ויקרא טו מתאר שני סוגים של דימום נשי טמא: מחזור הווסת (נידה), ודימום ש"בְּלֹא עֶת-נִדָּתָהּ" (זבה). חז"ל מנסים להגדיר את ההבדל בצורה מופשטת, ובכך מבליעים את השוני.

לפי ויקרא טו:כד, יחסי מין עם אישה בשעת וסתה אמנם מביאים לטומאה זמנית, אך לא נראה משם שהם אסורים. על פי ויקרא יח:יט ו- כ:יח, לעומת זאת, הדבר אסור בתכלית האיסור. איך אפשר להסביר את ההבדל שבין שתי הגישות הללו?

הממצאים הארכיאולוגיים והטקסטואליים