האם למידה ביקורתית מודרנית היא דרך יהודית ללימוד תורה?

ספרי הפרשנות  מימי הביניים כגון אלו של רמב"ם, רשב"ם ואבן עזרא מוכיחות שליהדות יש מסורת ארוכת שנים של לימוד תורה באופן ביקורתי.

הדפסה
שיתוף
הדפסה
שיתוף

יש האומרים כי למידה ביקורתית מודרנית של המקרא איננה חלק מלימודי היהדות. טיעון אחד בעד עמדה זו מגיע ממבקרי המקרא הטוענים כי הם חוקרים את בני ישראל ודתם, לא את העם היהודי ודתו. טיעון נוסף מקורו בחוקרי מדעי היהדות שרק רוצים ללמוד את התנ"ך באותו אופן שבו יהודים למדו אותו בעבר. שני הטיעונים הללו אינם הגיוניים בעיני.

מדעי היהדות לעומת ביקורת המקרא

מבקרי המקרא עשויים לטעון שמדעי היהדות מתחילים עם תחילת הדת היהודית, כלומר בסוף תקופת המקרא. אולם הבחנה זו איננה עובדה מבוססת אלא פרשנות להיסטוריה. ללא קשר לשאלה מה אנו חושבים על צדקת הטענה, היא איננה עולה בקנה אחד עם מה שהרגישו רוב היהודים החיים כיום או לאורך אלפיים השנים האחרונות. יהודים מכל הסוגים - רציונליסטים ומיסטיקנים, חסידים ומשכילים, משוררים והיסטוריונים, רבנים וקראים - כולם ראו את עצמם כחלק מהמסורת המקראית. הם הרגישו שהם ממשיכים את המסר המקראי, מפרשים את המסר הזה או, לכל הפחות, נמצאים בדיאלוג עם המסורת המקראית. יהודים רציניים לאורך ההיסטוריה ראו את לימוד התנ"ך כחלק מיהדותם. כיצד אנו כחוקרי מדעי היהדות יכולים ללמוד את העם היהודי מבלי ללמוד את התנ"ך שלו?

אך מה עם הטענה לפיה חוקרים במדעי היהדות צריכים להתרחק מהביקורת המקראית וללמוד את התנ"ך באותו אופן בו יהודים למדו אותו בעבר?

טענה זו מניחה כי: (1) יש "דרך יהודית" אחת ללמוד את התנ"ך, ו- (2) דרך זו אינה מתיישבת עם ביקורת המקרא.

עד כמה חשוב ההקשר המקורי?

אפילו סטודנט מתחיל בלימודי תולדות פרשנות המקרא היהודית יודע שתמיד היו דרכים "יהודיות" רבות ללמוד את המקרא. חלקן באמת אינן תואמות את הנחות ביקורת המקרא. לדוגמא, אפילו יהודי קדום, שהיה מודרני ונאור יחסית,  כמו יצחק אברבנאל כתב בפירושו לדברים ה:א:

לא היתה התורה מכוונת אלא לכל אשר יהיו חיים בכל דור ודור לא לאותם אשר קבלוה.

שימו לב כי אברבנאל אינו אומר שהתורה לא נועדה רק למי שקיבל אותה לראשונה, אלא שהיא כלל לא נועדה להם. מכאן נובע שניתוח המקרא בהקשרו ההיסטורי המקורי הוא מוטעה. על פי קטע זה מאברבנאל, "ההקשר" של המקרא הוא ההווה.

אך גישתו של אברבנאל אינה היחידה הנמצאת בפרשנויות התנ"ך היהודיות הקלאסיות. מספר פרשנים מסורתיים מוכיחים שהם מבינים כי התנ"ך היה תוצר של זמן ומקום ספציפיים, ועל כן הובן בצורה הטובה ביותר על ידי אלה שחיו בעת כתיבתו. לרמב"ן יש הערה המדברת על "פוטיאל", שם שמוזכר בשמות ו: כה אך לא בשום מקום אחר במקרא. רמב"ן מדבר תחילה בנימה חיובית על מדרש שמסביר את השם הזה בצורה לא-ריאלית, שכן איזו מטרה יכולה להיות לתנ"ך לומר לנו שמישהו התחתן עם בתו של פוטיאל כשאף אחד מאיתנו אינו יודע מיהו פוטיאל? אבל אז מודה רמב"ן שברמת ניתוח הפשט השאלה מוטעית, מכיוון שקוראי המקרא המקוריים כנראה ידעו היטב מי היה פוטיאל ומבחינתם הטקסט היה משמעותי ("שהיה פוטיאל נכבד וידוע בדורו").

פרשנים מסורתיים אחרים, כמו רשב"ם, משתמשים באותה מתודולוגיה – מתוך הנחה כי התנ"ך הובן טוב יותר על ידי הקהל שקיבל אותו לראשונה. קחו למשל את הערת רשב"ם לביטוי העלום בבראשית לו: כד: הוּא עֲנָה, אֲשֶׁר מָצָא אֶת-הַיֵּמִם בַּמִּדְבָּר. רשב"ם כותב שהתורה מתייחסת לדמות מימי קדם שעדיין היתה זכורה בימי משה (כלומר, בזמן בו האמין רשב"ם שהתורה נכתבה). הוא ממשיך באומרו שהיום איננו יודעים עוד את פירוש המילה יֵּמִם ועלינו פשוט לקבל זאת כעובדה ("אין לדקדק יותר").

שימוש בנתונים היסטוריים

אין פער גדול בין גישתם של רמב"ן ורשב"ם לבין ההנחה הבסיסית של הגישה הביקורתית המודרנית לחקר המקרא, דהיינו שככל שנדע יותר על המזרח הקדום, כך נבין את המקרא טוב יותר. רמב"ם מבטא גישה כזו בחלק השלישי של מורה נבוכים, שם הוא מסביר כיצד הוא חקר כמיטב יכולתו את העולם האלילי הקדום שברקעו צמח המקרא, על מנת להבין טוב יותר את משמעותם של רבים מחוקי התורה. רמב"ם אומר שכאשר הוא נתקל במכשול בעת ניסיונו להבין פרט במקרא, היה זה משום שחקירתו את העולם העתיק לא הצליחה לחשוף את כל מה שהיה נצרך. כפי שהוא כותב במורה ג: נ (מהדורת קאפח):

כללו של דבר, כמו שהזכרתי לך מריחוק שיטות ה"צאבה" ממנו היום, כך דברי ימי אותם הימים נעלמים ממנו היום, ואילו ידענום וידענו אותם המאורעות אשר אירעו באותם הימים, היו מתבארים לנו בפרטות טעמי הרבה ממה שנזכר בתורה...

אבן עזרא מעיר הערה דומה על בראשית מט: יט:

התנבא שיבא עליו גדוד … ואנחנו לא נדע היום כל התלאות העוברות על אבותינו...

לפיכך, לפי אבן עזרא, אין לנו דרך לפרש בוודאות לאיזה אירוע התכוון המקרא.

פרשנים יהודים רבים מימי הביניים ניסו לזהות את מחברי ספרי המקרא על סמך ניתוח טקסטואלי מדעי. הם לא תמיד קיבלו את הדעה המסורתית. הדוגמאות המפורסמות ביותר הן הערותיו של אבן עזרא על בראשית יב:ו ודברים א:ב.[1] פרשן כמו רשב"ם חולק רשימה ארוכה של תכונות עם חוקרי ביקורת המקרא המודרניים: התעניינות בלימוד כתבי יד ובביסוס הטקסט הטוב ביותר במקרא, שימוש במקורות ההיסטוריים העומדים לרשותו לפרשנות המקרא, לימוד מעמיק של הדקדוק העברי ובלשנות שמית השוואתית (ראשונית), נכונות להסביר את הטקסט באופן הנוגד את ההלכה, נכונות להסביר את הטקסט כבעל משמעות פרוזאית שאיש לא יחשיב כמוסרית או מרוממת, והתעניינות רבה בניתוח ספרותי של המקרא.

פרשני ימי הביניים כחוקרים קדומים

כמעט לכל גישה מתודולוגית בה משתמשים בעלי ביקורת המקרא המודרניים, נמצאת מקבילה בעבודתיהם של הפרשנים היהודים "המסורתיים" של ימי הביניים. אם לימוד החלק השלישי של מורה נבוכים ופרשנויות התורה של רשב"ם ואבן עזרא הם מדעי היהדות, אזי כך נכון גם לגבי חקר המקרא המודרני. עוד אציין כי המתחים בין הגישה הדתית לגישה הביקורתית לחקר המקרא נתפסים על ידי יותר ויותר יהודים כיום בישראל כניתנים לגישור. רבנים כמו מרדכי ברויאר לימדו את תלמידיהם לקחת את המיטב משתי הגישות. אני מקווה שהתפתחות דומה תתרחש בקרוב גם כאן בצפון אמריקה.

הערות שוליים

הערות שוליים

פרופ' הרב מאיר לוקשין הוא פרופסור אמריטוס באוניברסיטת יורק ומתגורר בירושלים. הוא קיבל את הדוקטורט בלימודי המזרח הקרוב ויהדות מאוניברסיטת ברנדייס, ואת הסמכתו לרבנות בישראל בזמן לימודיו בישיבת מרכז הרב קוק. בין פרסומיו של לוקשין נמנית מהדורתו המוערת, בעלת ארבעת הכרכים, של פירושו של רשב"ם על התורה.