מהפכה תיאולוגית בספר דברים

בשונה מן המחברים הכוהניים שלתפיסתם קורבנות וסדרי פולחן הם תנאי הכרחי לשימור הנוכחות האלוהית במשכן, מדגישים חברי האסכולה הדויטרונומיסטית את נשגבוּת האל ואת ציות הלב והנפש.

הדפסה
שיתוף
הדפסה
שיתוף

קו הרקיע של ירושלים. A. Luccaroni / Pixabay

אחד עשר הפרקים הראשונים של ספר דברים משמשים כהקדמה מורחבת לחוקיו. משה פונה אל הציבור בערבות מואב בדרשות מקדימות שנועדו לחשוב מחדש על ארבעים שנות הנדודים במדבר ולחזור על נקודות מפתח הנוגעות לציפיות האל מעם ישראל.

אהבת ויראת האל: רעיונות חדשים

בדברים פרק י, מספר משה לציבור מה מצפה האל מן העם עם כניסתם לארץ המובטחת.

דברים י:יב וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ:  י:יג לִשְׁמֹר אֶת מִצְו‍ֹת יְ־הוָה וְאֶת חֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְטוֹב לָךְ:

על פניו, אין בתיאורו של משה דבר רדיקלי, הרי טקסטים יהודיים פילוסופיים וליטורגיים משלבים את הציווי לירוא מפני האל, לאהוב אותו ולשמור את מצוותיו בכל הלב והנפש. אולם, למרות שרעיון זה הפך מרכזי ומקובל בהגות ובהלכה היהודית, הוא היה מהפכני כאשר הוצג בספר דברים.

חשיבה דויטרונומיסטית ייחודית ביחס לאל

הביטוי "לאהבה את י־הוה אלהיך" מופיע שמונה פעמים בספר דברים, פעמיים בספר יהושע, ולא מופיע עוד בשום מקום אחר במקרא.[1] הדרישה שעם ישראל יירא את האל אינה מופיעה כלל במקרא לפני ספר דברים, שם מופיע הביטוי תשע פעמים.[2] לאחר חמישה חומשי תורה, מופיע הביטוי פעמים ספורות בלבד.

הביטוי "ללכת בדרכיו" הוא רעיון דויטרונומיסטי שחוזר על עצמו פעמים מעטות בלבד במקרא, תמיד בפי תומכי הגישה הדויטרונומיסטית. לבסוף, הקביעה שעל האדם לעבוד את האל בכל לבבו ובכל נפשו ייחודית לספר דברים. בקצרה, מה שדורש כאן האל הוא רעיון ייחודי לחומש הספציפי הזה של התורה.

מנקודת המבט של ביקורת המקרא, מעלים נתונים אלה מספר שאלות נוספות: מה הייתה כוונת מחברי ספר דברים[3] כאשר הם הוסיפו למסורת את ההוראות האלה ביחס למערכת היחסים שבין עם ישראל לאלוהים? במה הייתה התיאולוגיה שלהם ייחודית משאר חומשי התורה? ובאופן עקרוני יותר, מה הייתה משמעות פסוקים אלה בעיני המחברים?

הרפורמה של יאשיהו

כדי להשיב על שאלות אלה, נפתח בבחינת מקומו של ספר דברים בתולדות המקרא. בספר מלכים ב כב-כג, מתוארת בפנינו סדרה של רפורמות מרחיקות לכת שערך המלך יאשיהו בסופה של המאה השביעית לפני הספירה. רפורמות אלה כללו את הריסת כל מקומות הפולחן לאלים זרים במחוזות אשר בשליטת יאשיהו, השמדת המקומות הגבוהים ואתרי המזבחות לה' אשר מחוץ לירושלים, וכתוצאה מכך, גם את הורדת דרגתם של הכוהנים משבט לוי.

במלכים ב פרק כב מסופר לנו שיאשיהו הוציא לפועל את הרפורמות האלה כתוצאה מגילוי ספר תורה במקדש. מן הספר השתמע שיש להקריב קורבנות רק במקום מרכזי אחד. רוב חוקרי המקרא סבורים שספר זה ש"התגלה" היה גרסה מוקדמת של מה שמוכר היום כחומש החמישי של התורה, כלומר ספר דברים. זאת  מפני שבקווים כלליים ספר זה תומך באותה תוכנית שיאשיהו הוציא לפועל.

על אף שאין תמימות דעים לגבי מחברו של ספר דברים, קיימת הסכמה כללית שהתוכנית שהוא דוגל בה כוללת ריכוז כל הפולחן בירושלים, תמיכה במלוכה בתנאים של הגבלת סמכויות, התמקדות ב'תורה' כמיקום מערכת הקשרים שבין האל לעם ישראל, ותפיסה של אל טרנצנדנטי (נשגב) יותר מהמתואר במקומות אחרים בתורה.[4]

מחברי ספר דברים שמו את האידיאולוגיות הפוליטיות, החברתיות והתיאולוגיות שלהם בפיו של משה כדי להעניק לגיטימיות לרפורמות שלהם. בדרך זו, הם יכלו להתכתב עם המסורת כפי שהייתה קיימת בזמנם, לפרש מחדש מסורות קדומות יותר ולהציע חידושים תוך ביסוס החדש על הישן.

כיצד לעבוד את האל באופן המיטבי: האסכולה הדויטרונומיסטית לעומת האסכולת הכוהנית

החזון הדויטרונומיסטי מנוגד באופן בולט לזה של המחברים הכוהניים. הכהנים האמינו כי האל דורש ביצוע מתמיד של סדרה מורכבת של טקסים פולחניים בכדי להבטיח שהנוכחות האלוהית, "כבוד י־הוה", תמשיך לשכון במשכן שמייצג את המקדש העתיד להיבנות. האסכולה הדויטרונומיסטית דחתה את התפיסה שהאל יכול לשכון במובן הפיזי במקדש כי הם האמינו שהאל הוא טרנסצנדנטי במהותו.

כאשר משה חוזר על תיאור מעמד הר סיני (המכונה בספר דברים 'חורב'), אין האל יורד על ההר כדי להיפגש עם משה. בני ישראל שומעים את דברי האל, אך אינם רואים כל היבט של אלוהות. אלוהים נשאר בשמים לאורך כל התיאור.[5] ספר דברים גם מייעד מחדש את תפקידו של הארון, מהדום רגליו של האל בכתבי הכוהנים לתיבה הארצית ובתוכה הלוחות המכילים את מילות עשרת הדברות.[6] אלוהים טרנסצנדנטי אינו זקוק להדום רגליים במקדש.

ספר דברים אינו דוחה את הצורך במקדש אלא מגדיר מחדש את ייעודו: הוא הופך למקום שבו מכבדים את שמו של האל, במקום כמקום משכן לאל.[7] ככל שהאסכולה הדויטרונומיסטית ממעיטה בחשיבותו של מנהג הקרבת הקורבנות, היא מעבירה את מקום הפולחן אל הדבקות באל ולימוד התורה. התיאולוגיה של ספר דברים דורשת מכל יחיד ציות מוחלט של לב ונפש לאל כפי שהוא מתבטא באמצעות הכתובים והמסורת. ייתכן שהאל הוא טרנסצנדנטי, אך איננו זר; ייתכן שהאל מרוחק, אך הוא דורש להט ודבקות נחרצת.

התנועה הדויטרונומיסטית

סטיבן גלר תיאר את הפרויקט של ספר דברים ברהיטות רבה:

התנועה הדויטרונומיסטית התמקדה בנושא האחד (אנו נימנע מלכנות אותו 'רעיון') של האחדות עצמה: האל האחד, ששמו שוכן על המשכן הייחודי, אשר בחר בעם אחד להיות שותף בבריתו. הם נקראים לעבוד אותו במסירות מוחלטת: בתודעה אחת, בחיים ובחיוניות. דת דויטרונומיסטית היא הניסוח הקלאסי של מונותיאיזם מקראי, שהוא בעצם שילוש של אחדויות: אל אחד, משכן אחד, תודעה אחת. האמונה באלוהות אחת מקבילה לפעולה של הגבלת הפולחן למשכן יחיד, המקדש בירושלים, ולעמדה פנימית המאחדת ציות מוחלט עם נכונות מלאה למכלול רגשי שספר דברים מכנה אהבה.[8]

לכן אין זה מפתיע שהתפילה היהודית החשובה ביותר, תפילת שמע, מקורה בספר דברים, ושהפסקה השנייה של אותה תפילה לקוחה מפרק יא בספר דברים.

דברים יא:יג וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְו‍ֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם. יא:יד וְנָתַתִּי מְטַר...

נוכל להודות לספר דברים על שהוא מלמד אותנו את חשיבות יראת ה' ואהבת ה', שתי תפיסות המשתלבות זו עם זו לעיתים קרובות. קול זה בתורה הוא אשר מכריח אותנו להביא את כל ישותנו אל מערכת יחסים עם האל אשר אנו מהלכים בדרכיו.

הערות שוליים

הערות שוליים

ד"ר תמר קמיונקובסקי היא פרופסור ללימודי מקרא בבית המדרש הרבני ליהדות רקונסטרוקטיביסטית. היא למדה לתואר דוקטור לפילוסופיה באוניברסיטת ברנדייס. ספריה עוסקים בתיאולוגיה, מגדר והגוף במקרא.