מעשה בשנים עשר אחים

הסמליות ההיסטורית של שנים עשר השבטים והמשמעות הגיאוגרפית של שבט בנימין.

הדפסה
שיתוף
הדפסה
שיתוף

אחי יוסף, ג'יימס טיסו, 1899 לערך. The Jewish Museum

סיפורם של שנים עשר בני יעקב מתחיל בסיפור לידתם בבראשית כט, ממשיך עד ללידתו של בנימין ומגיע לסופו רק עם סיומו של ספר בראשית. כאשר אנו מסתכלים על סיפור זה כנרטיב אחד, אנו מגלים כי מדובר באחת מן היחידות הספרותיות הארוכות ביותר בכל המקרא.

מבחינה ספרותית זכה הסיפור לסיווגים רבים: יש שראו בו רומן, אחרים ראו בו נובלה ואחרים – סיפור קצר. יש ששייכו אותו לספרות החכמה, ויש שראו בו מסמך ביקורתי על מערכות היחסים האנושיות, או ביקורת פוליטית, ואפילו סיפור גאולה (Heilsgeschichte).[1] ללא ספק מדובר באחד הסיפורים המוכרים ביותר במקרא. בארצות הברית הוא נעשה פופולרי החל משנות ה־70, עת בא לעולם המחזמר המצליח "יוסף וכתונת הפסים המשגעת" מאת טים רייס ואנדרו לויד ובר.

ראובן ויהודה מתמודדים על תפקיד ההנהגה

אחד מן המוטיבים המרכזיים בסיפור הוא המאבק על שליטה: תחילה במעשה יעקב ועשיו, אחר כך בין נשות יעקב רחל ולאה, ולבסוף בין בני יעקב. בכורו של יעקב הוא ראובן, והוא זה שעל פי התרבות הפטריארכלית אמור להיות ממשיכו הטבעי של אביו. מעמד הירושה המיוחד של הבכור בא לידי ביטוי בחוקי במקרא בדברים כא:טו-יז.[2]

אין מנהיגות ללא אחריות, ואכן אנו מוצאים את ראובן נושא בתפקיד "האח הגדול" כאשר הוא מנסה להציל את יוסף מאחיו אכולי הקנאה (בראשית לז:כא-כב). בהמשך הסיפור הוא גם מנסה לשכנע את יעקב לשלוח את בנימין למצרים יחד עם אחיו כדי ששמעון, שנלקח בשבי על ידי "אדוני הארץ" – הלא הוא יוסף טרם חשיפתו – יוכל לצאת לחופשי.

אבל לאורך הזמן נדחק ראובן לשוליים בידי שניים מאחיו, יהודה ויוסף. הכתוב מספר כי יעקב אהב את יוסף מכל בניו "כִּי־בֶן־זְקֻנִים הוּא לוֹ";[3] היחס היהיר שהוא מגלה לאחיו נעשה לתֵּמָה מרכזית בסיפור.

מנהיגותו של יהודה מתגלית לראשונה בסיפור מכירת יוסף, אחרי ניסיון ההצלה של ראובן. יהודה מציע לאחיו למכור את יוסף במקום להרוג אותו או לעזוב אותו למוות בבור.[4] שוב באופן דומה, אחרי שראובן נכשל בניסיונו לשכנע את יעקב (הנקרא כאן "ישראל") לשלוח את בנימין יחד עם אחיו למצרים, יהודה מתערב ונוחל הצלחה (מג:א-י). בסופו של דבר יהודה הוא זה שמוביל את אחיו חזרה ליוסף כדי להתחנן על בנימין (מד:יד-יז) ולאחר מכן פותח בנאום ארוך (מד:יח-לד). בנקודת הזמן הזו של הסיפור ראובן כבר איננו גורם בעל חשיבות, אלא זהו מאבק בין יהודה ויוסף על עתידו של בנימין "הצעיר".

קריאות ביקורתיות מודרניות של הסיפור

סיפור יעקב ובניו זכה להתייחסויות מרובות במחקר המודרני. חלק מהן בחנו את הסיפור מבעד לעדשות הרגילות של "ביקורת המקורות", וסיווגו את קטעי הסיפור על פי התעודות המשוערות של חמשת חומשי התורה.[5] על אף הרווח הטמון בגישה זו, הידיעה כי ככל הנראה הסיפור התפתח משילוב של מקורות שונים ומהדורות שונות לא מעלימה את הצורך בהבנת הצורה הסופית של הטקסט, כפי שהוא לפנינו. במילים אחרות, עדיין עלינו לראות את הסיפור כיחידה אחת ולנתח את המבנה והנושאים הספרותיים שלו.[6]

ההיסטוריונים של ישראל הקדום מזמן ויתרו על הניסיון להציב את האבות המקראיים בתוך התקופה ההיסטורית הטרום־ישראלית המוכרת לנו בכנען (תקופת הברונזה). על פי המקרא האבות הם נוודים, יושבי אוהלים ורועי צאן, ולעולם לא מוזכר כי כתבו משהו או בנו משהו (מלבד מספר מזבחות פה ושם). בכל הפרקים מבראשית יב ועד פרק נ, יש רק תיאורים מועטים בלבד שניתן לקשר לתקופה היסטורית מסוימת.

כלומר אף שסיפורי התורה מעניקים המון מידע גיאוגרפי על מקומות מגוריהם של האבות – אנו לא יודעים מתי הם חיו, ובאופן ביקורתי יותר, אם מבחינה היסטורית הם בכלל חיו. לשם הניתוח ההיסטורי נראה שיעיל יותר יהיה להתייחס אליהם כ"דמויות מייצגות", כלומר דמויות ספרותיות שמטרתם לייצג את "צאצאיהם".

חוקרים רבים ניסו לברר את הרקע ההיסטורי ואת האותנטיות ההיסטוריות (שני דברים שונים!) של סיפור יוסף. חלק מהם סברו כי הידע הרב שהכותב מגלה על חצר המלוכה המצרי ועל הכלכלה המצרית מוכיח שיש לסיפור אותנטיות היסטורית בסיסית. אחרים טענו שאין בידינו די פרטים שיכולים לתת תוקף לטענה שכזו.[7] כהיסטוריון של ישראל הקדום העניין המחקרי המרכזי שלי הוא לא הניסיון לאשש את האותנטיות ההיסטורית של הסיפור שלו, אלא ללקט מתוכו את המידע ההיסטורי שאפשר למצוא בו.

אחת מהנחות היסוד של המחקר היא שאף שכמה סיפורים מקראיים עברו ככל הנראה תהליך יצירה ארוך שנים עד שהגיעו לגרסה המוכרת לנו, איננו יודעים מתי סיפור כלשהו הגיע לידי גיבוש סופי או מתי חמשת חומשי התורה הפכו ליחידה אחת. המחקר המודרני הציע מספר השערות בדבר תהליך היצירה של חמשת חומשי התורה, אך אף אחת מהן לא זכתה למעמד של קונצנזוס. ובכל זאת, אנו יכולים לנתח את ההתרחשות ההיסטורית שכנראה עמדה בראשו של הכותב, ולנסות ולשלב אותה בשחזור ההיסטורי שלנו.[8]

שנים עשר אחים מייצגים שנים עשר שבטים

על-פי תפיסת הסיפור, עם ישראל עשוי שנים עשר שבטים אשר מיוצגים באמצעות שנים עשר "אחים", כולם צאצאיו של "אב" משותף, יעקב, הקרוי גם ישראל. אף שהסיפור עוסק במשפחה, הדמויות שלו נועדו לסמל את האבות הקדומים של השבטים; אין הם אנשים בלבד, אלא סמלים. על פי הגרסה הסופית של הסיפור ראובן, הבכור והיורש הטבעי (ואולי גם החוקי), נדחק לשוליים. אנו מוצאים מעין הסבר לדבר זהב"ברכת" יעקב בבראשית מט:ג-ד:

בראשית מט:ג רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז. מט:ד פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה.

ככל הנראה הדברים מתייחסים לתיאור הקצר בבראשית לה:כב על ראובן "השוכב" עם בלהה פילגש יעקב.[9]

מבחינה היסטורית שבט ראובן קבע את מושבו במדבריות שבדרום עבר הירדן. על כן, אף שככל הנראה היה פעם שבט חשוב ועוצמתי, בזמן שבו התפתח הסיפור על קללת יעקב לראובן היה זה כבר שבט שולי. ככל הנראה הוא גם לא שיחק תפקיד חשוב כלשהו בהיסטוריה המאוחרת יותר של עם ישראל.[10]

שני השבטים החשובים בהיסטוריה של עם ישראל הם יהודה ויוסף. בסיפורי האבות הם בניהם של שתי נשותיו העיקריות – והיריבות – של יעקב. מבחינה גיאוגרפית הייתה נחלת שבט יהודה מוקפת בנחלות שלושת אחיו הגדולים: ממזרח ראובן, מדרום שמעון ובתוך הנחלה עצמה, לוי.[11] השטח הזה כולו נעשה לגרעין של ממלכת יהודה – מלבד שבט ראובן, שכמו שאר שבטי עבר הירדן נכלל בתוך הממלכה הצפונית, ממלכת ישראל.[12] שבטי יוסף, המיוצגים על ידי "בניו", אפרים ומנשה, יחד עם "חצאי האחים" שלו, מרכיבים יחד את הגרעין של הממלכה הצפונית. היריבות בין שני האחים מייצגת היטב את היריבות בין הקבוצות שהפכו בסופו של דבר לממלכות ישראל ויהודה.

שבט בנימין: לכודים בין שתי ממלכות

לבנימין תפקיד חשוב בסאגה הזו ובממלכות הללו. בספר בראשית בנימין הוא בנה השני של רחל, אחיו השלם של יוסף. "האחווה" הזו ניכרת גם ממקומות אחרים בתורה, למשל בתיאור מחנה ישראל במדבר (במדבר ב:יח-כד), שבו אפרים, מנשה ובנימין חונים כולם תחת אותו הדגל. בפרק ב בשמואל ב נעשה איש־בושת (אֶשְׁבָּעַל), בנו של שאול ובן שבט בנימין, למלך על "כל ישראל", כולל בנימין, אך לא על שבט יהודה. הכתוב במלכים א ד:ז-יט מתאר כי המלך שלמה, בן שבט יהודה, חילק את "ישראל" לשנים עשר מחוזות ובתוכם בנימין, אך ללא יהודה. על כל פנים אחר מותו של שלמה, כאשר שבטי הצפון מרדו בבנו וייסדו את ממלכת ישראל, התייצב בנימין מסיבה כלשהי לצידו של רחבעם מלך יהודה (מלכים יב:כא), ונשאר נאמן לו עד סופה המוחלט של עמידת הממלכה.

אולם נחלת שבט בנימין נותרה משך דורות אזור המצוי בסכסוך בין שתי הממלכות. בית אל ועפרה, שני ערים של בנימין, נותרו בתוך הממלכה הצפונית. הכתוב במלכים א טו:יז-כב מתאר כי שתי הממלכות ערכו מלחמה כוללת על האזור הזה. טיב היחסים הזה ודאי השפיע על תושבי האזור, וסביר להניח שבאופן טבעי חלקם חשו נאמנות גדולה יותר לאחיהם מצפון מאשר לבני שבט יהודה.

אולם בסופו של דבר שטחי שבט בנימין שנשארו בתוך ממלכת יהודה ניצלו מגלות אשור, ונעשו חלק ממה שהפך לבסוף לעם היהודי.[13] על פי הניתוח שלי, לפחות שכבה אחת בסיפור יוסף מכוונת כהתייחסות לתהליך ההיסטורי הזה: בספר בראשית צובר האח היהיר יוסף עוד ועוד כוח, ובשלב מסוים של הסיפור, יוסף ממש כולא את בנימין (אם כי לא מתוך כוונות זדון). יהודה הוא זה שמחלץ אותו, ומראה במעשה הזה את מנהיגותו האמיתית ביחס לאחיו. ייתכן שהתיאור הזה שימש תזכורת עוצמתית לאנשי בנימין על שהיו חכמים מספיק כדי להישאר בתוך ממלכת יהודה ולא לתמוך בממלכת ישראל הבוגדנית שחוסלה לבסוף בידי האשורים.[14]

מסקנות דומות מתוך השקפות שונות

אלו הם דברי המדרש תנחומא על בואו של אברהם לשכם:[15]

סימן נתן לו הקב”ה לאברהם שכל מה שאירע לו אירע לבניו.

הרעיון הזה ממשיך ומתפתח אצל הרמב"ן (על בראשית יב:ו):

אומר לך כלל תבין אותו, בכל הפרשיות הבאות בעניין אברהם יצחק ויעקב, והוא עניין גדול הזכירוהו רבותינו בדרך קצרה, ואמרו כל מה שאירע לאבות סימן לבנים.

במילים אחרות, חז"ל הבינו שרבים מן הסיפורים שהתורה מספרת על האבות אכן משקפים היסטוריה מאוחרת יותר של עם ישראל. חוקרים מודרניים הגיעו למסקנה דומה אם כי מנקודת מבט אחרת. על פי חז"ל האירועים הללו התרחשו פעמיים – פעם אחת אצל האבות, ופעם נוספת אצל צאצאיהם.

החוקרים משתמשים באותן נקודות הדמיון שראו חז"ל והרמב"ן, אולם כיוון שהנחות היסוד והמטרות שלהם שונות, גם המסקנות שלהם שונות. הם אינם חושבים כי ספר בראשית הוא תיאור היסטורי, אלא מאמינים כי הוא מגולל מחדש אירועים מאוחרים יותר בצורה סמלית, כאלה שהיו חשובים בעיני מחברי הספר כדרך להעביר מסר לקוראים בדורות מאוחרים יותר.

הערות שוליים

הערות שוליים

פרופ' יגאל לוין הוא מרצה להיסטוריה של תקופת המקרא במחלקה לתולדות ישראל ויהדות זמננו ע"ש ישראל וגולדה קושיצקי באוניברסיטת בר־אילן. לוין קיבל את הדוקטורט שלו מאוניברסיטת בר־אילן. הוא מומחה לגיאוגרפיה היסטורית ולגנאלוגיה מקראית, וחיבר ספרים ומאמרים רבים בנושא ההיסטוריה של המקרא. בימים אלו לוין עובד על פירוש לספר דברי הימים.