ההשמצה של עשו

מדוע במסורת היהודית נודע עשו כ"עשו הרשע"? התשובה קשורה להיסטוריה של מערכת היחסים בין יהודה ובין האֶדוֹמים, צאצאיו של עשו על פי המסורת, ולזיהוי שעשו היהודים בין האדומים ובין רומא והנצרות. ההתייחסות השלילית אל עשו באה לידי ביטוי באופן הבולט ביותר בפירושו של רש"י.

הדפסה
שיתוף
הדפסה
שיתוף

עשו ויעקב, אנדריי מירונוב, 2014. ויקימדיה

ספרות חז"ל משתמשת בכינוי "הרשע" כלפי מספר דמויות שליליות, ביניהם:

  • פרעה (ב. סוטה יב ע"א), משעבדם של בני ישראל, ורוצח בניהם;
  • בלעם (אבות ה:יט), שאיחל רעה לישראל, והצליח לפתות אותם לעבודת אלילים;
  • נבוכדנצר (ברכות נז ע"ב), מחריבו של בית המקדש הראשון;
  • המן (מגילה י ע"ב), שרקם מזימה להשמדת היהודים ושכנע את המלך אחשוורוש לאפשר זאת;
  • טיטוס (נ 'גיטין 56 ב), מחריבו של בית המקדש השני;
  • אניוס רופוס/טורנסרופוס (תענית כט ע"א), נציב יהודה בזמן מרד בר כוכבא והאחראי לדיכוי המרד.[1]

דמות נוספת שזוכה לכינוי הזה, עשו אחי יעקב (מגילה ו ע"א), יוצאת דופן – שכן המקרא איננו מתאר אותו כאדם רע. למעשה, עשו מצטייר בדרך כלל כזה שנגרם לו עוול במהלך התחרות בין האחים.[2]

עשו בצעירותו

לאחר תקופה לא ידועה של עקרות, רבקה נכנסת להריון (בראשית כה:כא), אך עובר עליה הריון קשה: "וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ" (כה:כב). רבקה הולכת להתייעץ עם י־הוה, והוא מבשר לה כי היא עתידה ללדת תאומים; שכל אחד מהם יהיה אב אומה; שאחד יהיה חזק מהשני; שאחד יעבוד את השני (כה:כג).[3] היא אכן יולדת תאומים:

בראשית כה:כה וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו.

בניגוד לתיאור של עשו, דבר לא מסופר על המראה של יעקב. מסופר רק כי אחז בעקבו של עשו (כה:כו), אירוע המסביר את שמו.[4]

הכתוב מדלג על שנות הילדות של האחים ועובר לספר לנו על דמותם כאנשים מבוגרים:

בראשית כה:כז וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים. כה:כח וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב.

במילים אחרות, עשו הוא טיפוס הרפתקן ואילו יעקב הוא טיפוס ביתי בעל אופי מעודן. יום אחד, כשיעקב נמצא בבית ומבשל נזיד עדשים, עשו מגיע מותש ממסע ציד. עשו מבקש מיעקב לתת לו מנה מהתבשיל האדום כדי להשביע את רעבונו (כה:כט). הכתוב מוסיף בסוגריים כי זהו הבסיס לשמו השני, "אדום" (כה:ל). במקום להגיב ישירות לבקשת אחיו, יעקב מבקש ממנו למכור לו את הבכורה (פסוק לא). עשו עונה לבקשה זו במילים:

בראשית כה:לב …הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה.

יעקב משביע את עשו ואז מאלץ אותו למכור לו את הבכורה, ואז:

בראשית כה:לד וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּקָם וַיֵּלַךְ וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה.

מן הסיפור מצטיירת דמותו של  עשו כאדם מעט פראי ומעט  גס רוח, לא ממש מעודן. מדובר בצייד שחי בזכות  כישוריו וערמומיותו, ואינו מייחס חשיבות לפרטים הקטנים ובוודאי לא חושב יותר מדי קדימה. אבל הוא איננו  נבל.

דמותו של עשו בהמשך חייו

גם הסיפורים המאוחרים יותר על האחים לא משנים את התמונה. בפרק כז, יצחק המבוגר והעיוור מבקש לברך את בנו האהוב עשו, אך רבקה משדלת את בנה האהוב יעקב להעמיד פנים שהוא עצמו עשו, והתחבולה צולחת: יעקב זוכה לברכה הנחשקת. כפי שהיה בסיפור הבכורה, עשו מתומרן על ידי אחיו בשנית והוא אף מודע לכך:

בראשית כז:לו וַיֹּאמֶר הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי וַיֹּאמַר הֲלֹא אָצַלְתָּ לִּי בְּרָכָה.

בתגובה לאובדן הברכה, עשו פורץ בבכי ובזאת מעורר את אהדת אביו ואף את אהדת קורא הסיפור. יתר על כן, על אף שעשו מצהיר שאחרי מות אביו הוא יהרוג את יעקב כגמול על התרמית הזו, ועל אף שכאשר יעקב חוזר לארץ עשו בא לקראתו בצבא של 400 איש, בסופו של דבר נראה כי הוא מפויס עימו:

בראשית לג:ד וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ.[5]

למרות שלמראית עין המתנות הרבות שיעקב שולח הן שחיבבו את יעקב על עשו, עשו מבהיר שאין לו צורך במתנות והוא שמח בחלקו:

בראשית לג:ט וַיֹּאמֶר עֵשָׂו יֶשׁ לִי רָב אָחִי יְהִי לְךָ אֲשֶׁר לָךְ.

עשו מתואר אף כמי שצטרף ליעקב בקבורת אביהם לאחר פטירתו (בראשית לה:כט). בסך הכל די קשה לראות בעשו דיוקן של נבל מרושע. אז מדוע המסורת החז"לית מתייחסת אליו כך? התשובה קשורה להיסטוריה ולטיפולוגיה.

העימות עם האֶדומים בתקופת בית שני

עשו מזוהה בתורה עם אֶדום, אומה שגבלה עם יהודה מדרום־מזרח. בתקופת בית ראשון הייתה אדום לפעמים נתינה של ישראל או של יהודה, ולפעמים הייתה עצמאית, אך תמיד הייתה בצד החלש.[6] אולם, לאחר חורבן יהודה על ידי הבבלים בשנת 586 לפני הספירה ניצלו האדומים את ההזדמנות ועברו להתגורר בנגב ובדרום הרי יהודה והגיעו צפונה עד חברון.[7] האדומים השתרשו במקומם החדש ואפילו כאשר החלו יהודים לחזור מבבל ולהתיישב בארץ מחדש, משנת 538 לפני הספירה ואילך, נותרו האדומים קבועים למקומם. בהתאם לתהפוכת הגורל הזו אנו מבחינים בכמה התייחסויות שליליות במיוחד לאדום בתקופת בית שני.

לדוגמה, תהילים קלז, פרק המתאר את עצמו כקינה בגולה הבבלית, מאשים את בני אדום על שמחתם בחורבן יהודה:

תהלים קלז:ז זְכֹר יְ־הוָה לִבְנֵי אֱדוֹם אֵת יוֹם יְרוּשָׁלָ‍ִם הָאֹמְרִים עָרוּ עָרוּ עַד הַיְסוֹד בָּהּ.

עובדיה הנביא השאיר לנו רק עשרים ואחד פסוקי נבואה, כולם מכוונים לעשו/אדום, ונוטפים שנאה ואיבה:

עובדיה א:יח וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ וְדָלְקוּ בָהֶם וַאֲכָלוּם וְלֹא יִהְיֶה שָׂרִיד לְבֵית עֵשָׂו כִּי יְ־הוָה דִּבֵּר.

הנביא מלאכי, שכתב בתחילת תקופת בית שני, גלוי באותה מידה באיבתו ובעוינותו לעשו:

מלאכי א:ב אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר יְ־הוָה וַאֲמַרְתֶּם בַּמָּה אֲהַבְתָּנוּ הֲלוֹא אָח עֵשָׂו לְיַעֲקֹב נְאֻם יְ־הוָה וָאֹהַב אֶת יַעֲקֹב. א:ג וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי וָאָשִׂים אֶת הָרָיו שְׁמָמָה וְאֶת נַחֲלָתוֹ לְתַנּוֹת מִדְבָּר. א:ד כִּי תֹאמַר אֱדוֹם רֻשַּׁשְׁנוּ וְנָשׁוּב וְנִבְנֶה חֳרָבוֹת כֹּה אָמַר יְ־הוָה צְבָאוֹת הֵמָּה יִבְנוּ וַאֲנִי אֶהֱרוֹס וְקָרְאוּ לָהֶם גְּבוּל רִשְׁעָה וְהָעָם אֲשֶׁר זָעַם יְ־הוָה עַד עוֹלָם.

נבואות שליליות אלה משקפות את השינוי שחל במערכת היחסים ההיסטורית שבין אדום לישראל/יהודה בעקבות חורבן בית המקדש הראשון. שינוי נוסף מתרחש בתקופה הרומית, והדרך הטובה ביותר להבינו היא הטיפולוגיה.

רומא ואדום: שינוי טיפולוגי

בתקופה הרומית אדום ועשו מתחילים לייצג את רומא. גורמים רבים הובילו לזיהוי הזה. גורם מרכזי אחד היה המלך הורדוס. הורדוס בא ממשפחה אדומית שהתגיירה, ומי שמינתה אותו למלוך על יהודה הייתה רומא.[8] הורדוס וצאצאיו היו שנואים על ידי יהודים רבים, והתנהלותם כשלוחי רומא סייעה לגבש את המשוואה אדום = רומא.

חז"ל ירשו את הבוז הזה להורדוס, ובעיני המדרש והתלמוד המשוואה של אדום ורומא ברורה מאליה – בתקופה שאחר חורבן המקדש ודיכוי מרד בר־כוכבא זכתה רומא, במסווה של אדום, לקיתונות של בוז.

במאמרו הקלאסי על הנושא[9] טוען גרשון כהן כי הדוגמה המוקדמת ביותר לגישה זו היא האמירה המיוחסת לרבי עקיבא בבראשית רבה (סה:כא), במדרש על בראשית כז:כב "הקול קול יעקב, והידיים ידי עשו":

אמר ר' יהודה בר' אילעאי: ר' (כלומר רבי עקיבא) היה דורש: הקול קול יעקב קול יעקב מצויח ממה שעשו לו הידים ידי עשו.[10]

זוהי בבירור קינה על מה שהרומאים עשו ליהודים במרד הגדול (66–73 לספירה) ובמרד בר־כוכבא (132–136 לספירה).[11]

הטיפולוגיה של המשוואה אדום = רומא עשתה צעד נוסף לאחר המאה ה־4 והתנצרותו של הקיסר קונסטנטינוס. כשהנצרות הופכת לדת הרשמית של האימפריה הרומית, המשוואה אדום/עשו = רומא הופכת לאדום/עשו = נצרות/הכנסייה.[12] התפיסה הזו מתפתחת ונעשית מוטיב מרכזי במדרשי חז"ל[13] ובפרשנות היהודית של ימי הביניים, והיא בולטת בעוצמה יתירה בפירוש רש"י על ספר בראשית.[14]

ההשמצה העקבית של רש"י את עשו

פירוש רש"י בסיפור יעקב ועשו מציג באופן עקבי גישה שלילית כלפי עשו. לרש"י אין כמעט אף דבר טוב או אפילו ניטרלי לומר על עשו. מנגד, יעקב מצטייר כנשמה טהורה, דמות ללא פגם. בניגוד לדעה כי רש"י עשה שימוש במקורות מדרשיים רק כאשר הם עוזרים לפתור בעיה פרשנית או למלא חור גדול בעלילה,[15] נראה ברור כי לפחות במקרה הזה הוא קורא את הפסוקים נגד הפשט, זאת על מנת להחדיר אל הקורא את רשעותו ושחיתותו המוחלטות של עשו.

כדי להדגים נקודה זו, נתבונן בדרך שבה רש"י מתייחס לעשו בסיפור לידתם ונעוריהם של יעקב ועשו.[16]

עבודת אלילים מהרחם (בראשית כה:כב) - רבקה סובלת כי הבנים נאבקים ברחמה:

ויתרוצצו. עַל כורחך הַמִּקְרָא הַזֶּה אוֹמֵר דָּרְשֵׁנִי, שֶׁסָּתַם מַה הִיא רְצִיצָה זוֹ וְכָתַב אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי? רַבּוֹתֵינוּ דְּרָשׁוּהוּ לְשׁוֹן רִיצָה; כְּשֶׁהָיְתָה עוֹבֶרֶת עַל פִּתְחֵי תּוֹרָה שֶׁל שֵׁם וָעֵבֶר יַעֲקֹב רָץ וּמְפַרְכֵּס לָצֵאת, עוֹבֶרֶת עַל פֶּתַח עֲבוֹדַת אֱלִילִים, עֵשָׂו מְפַרְכֵּס לָצֵאת. (ראו בראשית רבה סג:ו)

במדרש (בראשית רבה) על הפסוק אפשר למצוא גם פירושים ניטרליים שבהם זוכים האחים ליחס זהה. רש"י מתעלם מאלה ובוחר במדרש שמעמיד את עשו באור שלילי. כבר ברחם, בעוד שיעקב רצה ללמוד תורה, עשו רצה לעבוד אלילים.

רשע מטבעו (בראשית כה:כג) – בפירושו על הנבואה על עתידם של שני בני רבקה:

ממעיך יפרדו. מִן הַמֵּעַיִם הֵם נִפְרָדִים, זֶה לְרִשְׁעוֹ וְזֶה לְתֻמּוֹ.

דברי הכתוב ניטרליים לחלוטין. שני הבנים ייפרדו מגופה של אימם. רש"י מוסיף ללא כל צורך שאחד מהם ילך לדרכו המרושעת, והשני יצעד בדרך ישרה. יכול להיות שרש"י מתמקד בעניין ההיפרדות, ומדמיין פרשת דרכים בין תפיסות עולמם של האחים מיד לאחר הלידה. גם אם ההתמקדות בעניין ההיפרדות אכן מעוררת צורך פרשני בהערה כלשהי, אין ספק שהדיכוטומיה של טוב/רע לא נדרשת כאן.

תאום פגום (בראשית כה:כד) - רש"י, בעקבות המדרש, שם לב לכתיב החסר והמשונה של המילה "תאומים":

והנה תומם. חָסֵר, וּבְתָמָר (בראשית לח:כז) תְּאוֹמִים מָלֵא, לְפִי שֶׁשְּׁנֵיהֶם צַדִּיקִים; אֲבָל כָּאן אֶחָד צַדִּיק וְאֶחָד רָשָׁע. (ראו בראשית רבה סג:ח)

הקביעה הזו מגמתית בעליל. לומר כי הכתיב החסר מלמד כי שני האחים לוקים מוסרית (יעקב בוודאי לא היה חסר דופי) לא היה צעד פחות לגיטימי, אבל הדברים כאן מכוונים כדי להדגיש את צדקותו של יעקב ואת רשעותו של עשו.

אדמוני זה רצחני (בראשית כה:כה) – רש"י מעיר על התיאור הפיזי של עשו:

אדמוני. סִימָן הוּא שֶׁיְּהֵא שׁוֹפֵךְ דָּמִים (ראו בראשית רבה סג:ח).

שוב רש"י משתמש בהיגד ניטרלי כדי להטיל אשמה על עשו. עשו היה ג'ינג'י או בעל עור אדום, סימן שנולד רוצח או בעל נטייה רצחנית.

גדילה לעבודת זרה (בראשית כה:כז) – בפירושו לתיאור סתמי לחלוטין על התבגרותם של הנערים כותב רש"י:

ויגדלו הנערים ויהי עשו. כָּל זְמַן שֶׁהָיוּ קְטַנִּים, לֹא הָיוּ נִכָּרִים בְּמַעֲשֵׂיהֶם, וְאֵין אָדָם מְדַקְדֵּק בָּהֶם מַה טִּיבָם; כֵּיוָן שֶׁנַּעֲשׂוּ בְנֵי שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה, זֶה פֵּרֵשׁ לְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת וְזֶה פֵּרֵשׁ לַעֲבודה זרה (ראו בראשית רבה סג:י).

תפקידו הבלעדי של הפירוש הזה להכתים את דמותו של עשו אל מול דמותו של יעקב. אין לדברים בסיס טקסטואלי.

לצוד את אביו (בראשית כה:כז) – באותו פסוק רש"י מפרש מחדש את המשמעות של מעשה הציד של עשו:

יודע ציד. לָצוּד וּלְרַמּוֹת אֶת אָבִיו בְּפִיו וְשׁוֹאֲלוֹ אַבָּא, הֵיאַךְ מְעַשְּׂרִין אֶת הַמֶּלַח וְאֶת הַתֶּבֶן? כְּסָבוּר אָבִיו שֶׁהוּא מְדַקְדֵּק בְּמִצְוֹת (ראו תנחומא תולדות ח; בראשית רבה סג:י).

רש"י, בעקבות המדרש, נותן קונוטציה שלילית לציד או הלכידה המוזכרים בפסוק, פעולה שכמובן כוונה כלפי בעלי חיים. רש"י טוען כי עשו השתמש במיומנותו כדי "ללכוד" ולהטעות את אביו לחשוב שהוא מקיים את המצוות בדייקנות. אין בסיס טקסטואלי לפירוש הזה והוא נועד להשמיץ את עשו.

בטלן (בראשית כה:כז) - רש"י משמיץ את הציד עוד יותר בפירושו לפסוק הבא:

איש שדה. כְּמַשְׁמָעוֹ, אָדָם בָּטֵל וְצוֹדֶה בְקַשְׁתּוֹ חַיּוֹת וְעוֹפוֹת.

נראה כי הפירוש הזה הוא של רש"י עצמו. רש"י מביע כאן דעה שלילית על ציידים ועל ציד, השקפה שהייתה נפוצה בקרב חכמים יהודים בכל התקופות. גם נמרוד וגם עשו זכו לביקורת בשל מיומנות הציד שלהם. כאן נראה כי רש"י מתייחס למעשה הציד כספורט, דבר הנעשה על ידי אנשים בטלים, העוסקים בפעילות זו בשעות הפנאי.[17]

תם (בראשית כה:כז) – אֵינוֹ בָקִי בְכָל אֵלֶּה,[18] כְּלִבּוֹ כֵּן פִּיו, מִי שֶׁאֵינוֹ חָרִיף לְרַמּוֹת קָרוּי תָּם.

זהו פירוש מקורי של רש"י. בדברים אלו הוא יוצר ניגוד בין יעקב לבין עשו – עשו תואר עשו כרמאי, ולכן אחיו מוגדר כדמות ישרה ונטולת ערמומיות. התיאור הזה אירוני במקצת לאור מעשי ההונאה של יעקב, תחילה כלפי אחיו – על אף שהיה זה ביוזמת אמו (בראשית כז) – ואחר כך כלפי לבן (בראשית ל:כה-מג).

ישב אהלים (בראשית כה:כז) – אָהֳלוֹ שֶׁל שֵׁם וְאָהֳלוֹ שֶׁל עֵבֶר (בראשית רבה סג:י).

חז"ל יצרו קשר בין המילה "אוהלים" (ברבים) ובין בתי מדרש ללימוד תורה, ורש"י הולך בעקבותיהם, שהרי הפירוש הזה מצייר את יעקב כתלמיד שקדן שההשוואה לאיש הציד האכזרי, עשו, עובדת לטובתו.[19]

שקרן (כה:כח) – כאשר הכתוב מתאר את אהבת יצחק לעשו הוא נוקט בביטוי מעורפל, "כי ציד בפיו". רש"י מפרש:

בפיו. כְּתַרְגּוּמוֹ – בְּפִיו שֶׁל יִצְחָק. וּמִדְרָשׁוֹ בְּפִיו שֶׁל עֵשָׂו,[20] שֶׁהָיָה צָד אוֹתוֹ וּמְרַמֵּהוּ בִדְבָרָיו.

הסיפא של הפירוש ממשיכה את אותו סנטימנט שבא לידי ביטוי בפירושים לפסוק כז. עשו רגיל היה לרמות את אביו במעשי ערמה, כמו צייד. על פי הקריאה הזו יצחק אהב את עשו כיוון שנלכד ברשת הרמאות של עשו וחשב אותו לצדיק.[21]

רוצח (כה:כח) – הכתוב מתאר את עשו כעייף מציד, אך רש"י מסביר:

והוא עיף. בִּרְצִיחָה, כְּמָה דְּתֵימָא "כִּי עָיְפָה נַפְשִׁי לְהֹרְגִים" (ירמיהו ד:לא; ראו בראשית רבה סג:יב).

בעקבות המדרש[22] רש"י מאשים כאן את עשו ברצח בנימוקים קלושים למדי. לפי הפשט עשו היה עייף מיום ציד ארוך. כמו כן, נוסח המדרש הוא שעשו "הרג את הנפש", ביטוי שאפשר להבין גם כהרג בעל חיים במהלך הציד, ואילו רש"י משנה את הניסוח.

לועט: אוכל כמו חיה (כה:ל) - עשו מותש ומביע את תשישותו: "הלעיטני נא מן האדום האדום הזה, כי עיף אנוכי". על בסיס דברים בבראשית רבה (סג:יב) המדגישים את הצד הבהמי של עשו, כותב רש"י:

הלעיטני. אֶפְתַּח פִּי וּשְׁפֹךְ הַרְבֵּה לְתוֹכָהּ, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ (שבת פרק כד משנה ג) אֵין אוֹבְסִין אֶת הַגָּמָל [...] אֲבָל מַלְעִיטִין אוֹתוֹ.

מוקד העניין כאן הוא השורש לע"ט – זו הפעם היחידה שבה הוא מופיע במקרא. רש"י מפרש אותו בעזרת העברית המאוחרת יותר של חז"ל,[23] שכן המשנה משתמשת בו במשמעות של האכלת בהמות כגון גמלים ועגלים. הדבר גם מאפשר לו להשוות את עשו לבהמה.

למרבה המזל אברהם לא חי מספיק כדי לראות את זה (כה:ל) - רש"י, בעקבות חז"ל, מקשר בין נזיד העדשים של יעקב ובין אבלות:

מן האדם האדם הזה. עֲדָשִׁים אֲדֻמּוֹת, וְאוֹתוֹ הַיּוֹם מֵת אַבְרָהָם, שֶׁלֹּא יִרְאֶה אֶת עֵשָׂו בֶּן בְּנוֹ יוֹצֵא לְתַרְבּוּת רָעָה, וְאֵין זוֹ שֵׂיבָה טוֹבָה (ראו בראשית כה:ח) שֶׁהִבְטִיחוֹ הַקָּבָּ"ה; לְפִיכָךְ קִצֵּר הַקָּבָּ"ה ה' שָׁנִים מִשְּׁנוֹתָיו, שֶׁיִּצְחָק חַי ק"פ שָׁנָה וְזֶה קע"ה (ראו בבלי בבא בתרא טז; תנחומא כי תצא ד).

רש"י סובר כי אברהם מת באותו יום ממש ויעקב בישל סעודת הבראה, כלומר ארוחה שנעשית לניחום האבלים. רשעותו של עשו הייתה כה גדולה עד שאלוהים קיצר את חייו של אברהם בחמש שנים על מנת שלא יראה את התנוונותו המוסרית של עשו.

מצוות התורה קשות מדי (כה:לב) – נראה כי עשו מגזים בצורך שלו באוכל ואומר שהוא עומד למות (לכאורה מרעב).[24] רש"י מציע קריאה אחרת:

הנה אנכי הולך למות. אָמַר עֵשָׂו: מַה טִּיבָהּ שֶׁל עֲבוֹדָה זוֹ?[25] אָמַר לוֹ: כַּמָּה אַזְהָרוֹת וָעֳנָשִׁין וּמִיתוֹת תְּלוּיִין בָּהּ כְּאוֹתָהּ שֶׁשָּׁנִינוּ (בבלי סנהדרין כב:ב, לו:ב): "אֵלּוּ הֵן שֶׁבְּמִיתָה: שְׁתוּיֵי יַיִן וּפְרוּעֵי רֹאשׁ". אָמַר: אֲנִי הוֹלֵךְ לָמוּת עַל יָדָהּ, אִם כֵּן מַה חֵפֶץ לִי בָהּ?

הפירוש הזה לוקח את הטקסט לכיוון חדש לגמרי. כיוון שיעקב העלה את נושא הבכורה, עשו, שלא נראה כמבין גדול בתחום, שואל את יעקב מה כרוך בה. יעקב מסביר לו על החובות שעתידים להיות לבכורות במקדש. כאשר הוא שומע על העונשים הכרוכים בלהיות כהן לי־הוה, תפקיד שיירש מתוקף בכורתו, הוא שמח לוותר על התפקיד. הוא יודע שהוא חוטא גדול מדי מכדי לשמור את המצוות, וקרוב לוודאי שהתפקיד הזה יגרום למותו.

מבזה את אלוהים (כה:לד) – התמה הזאת ממשיכה גם בפירוש רש"י על הבוז של עשו אל הבכורה:

ויבז עשו. הֵעִיד הַכָּתוּב עַל רִשְׁעוֹ: שֶׁבִּזָּה עֲבוֹדָתוֹ שֶׁל מָקוֹם![26]

שני הפירושים האחרונים הם של רש"י עצמו, והם יוצרים קשר בין הבכורה, זכות שאכן מבטיחה לבעליה ירושה גדולה יותר, ובין הכהונה, תפקיד שבמקור יועד אל הבכורות. רש"י טוען שעשו, ברשעותו, מבזה את אלוהים ואת עבודתו מסיבות אנוכיות ותועלתניות. אין קשר ברור בין בכורתו של עשו ובין עבודת המקדש. הפירוש רומז כי רק יעקב וצאצאיו מתאימים לשרת בקודש, ונוצר כדי לבזות את עשו ויחד איתו את הנצרות.

תגובה לנצרות

כל מי שיעקוב אחר פירוש רש"י למעשיו של עשו לאורך הפרק של ברכות האחים (בראשית כז), ולאורך תיאור מפגשם האחרון של יעקב ועשו, כאשר הם נושקים ומתפייסים[27] ולאחר מכן נפרדים לדרכיהם (בראשית כב-כג; כו), יגיע למסקנות תוצאות דומות. כמעט בכל המקרים, פירושי רש"י רחוקים מאוד מהפשט, וכולם שליליים, באופן המבקש להעמיד את עשו באור גרוע ככל האפשר ולהציג את יעקב כצדיק וחף מפשע.[28]

נראה כי גישתו העקבית של רש"י יכולה לשמש דוגמה מובהקת לדרך שבה משתמש רש"י במדרשי אגדה וברעיונות משל עצמו לקידום אג'נדה מסוימת, מבלי להתחשב בקשר שלהם אל הפשט. מפירושיו על תהילים וישעיהו ברור שרש"י מקבל את הזיהוי של עשו עם הנצרות/הכנסייה. כמו כן ברור כי רש"י מבקש לעודד את קוראיו ולהראות שלבסוף תהייה ידם של ישראל על העליונה והנוצרים אשר עשו/אדוםמסמליאבדו  את יתרונם ויפסידו את שלטונם.

החוקר  שעיה כהן השיב על השאלה שהעלה בכותרת מאמרו, "האם פרשנות התורה של רש"י היא תגובה לנצרות?"[29] בשלילה לרוב. זאת מפני שהוא אינו מוצא עדות לעיסוק מפורש בדוקטרינות או בפרשנויות נוצריות או לשימוש בביטוי "לתשובת המינים", ביטוי המצוי בפירושי רש"י לספרים אחרים ובפירושיהם של רשב"ם ובכור שור, ממשיכי דרכו של רש"י בצפון צרפת.

אולם אף שרש"י אינו מגיב ישירות לתיאולוגיה או לפרשנות הנוצרית, הוא מגיב להן בעקיפין. איני רואה דרך אחרת להסביר את ההופעה העקבית של היחס החריג והשלילי לעשו לאורך כל יצירתו הפרשנית, מלבד ביטוי של בוז כלפי יריבתה המרכזית של יהדות אירופה בימי הביניים – הכנסייה הנוצרית.[30]

הטיפולוגיה של עשו/אדום/שעיר = רומא = הכנסייה הנוצרית היא שמנחה את צורת ההתייחסות של רש"י בכל פעם שאחד משלושת האלמנטים הללו מוזכר. בדרך זו רש"י הולך בדרכם של חז"ל, למרות שאצלם נגע העיסוק הטיפולוגי בעיקר ברומאים. רש"י מתייחס לישויות אלה כפרטים בתוך ההשגחה האלוהית המנהלת את מהלך ההיסטוריה.

על מנת שהמשוואה הטיפולוגית הזו תעבוד רש"י חייב ליישם אותה באופן עקבי, כלומר בכל פעם שהמושגים הללו מופיעים. אם אדום היא רומא היא הנצרות והכנסייה, אויבי היהודים הרשעים והמושחתים, אז גם עשו, אבי אדום, חייב להיות רשע ומושחת. והתוצאה היא שאחיו התאום של יעקב נעשה "עשו הרשע".[31]

הערות שוליים

הערות שוליים

ד"ר ברי דב ולפיש היה הביבליוגרף ואוצר היודאיקה בספריות אוניברסיטת טורונטו עד לפרישתו בשנת 2017. הוא בעל תואר דוקטור במחשבת ישראל בימי הביניים מאוניברסיטת טורונטו. ולפיש הוא מחברם של מספר ספרים והעורך הראשי ליהדות ה-Encyclopedia of the Bible and its Reception (EBR) בהוצאת דה גרויטר בברלין.