:ט). יש לשער שהנתונים הגניאלוגיים בפסוקים מהסוג השני הופקו באורח עצמאי, לפני ששולבו בסכֵמה הכרונולוגית הרחבה של הפסוקים מהסוג הראשון.

מצד שני, אין הכרח להניח שהסכֵמות הכרונולוגיות המוצגות בשמות יב:מ ובמלכים א ו:א הן תוספות מאוחרות. מספרים כרונולוגיים סכמטיים ידועים כבר מתקופות קדומות, החל ברשימת מלכי שומר מהאלף השלישי לפנה"ס, ודרך כל הספרות היהודית של תקופת בית המקדש השני (למשל, ספר דניאל וספר היובלים). בכלל, מספרים סכמטיים בתורה אופייניים ביותר לספרות הכוהנית. בתוך הקורפוס הכוהני כלולים קטעי התולדות בבראשית ה ו–יא, שבהם מופיעה רשימת הדמויות שחיו בין אדם לאברהם ושנות אבהותם ומותם, בדומה למידע בשמות יב:מ. דוגמת התיארוך המדויק הנמצאת במל' א ו:א גם היא אופיינית לסגנון הכוהני, ובניית בית המקדש של שלמה וחנוכתו היו ממילא נושאים הקרובים לליבם של הכוהנים.^[20]

עיסוק בתארוך הספרות הכוהנית בכללה הוא מעֵבר לתחום עיסוקו של מאמר זה; אולם נימוק משכנע להצעה שלפיה פסוקי המסגרת הכרונולוגית הסכמתית (כגון: שמות יב:מ ומלכים א ו:א) הן יצירות מאוחרות, הוא העובדה שהם כופים דפוס מקיף על החומר, אפילו במחיר איבוד היכולת לכלול את כל הנתונים.  המהדיר הכהני שהציב את סכמת-העל הכרונולוגית בשמות יב:מ שילב אמנם התייחסות לתקופת האבות, אך לא נתונים אחרים, כגון רשימות גניאלוגיות מספר שמות ו (אף שגם הן נבעו מהמקור הכוהני).

בדומה לכך, מלכים א ו:א משקף מערכת סכמתית המשלבת בתוכה את שמות יב:מ ואת המצע הסכמתי שלו, אך אינה יכולה להכיל את נתוני ספר שופטים, המתייחסים לשנות כהונתם של השופטים ואת תקופות הביניים שביניהן.^[21]

מסקנה ללא מסקנה: גאולה בזמן הראוי

אם נחזור כעת לשאלה שנשאלה בכותרת מאמר זה: "כמה שנים שהו בני-ישראל במצרים?" נוכל לקבל השראה מרש"י, ולהודות כפי שהודה בעצמו בהזדמנויות שונות: "איננו יודעים!"^[22] ובכל זאת, נוכל להפיק תובנות לגבי התיאולוגיה של הטקסט מתוך העמימות האופפת את הסוגיה.

קטע מן המכילתא (בֹא, פרשה יד) מכיר בכך ש 400 שנות עבדות אינן עולות בקנה אחד עם הקביעה שארבעה דורות בלבד ייעדרו מארץ ישראל, ולכן הוא מסיק:

רבי אומר כתוב אחד אומר ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה וכתוב אחד אומר ודור רביעי ישובו הנה. כיצד יתקיימו שני כתובים הללו? אמר הקדוש ברוך הוא, אם עושין תשובה אני גואלם לדורות, ואם לאו אני גואלם לשנים.

כלומר, תכניתו של הקב"ה היתה לגאול את ישראל במועד הראוי, במוקדם או במאוחר, אך תוך תחום זמן שנקבע מראש.^[23]  תפיסה זו, האומרת שישועת ה' בוא תבוא גם אם תתמהמה, היא שנתנה תקווה לעם-ישראל, לאורך כל ההיסטוריה רבת-השנים שלו.